בחמישי אחר הצהריים עוד ישבתי עם שכנתי היקרה 'שלהבת' (החברה היחידה שיש לי ברחוב) בבית הקפה החדש שפתחו לפני כחודשיים ביישוב שלנו וטרם יצא לנו לבדוק אותו.
אנחנו מאד אוהבות זו את זו ומנסות כבר שנים להיפגש, אבל הלו"ז - בעיקר שלה, שהיא העסוקה וגם התזזיתית יותר מבין שתינו - לא תמיד הסתדר. לבסוף השנה התחלנו מנהג חדש: אנחנו קובעות פגישה מראש ביומן - לפעמים מעל לחודש מראש - וכך פתאום זה מצליח לנו, ואנחנו נפגשות אצלה או אצלי על כוס קפה, ועכשיו סוף סוף גם הצלחנו לצאת לשבת בחוץ בבית קפה וזה היה נחמד מאד.
עוד עברתי איתה בדרך חזרה הביתה - ברגל כמובן - בכמה חנויות כדי לקנות ממתקים למסיבת יום ההולדת של בתה החיילת, שהיתה מתוכננת לששי בערב.
גם אצלנו היתה מתוכננת ארוחה לששי בערב שהיתה אמורה לכלול גם את אחי וגיסתי ואת אחיינית1 עם בעלה והתינוקת, בנוסף לבתי ומשפחתה והורי. אחיינית2 היתה מוזמנת עם החבר שלה לחתונה של ששי אחר הצהריים, והם אמרו שאם הארוחה עדיין תימשך כשהם יסיימו שם, הם יקפצו גם.
כן, זה היה ב"לפני".
בחמישי בערב עוד הספקנו T ואני לריב, אני ממש נפגעתי ממנו ובעצם בקושי דיברתי איתו כל הערב והלכתי לישון פגועה וכועסת. הוא נרדם מייד ואני התהפכתי והתהפכתי והתעצבנתי על עצמי שלא דיברתי מייד ולא שפכתי את כל מה שעל ליבי ושהלכתי לישון ככה ועכשיו אני לא מצליחה להירדם. בסוף אחרי כשעתיים לקחתי כדור כדי להירדם, וגם אז זה לקח המווווון זמן........
ואז, מתוך אפופת שינה מההשפעה של הכדור, העירה אותנו האזעקה. ירדנו לממ"ד, במרתף, ופתחנו טלפונים, ואז ראינו שבעצם לא קורה שום דבר עדיין. כן, אנחנו מתקיפים באיראן, אבל אין עדיין מתקפת נגד ואין הנחיות לשבת במרחבים מוגנים. זה היה קצת הזוי. אז חזרנו למיטה, ודווקא אז הצלחנו לדבר. על הכל. ונרדמנו. אז תודה לפיקוד העורף על ההשכמה המוזרה הזאת.
בבוקר כבר היה ברור שמשהו גדול עומד לקרות, והצענו לבתי ומשפחתה לעבור לגור אצלנו עד שנבין מה קורה. לשמחתנו הם הסכימו. ממש לא לעניין לשבת בחדר המדרגות במצב כזה.
הם הגיעו לקראת הצהריים ומאז הם אצלנו.
נחמד שהם אצלנו. טוב להיות ביחד, וגם יש זמנים שכל אחד מאיתנו עסוק בעניינים שלו והכל זורם יפה.
אנחנו כמובן מבלים הרבה במטבח, מטבע הדברים, אבל בינתיים זה בסדר.
הפינוק של שרי לפעמים מפר את השלווה, אבל בינתיים לא באופן מוגזם מדי.
בממ"ד פיזרנו כריות ושמיכות על הריצפה ושמנו כמה כסאות והבאנו מאוורר....כי גם כשהמזגן דלוק במרתף, כשדלת הממ"ד סגורה אין שם אוויר.
בששי בערב האזעקה הראשונה תפסה אותנו עדיין ערים.
אחר כך בלילות בשאר הפעמים כשנשמעה האזעקה כולנו ירדנו ישנונים למטה, הבנים מייד נשכבו והמשיכו לישון על הריצפה, שרי בדרך כלל על חתני, ממשיכה לישון גם היא, ואנחנו פשוט ישבנו מנומנמים ומתעדכנים בחדשות. וחוזר חלילה.
T ואני יוצאים להליכות, לפעמים גם בבוקר וגם בערב - ואם זה בזמן שאמורים להיות סמוכים לחדרים הממוגנים אז אני פשוט עושה סיבובים ברדיוס קרוב יחסית לבית - כמו שהייתי עושה בקורונה.
שיחקנו עם שרי ב"רמז הצעיר" וזה היה מאד מוצלח. לפעמים היא מציירת ולפעמים פשוט בוהה בסרטונים בטלפון של בתי.
הבוקר בתי עשתה יוגה ב"זום", הבנים התחברו לאיזו שעה לבית הספר ב"זום". חתני נסע אתמול לאימון שלו בהרצליה והיום הוא עבד מהבית, ולקראת הצהריים הם נסעו כולם הביתה לכמה שעות.
ל-T היה טיפול אצל רופא השיניים (להשלמת טיפול השורש שעבר לפני שטסנו לבוסטון) ואחריו טיפול נוסף של 'קרניו סקרל', שניהם התקיימו כמתוכנן.
אחר הצהריים בתי תיסע לקליניקה שלה לפגוש את אותם המטופלים שלא ביטלו את הטיפול שלהם, ואחר כך הם כולם יחזרו לכאן.
אני שמה לב, שלמרות ההפרעות בלילות, בין לבין אני ישנה טוב יותר בלילה, כנראה כי לא צריכה לדאוג להם.
החדשות מדכאות ומדאיגות. כל לילה היו הרוגים בודדים אבל הלילה עם הפגיעה בבת ים ובטמרה זה היה פשוט נורא. עצוב. ועוד חייל נהרג בעזה. ואף אחד לא ממשיך להתעסק עם החטופים, הנמקים להם שם במנהרות.
אני מעריכה ומתרשמת מההישגים של צה"ל והמוסד ואני מבינה שהיינו חייבים לעשות משהו - האם את זה? האם עכשיו? אולי מזמן? ואיך מגייסים את ארה"ב שתתן את המכה האמיתית הכואבת?
אבל אני לא שותפה לאופוריה שאני שומעת מהרבה כתבים.
אני מאמינה למי שטוען שלא פגענו כלל בתכנית הגרעין האיראנית.
אני לא יודעת מה יהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה