נו, טוב, מעשרה אחוז למאה.
וכך בן לילה או בן כמה שעות אפילו, נגמרה המלחמה. לכאורה. כלומר, מלחמת איראן. לא מלחמת עזה. לא, את העונש הזה עם המחירים הכבדים מנשוא שכרוכים בו - את זה לא מסיימים עדיין. על שבעת החיילים מההנדסה הקרבית שנהרגו אתמול בעזה שמענו כבר בערב הקודם. יש טלגרם ויש קבוצות וואטסאפ והכל רץ עוד לפני שהותר לפרסום. ממש דכאון.
בבוקר עוד הריצו אותנו לממ"ד כל כמה דקות (ופעם אחת התריעו שתיכף יריצו אותנו ובסוף זה לא קרה) ואז בבת אחת פתאום הכל חוזר לשיגרה. ובישראל כמו בישראל, בבת אחת הכל נפתח. הכל רץ. הכבישים עמוסים. העבודה. הפגישות. הכל כאילו ממשיך בדיוק מהיכן שהפסיק, בלי רגע לנשום.
כל המטופלים של בתי, שחלקם ביטלו פגישות בשבועיים האחרונים וחלקם ביקשו פגישות בזום - פתאום חוזרים לשעה שלהם כרגיל.
האמהות של החברות של שרי שתכננו לשרי ולבנות שלהן יום הולדת בפארק - שבוטל בגלל המלחמה - כבר מתאמות מייד מועד חדש לחגיגה.
בגן כבר הוכרז על מסיבת סיום בששי וכבר נשלחות מטלות - עשרים ביצים קשות, זה מה שביקשו מבתי.
כאילו לא עברנו את השבועיים האלה. כאילו אנשים בנויים ממתג ON/OFF.
ואני רואה שבתי מתקשה עם זה.
וגם שרי.
כשבישרו לשרי שמסיעים אותה לגן הבוקר, היא שאלה אם אפשר להישאר לישון אצל סבא וסבתא. בתי הבינה שהמעברים קשים לה, ושאלה אותנו אם זה בסדר.
ברור שזה בסדר. עוד לילה, עוד שני לילות - שיישארו כמה שהם רוצים.
גם ככה זה יהיה מבצע לוגיסטי לא קטן להעביר בחזרה את כל מה שהם הביאו הנה בהדרגה במהלך השבועיים האחרונים.
בינתיים הם נסעו - לעבודה, לגן, לחברים וחוגים - ונשארנו לבד. ועכשיו T בטיפול דיקור, ואני פה עם המנקה. שמקבלת יפה את העובדה שפתאום יש לה עוד שני חדרים לנקות, והם הרבה יותר מבולגנים ממה שהיא רגילה אצלנו. אבל היא הרי רגילה לזה בבתים אחרים.
בינתיים המשכתי בתנופה את מה שהתחיל בזמן מלחמת איראן (מסרבת לכינוי "עם כלביא") - משתלטת על פינה כלשהי בבית ומתחילה לפנות דברים מיותרים. ויש המון כאלה. זה התחיל ממוטיבציה לדלל את כל מה שנמצא בממ"ד ובמרתף. דווקא בתחום הזה לא התקדמנו הרבה עדיין, נראה ש-T מתקשה עם זה ועשה הכל כדי לדחות ולדחות דווקא את הפעילות הזאת, והרי 99% ממה שיש במרתף ובממ"ד אלה דברים שהוא צריך להחליט עליהם.
אבל הוא וחתני והילדים הגדולים עשו עבודה יפה בחצר, העיפו דברים ישנים שאף אחד לא צריך (כמו נדנדה של תינוק, כסאות נוח וכסאות מתקפלים שהתבלו כל כך שלא ניתן היה להשתמש בהם וסתם כיערו את החצר ועוד כהנא וכהנא).
אתמול התלבשתי על הארון בחדר האורחים והעפתי טונות של מעילים ישנים שברור שלעולם לא נשתמש (תרמנו, למרות שבאתר התרומה גילינו באיחור קל שלט שביקש לא להביא בגדי חורף. אופס).
היום התחלתי להתלבש על הארון בחדר של בני. הארון היה מלא בבגדים שהוא לא לקח איתו לחו"ל והעברנו כפי שהם לכאן כשעברנו דירה. מעבר להתיישנות, ברור שהם כבר כולם קטנים עליו. הוא כבר מזמן במידה MEDIUM ולא SMALL.
יש לו בחדר אוסף עצום של תקליטורים שהוא יצטרך להחליט מה לעשות איתם. סביר להניח שאין מה לעשות איתם.
יש לו כאן גם שני סטים מלאים של מערכת תופים ועוד תופים שונים כגון דרבוקה ותופי טאבלה הודיים, תוף אירי ועוד... גם לגבי זה הוא יצטרך להחליט מה עושים - מה להשאיר, מה לנסות למכור, מה לתרום. בתקווה שהוא ומשפחתו אכן יגיעו כמתוכנן לביקור בסוף החודש הבא, השארתי לו את ההחלטה.
השלב הבא מבחינתי הם טונות של מצעים - חלקם כבר לא מתאימים לאף מיטה (היתה לו בחדר "מיטה וחצי" שהוחלפה מזמן במיטה כפולה). אותם אשמח לתרום למי שצריך.
ואז אני מקווה שבכל זאת נגיע למרתף ולממ"ד ולשיתוף פעולה מצד T.
אז אפשר לומר שאני עושה סוג של "פסח" בבית. הגיע הזמן.
אני עוקבת בחצי עין אחר ההתרחשויות בארץ ובעולם אבל באמת שעדיין לא יודעת איך הדברים יתגלגלו, מה יהיה ואפילו מה בדיוק היה.
החברות שלי שתקועות בחו"ל עדיין תקועות בחו"ל - ואני מקווה מאד שדברים עכשיו יתחילו לזוז עבורן מהר יותר.
וזה מה שיש כרגע. לא מגיעה לקרוא. כמעט לא צופה בסדרות (פרט זמן האימון בחדר כושר, זמן מצוין להשלים סדרות). יש איזה חוסר שקט - לא דאגה או חרדה - אבל חוסר שקט שנובע משיגרה שהופרה ועדיין לא באמת חזרה........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה