הפסקת האש קרתה - כרגיל - מעכשיו לעכשיו.
בלילה עוד נפגשנו בממ"ד עם המשפחה של בתי, ובבוקר הם כבר ארזו וחזרו הביתה. למחרת הנכדים כבר הלכו ללימודים. אנחנו נשארנו קצת המומים, ולקח לי קצת יותר מיומיים לסיים עם הכביסות של כל המצעים והמגבות ולהחזיר אותם לארונות בחדרי האורחים.
עברנו ששי שבת שקט, רק שנינו, עם גיחה קצרה אל הורי - כי צריך. כן, כי צריך, ולא כי באמת בא לי להיות איתם. אני מודה בפעם המי יודע כמה: פחות ופחות מתאים לי לבלות זמן עם הורי. לא בא לי לדבר איתם, לא בא לי להיות איתם. ברור שאני מטפלת בכל מה שהם צריכים ואעשה הכל בשבילם, אבל פשוט לא בא לי עליהם. מה לעשות? זה מה שיש.
כשאמא פתאום אמרה שעכשיו היא רוצה לקנות נעליים חדשות, מייד קבעתי איתה למחרת. לגמור עם זה. עד שהיא כבר מבקשת משהו. וכמובן שכל הדרך היא היתה עסוקה בכמה שהיא מטריחה אותנו וכמה זה רחוק ובטח היא מפריעה לנו לעשות דברים אחרים שאנחנו רוצים. לא עזר שאמרנו שלו היו לנו תכניות אחרות היינו קובעים ליום אחר. אין עם מי לדבר.
לפחות סוף סוף אחרי שלוש שנים יש לה נעל ספורט משובחת ותקינה, אחרי שאת הנעליים הקודמות שקנינו לה היא כבר שחקה ל"פיתה". כמובן שהיא לא מסכימה איתנו. "הנעליים האלה עדיין טובות". כן, בסדר.
היא גם מסרבת לקנות בגדים חדשים לקראת החתונה של אחיינית2, וברור לי שגיסתי תיאלץ להכריח אותם, את שניהם, לצאת איתה לקניות. אני לא בעסק - זו לא החתונה שלי. לו זה תלוי באמא שלי היא היתה באה בטרנינג ונעלי ספורט. כאמור - לא בעייה שלי, הפעם.
בששי שבת היינו מאד עסוקים דווקא עם הבית ביוון. גם נכנסו בפעם הראשונה דיירים "משלמים", וליוינו את מנהלת הבית דרך הטלפון כדי לוודא שהכל מסודר ומוכן והיא יודעת מה צריך לעשות. מאז שאיבדה את אמה היא מאד מבולבלת והראש שלה ממש לא עובד, והיא נעזרת בנו המון כדי לזכור דברים. ואנחנו כמובן משתפים פעולה ועוזרים בכול. היא הגדילה לעשות והכינה לאורחים (בעידודו של T) יין ופירות וגם ביצים צבעוניות לכבוד הפסחא. הכל כדי שירגישו את הכנסת האורחים שלנו.
מי ששכר את הבית ליומיים של הפסחא האורתודוקסית הוא לא אחר מאשר הקבלן שבנה ומכר לנו את הבית. זה מצחיק מצד אחד ומשמח מאד מצד שני. הוא לקח את הבית עבור אחיו והוריו, והם כולם חגגו בו את החג וערכו סעודה ועל האש והכל.
הם כולם כל כך התלהבו ממה שעשינו עם הבית שקבלנו הרבה מאד מחמאות, וזה ריגש את T לקבל תגובות כאלה.
בנוסף באותו היום הגיעו שתי פניות חדשות לשכור את הבית, האחת לשבוע בקיץ והשנייה לשכור אותו לשלושה חודשים בחורף. לפנייה הזו סירבנו, גם כי אסור לנו בעצם להשכיר את הבית - שמיועד לטווח קצר - ליותר מחודש לשוכר, וגם כי בחורף אנחנו בדרך כלל מגיעים..........
אבל שמחה לדווח שעונת הקיץ - בין סוף יוני לאוקטובר - כבר די מלאה. זה משמח מאד. חלק ממזמינים הם ישראלים וחלק אירופאים. אני מקווה שמנהלת הבית תסתדר.......
בשבת גם קבלנו במפתיע מבתי והמשפחה מכתב תודה מרגש שאני מביאה כאן כלשונו:
סבוש וסבתוש יקרים,
רצינו להגיד לכם תודה.
אבל איך אפשר להודות על כל מה שעשיתם עבורינו?
לקחתם אותנו לתקופה ארוכה כ"כ, חיבקתם, דאגתם, בישלתם, ניקיתם, סבלתם אותנו, הו הרבה סבלנות הייתה לכם :)
תודה שנתתם לנו להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושקט בתוך תקופה מאוד לא פשוטה ואפילו סוערת ולא יציבה. החיים בכפר היו טובים ונעימים ואפשרו איזה רוגע לא מובן מאליו.
תודה שנתתם לנו ההורים להרגיש גם קצת ילדים שדואגים להם, ותודה שנתתם לנו ולילדים ידיעה שאתם כאן עבורינו לכל דבר קטן כגדול.
אנחנו יודעים שזו היייתה תקופה לא פשוטה עבורכם, מלחיצה ואף מיאשת. ולכן התודה כפולה ומכופלת.
אוהבים ומוקירים
למכתב הזה הם צירפו כרטיסים למופע סטנד-אפ של יוחאי ספונדר שהם מאד אוהבים. בסוף דחו את המופע ובמועד החדש אנחנו אמורים להיות בבוסטון (האם זה יקרה באמת?) אז כרגע זה מבוטל, אבל זו הכוונה שחשובה.
אמרנו לילדים בכל מקרה שהחדרים ערוכים ומוכנים לקבל אותם בחזרה בכל רגע - והאמת שאני באמת מאמינה שהיא תחזור, במוקדם או במאוחר. אז נכון שאם זה יחכה חודשיים-שלושה כבר יהיה להם ממ"ד משלהם, בדירתם החדשה, אבל בייבי סיטר צמוד לשרי זה עדיין כאן..................
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה