אחרי הניתוח ברגל עשיתי הפסקה של יום אחד בדיוק לפני שחזרתי להליכות.
כפי שכתבתי למוטי באחת התגובות, הכירורג אמר לי "לא למתוח את המקום" במשך שבועיים. כששאלתי מה זה אומר "למתוח את המקום" הוא אמר לאמץ, להתעמל. אבל זה לא נשמע לי הגיוני. אז בדקתי כמה תנועות, ובאמת כאשר אני כורעת להתכופף, למשל, אז המקום נמתח. אז מזה אני נמנעת. אבל כשאני הולכת, גם מהר מאד, לא מרגיש לי בכלל שהמקום נמתח.
בהליכת הבוקר בשבת לשם שינוי הקשבתי למוסיקה במקום לפודקסטים. הרגשתי שאין שום פודקסט כרגע שיש לי סבלנות להקשיב אליו. הספוטיפיי הרכיב לי כמה וכמה רשימות שמיעה יומיות על סמך ההעדפות שלי, וכך העברתי שבעה ומשהו קילומטר בנעימים. היה חם ולח אבל רוב הזמן העננים עזרו לי להסתיר את השמש, וזה היה נחמד מאד.
לפני הצהריים קפצנו לבקר אצל הורי, יותר מתוך תחושת מחויבות - לפחות מצדי - ופחות מתוך רצון באמת להיפגש איתם. כנראה שגם למפגש איתם אין לי עכשיו כוח. נפשי. אין לי הרבה כוח, לכלום, כנראה. אבל הם שמחו שבאנו וזה הרגיש כמו דבר טוב.
ציפו בסידרה דוקומנטרית בנטפליקס על ווייאט ארפ וקרב היריות המפורסם ב- קרב היריות ב-OK CORRAL וזה די מעניין.
בנוסף צפיתי בסידרה בשם "המדריך לרצח לילדות טובות". התחלתי לצפות מתוך מחשבה שזו עוד סידרת נוער - שזה משום מה הז'אנר שאני נמשכת אליו בחודשים האחרונים - אבל למרות שזו אכן סידרת נוער, היא עשויה היטב ובנויה כסיפור בלשי של ממש. ממליצה.
צפיתי בעוד סדרות נוער שלא אפרט כאן, שחלקן לא ברמה מי יודע מה, אבל כאמור - זה מה שאני מסוגלת כנראה בתקופה הנוכחית.
בראשון קבלתי את החיסון השני בסידרה נגד שלבקת חוגרת, וגם הפעם הזרוע כאבה והיה לילה אחד של כאבים בגוף דמויי שפעת אבל בסך הכל זה עבר בשלום.
פרט מצחיק - כמעט לא קבלתי את החיסון כי את הראשון נתנו לי בתאריך 26/6 ואת השני קבעתי ב-25/8. היה חסר יום אחד וכתוב להם שנדרשים לפחות חודשיים בין הראשון לשני. איכשהו אני פספסתי את העניין הזה, של "בין חודשיים לחצי שנה" בין המנה הראשונה לשנייה, כי לו הייתי מודעת לזה, הייתי קובעת בכלל בספטמבר, אחרי שהייתי מסיימת את תורנות הנכדים של החופש הגדול. בסופו של דבר כן חיסנו אותי. מקווה שזה יתפוס באמת.
תוך התעלמות מוחלטת גם מהחיסון ותופעותיו וגם מהתפרים ברגל, אירחנו כאן את הנכדים בין ראשון לשני, וגם דאגנו לחגוג לנשמותק את יום הולדתו ה-12.
בראשון בערב T לקח את הבנים לקרטינג - לאחר שהם כל כך נהנו מזה בתאילנד.
בזמן הזה נשאתי עם שרי בבית, שיחקנו, תופפנו, וצפינו בסרט "הנסיכה הקסומה" - שאגב זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מההתחלה ועד הסוף.
מעולם לא ראיתי אותו - בתי כל הזמן מצטטת ממנו - ורב עכשיו הבנתי כמובן שמדובר בפארודיה מצחיקה ומקסימה.
מסתבר ששרי כבר ראתה אותו כמה וכמה פעמים.
כשהבנים חזרו T הכין פיצה טעימה
ואז שרנו לנשמותק "היום יום הולדת" ואכלנו מהעוגה שהכנתי כבר יום קודם, (
מתכון של סבתא שלי) שנשמותק הכי אוהב.
הפעם לא היתה לשרי שום בעייה להירדם, חכמוד העביר אותה למזרון שליד המיטה שלנו, וכך ישנו לנו חמישתנו בנוח כל הלילה. אני, כאמור, ישנתי פחות טוב כי כאב לי כל הגוף מתופעות הלוואי של החיסון, אבל לפחות לא ישנה איתי ילדה בת חמש באותו הזמן.
בבוקר T הכין להם פרנץ' טוסט (לחכמוד ולשרי) וקרפים (לנשמותק) וכולנו צפינו בסרט הראשון והמקורי (1968) של
כוכב הקופים, שאמנם היה מוזר לראות את הטכנולוגיה שבה השתמשו בשנות הששים בתעשיית הסרטים, אבל התוכן והערכים שהוא ביטא היו ממש חשובים וטובים. כולנו נהנינו.
ביום חמישי חתני הביא רק את שרי - נשמותק נשאר בבית עם כמה חברים שבילו אצלו כל הלילה במסיבת פיג'מות, וחכמוד, שברח ממסיבת הפיג'מות של נשמותק, ישן אצל הסבתא השנייה.
שרי היתה שיא המתיקות ולא היו איתה עניינים בכלל. אני לא יודעת אם זה משום שהיא כבר ממש התרגלה אלינו, התקרבה אליו, היה לה יום טוב במיוחד או שהעובדה שהיינו לבד בלי אחים ובלי הורים גרמה להתנהגות שלה להיות שונה. כך או אחרת נהנינו ממנה נורא.
שיחקנו וציירנו והיא בישלה כל מיני דברים עם T, ובזמן שנחנו בצהריים היא העסיקה את עצמה....היה ממש נחמד.
וזה חתם את "קייטנת סבא וסבתא" של קיץ 2024 - ביום ראשון היא חוזרת לגן, ובין אם שביתת התיכונים תשפיע גם על חטיבות הביניים ובין אם לא - אנחנו סיימנו את תפקידנו. הבנים כבר גדולים, וגם אם הם יהיו מושבתים וירצו לבוא, זו לא נחשבת "עבודה" מבחינתנו.
הצלחתי להיפגש עם 'מחברת' השבוע, ופגשתי גם את אחת החברות הטובות שלה. שתינו שמענו רבות זו על זו אבל נדמה לי שנפגשנו בעבר רק פעם אחת, לפני שנים בקאנטרי של רעננה, כשעוד כולנו היינו מנויות שם. מאד נהניתי מהמפגש.
אני ממשיכה לקרוא בסדר THE LOST SHTETL, ועדיין לא גיבשתי דיעה סופית לגביו, אז מחכה לסיים אותו ואז נראה.
אמא שלי ביקשה שאוריד לה לאפליקציה את הספר "עורך צללים" מאת אריאל הורוביץ - שכנראה מקבל הרבה מאד שבחים בהרבה מאד מדורי תרבות בהרבה מאד עיתונים. היא עצמה לא ממש מתלהבת, אבל היא תעדכן אותי כשתסיים. לא קראתי את "טובי בנינו", ספרו הראשון.......אולי עדיף להתחיל דווקא ממנו.
אחי חוגג יום הולדת 60, אבל הוא בכלל בכנס בחו"ל ואני לא יודעת מתי ואיך נחגוג לו. הוא ביקש מגיסתי במפורש לא לעשות שום דבר גדול ורב משתתפים (כמו שעשינו לו כאן ביום הולדתו ה-50), והיא ממילא מורה בתיכון ורכזת אנגלית ותמיד יום הולדתו של אחי מגיע בימים הכי לחוצים שלה, לקראת תחילת הלימודים. והשנה כרגיל צפויה שביתה, אולי כן אולי לא - אז נראה שכל העניין יידחה. ואולי נחגוג להם כבר ביחד, כי יום הולדתה חל 11 ימים אחריו.
אז הערב תתקיים כאן ארוחה רק עם הורי. בתי והמשפחה נפגשים אצל חמותה עם כל האחיות של חתני, לאחר שכולם חזרו מחופשות חו"ל שלהם.
לקראת סוף השבוע נראה לי שהתחילה לפוג השלווה שזכיתי לה מאז החופשה. אני עדיין בסדר, ועוד לא השתלט הדכדוך, אבל החלומות שלי מוזרים ולפעמים לפנות בוקר מתעוררת החרדה.......משום דבר ספציפי פרט לעובדה שהמדינה שלנו עדיין במסלול התרסקות והתפרקות, גם מבחוץ אבל בעיקר מבפנים.....ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע, לעזור, לשקם. כרגע די כלום ושום דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה