חזרנו לבוסטון וכאילו לא נעדרנו אף יום אחד.
הנכדים מייד גייסו אותנו לשחק איתם ולהשתתף בשיגרה שלהם, ונהנינו מכל רגע.
חזרנו להליכות לאורך נהר הצ'ארלס, לעזרה בבישולים ומטלות הבית, לזמן איכות גם עם בני ועם כלתי - אושר גדול.
והשמחה הגדולה: התקבל סוף סוף הגרין קארד הנכסף והסתיימו סוף סוף תלאות הויזה.
בני וכלתי יכולים להמשיך בחייהם תוך שהם מתכננים תכניות לעתיד ללא החרב הזו שישבה להם כל השנים על הצוואר. ובעוד חמש שנים ניתן יהיה אפילו להגיש בקשה להתאזרחות.
כמה טעימות מהבילוי יחד בימים האחרונים של הביקור:
סבא T מקריא לקיקה סיפור לפני השינה.
את הפיג'מה המתוקה הזאת קנינו לה ביום האחד הבודד שבו עשינו שופינג, גם להם, גם לנו וכמובן ובעיקר לנכדים שבארץ.
ברור שהוא קלט מייד, ולמחרת הוא כבר שיחק בעצמו - עם קלפים אמיתיים (שיהיה כמה שפחות זמן מסך).
כשראיתי שהוא נמנע מלכתוב את הסיפרה 8 שאלתי אותו למה.
הוא אמר שאינו יודע לכתוב 8.
אמרתי לו שהוא יכול גם לכתוב שני עיגולים, זה מעל זה, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה לכתוב את זה כך.
אז הצעתי להראות לו והסברתי איך הקו מתעקל תחילה למעלה ואז חוצה הצידה, מתעקל למטה וחוצה בחזרה לצד השני ומתחבר להתחלה.....והוא מייד קלט את זה והתחיל לכתוב 8 בכמויות.
כמובן שכאשר בני משחק איתם הוא בונה מתקנים מורכבים ומשוכללים לתפארת.
קיקה מאד אוהבת לשחק במטבח שלה, ובאחד הימים הזיזה אותו מהקיר כדי להיכנס מאחוריו ולהגיש לי "מטעמים".
הכי חמוד זה לראות אותה לועסת "בכאילו" את האוכל שהיא "מבשלת".
באחד מימי סוף השבוע, נסענו לאחת מהן לקטוף תותים.
היה שם פסטיבל תותים שלם, ועוד תוספות כגון הופעה מוסיקלית, משחקי קליעה למטרה למיניהם ורכיבה על סוס פוני.
באחד האוהלים הופיעה להקת "בלוגראס" חביבה, שאחד מהנגנים הכיר את בני וניגן איתו לפעמים.
עבור הילדים זו היתה התרגשות גדולה.
אמנם עשינו לילדים הכנה כמה ימים מראש על כך שאנחנו עוד מעט צריכים לעזוב ולחזור הביתה לישראל, עדיין כשאמרנו להם שהנה עכשיו אנחנו נפרדים - היו הרבה דמעות.
סביבוני במיוחד התקשה להיפרד, והלב שלנו כמובן נשבר.
איזו דרך עשה הילד הזה ועשו היחסים בינינו, שהוא בוכה ושואל "למה אתם תמיד צריכים לעזוב?"
ועכשיו שיש להם סוף סוף גרין קארד, אנחנו מקווים שגם הם יתחילו שוב להגיע לביקורים פעם בשנה/שנתיים. אמנם סביבוני אמר שהוא לא אוהב לטוס באווירון ושהוא תמיד חולה כשהוא טס (כי בפעם האחרונה שטסנו ממיאמי הוא היה חולה, אז זה מה שהוא זוכר), אבל אני מקווה שיצליחו לשכנע אותו שיהיה כיף להיפגש בארץ גם איתנו וגם עם שאר הדודים ובני הדודים שמתגעגעים אליהם כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה