במדור השרביט החם ביקשו השבוע לסכם את שנת 2023.
מצד אחד לא הצלחתי להרגיש את הסגירה של שנה אחת ופתיחתה של שנה חדשה, בין השלושים ואחת בדצמבר לאחד בינואר. הכל מרגיש לי כמו רצף אחד ארוך של סיוט מתמשך.
ולמרות שברור שאסון השבת השחורה בשבעה באוקטובר הוא אירוע מכונן וקטסטרופלי בפני עצמו - גם אותו אני בעצם חווה כהמשך של שנה שחורה, שהתחילה בשלהי השנה שקדמה לה עם כינונה של הממשלה הנוראית ביותר בתולדות ישראל.
אני רואה את מאורעות השנה הזאת כמובילים ומכינים את הקרקע למתקפה הרצחנית ולמלחמה שפרצה בעקבותיה, ויותר מכך: אני רואה את כל השנים האחרונות כמובילות למצב שבו אנחנו נמצאים היום.
אז בפן האישי יותר, נדמה לי שזו היתה השנה שבה הייתי הכי מדוכדכת, הכי כועסת, הכי מדוכאת בכל חיי - וזה אומר הרבה, במיוחד לאחר השנתיים שבהן T חלה ועבר את הניתוח הקשה וחששתי לחייו. היה שם פחד, היתה חרדה, אבל דכאון כזה כמו שחוויתי בשנה האחרונה - לא חשתי מימי.
זו היתה השנה הקשה ביותר מבחינת בריאותו הרופפת של אבא שלי, בין טיפולי סרטן הערמונית לבין הבעיות הקשות של הלב (וה"דובדבן" על הקצפת: כאבי הגב, שתודה לאל נרגעו בשבועות האחרונים).
כמו מוטי, גם אני יצאתי ליותר הפגנות מחאה השנה מאשר בכל שנות חיי שקדמו לכך.
כפועל יוצא זו גם היתה השנה שבה רכבתי עם T על האופנוע שלו - שכל השנים התנגדתי לו וסירבתי לרכוב איתו - כדי להגיע בקלות יותר להפגנות. עד כדי כך חזקה היתה המוטיבציה שלי.
זו היתה השנה שבה הבנתי שכל מה שאני עושה לטובת אחרים - בין אם חבריי או בני משפחתי ובין אם לקוחותיי, המתאמנים שלי - הוא טוב ויפה אבל אני לא רואה איך זה יכול לעזור ולהשפיע על האפילה הגדולה שפושטת בעולם בכלל ובארצנו בפרט. כבר כתבתי כאן לא פעם ולצערי זה עדיין נכון - אין לי תקוות ואין לי מושג איך יוצאים לאור מתוך החושך הנוכחי.
מצד שני, בעקבות המלחמה, זו היתה השנה שבה גיליתי את עם ישראל מחדש - את הביחד, את רוח העזרה וההתנדבות שקיימת למרות כל המאמצים (שעדיין נמשכים ביתר שאת) לפלג ולשסע.
זו היתה שנה שבה המשכתי לקרוא הרבה ולכתוב לא מעט ולשמוע פודקסטים ולהתעמל יותר מהרגיל.
שנה שבה שני נכדיי הגדולים נכנסו לגיל ההתבגרות, בדרך המתוקה והחביבה שלהם.
זו היתה שנה שבה התקרבתי מאד לכל נכדיי, גם לקטנים ולקטנות, ורוויתי מהם נחת.
וממש לקראת סופה, זו היתה שנה שבה אחי הפך לסבא לנכדונת מתוקונת, בתה של אחיינית1 ובעלה החמוד ואני הפכתי ל"דודה-סבתא" לראשונה בחיי.
זו היתה שנה שבה ברכתי שוב, בקטן, ביום יום, על האהבה והזוגיות המופלאה שלי עם T, ואולי אסיים בברכה הזאת - שרק נמשיך כך כמה שאפשר. ביחד נוכל להתגבר על הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה