למדור השרביט החם - חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה

 במדור השרביט החם  העלה טליק את הנושא "חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה" ושיתף בעצמו חוויה משנה חיים עם פס הקול שליווה את התקופה. אני ממליצה גם למי שלא מתכוון לכתוב על הנושא להיכנס לקישור ולקרוא את הפוסט של טליק. 

ובאמת כל תקופה בחיי מלווה על ידי פס קול כלשהו, ואני מנסה לחשוב באיזו מהן לבחור לצורך כתיבת הפוסט הזה. 

אחרים כתבו על תקופות השירות הצבאי שלהם, תקופות של מלחמות, ואולי בגלל זה עלו לי מייד שתי תקופות משמעותיות בחיי. 

הראשונה היתה מלחמת ששת הימים. יוני 1967. הייתי ילדה בת שמונה שגרה בקריית היובל בירושלים. גרנו בשיכונים ללא מקלטים וללא מקלט ציבורי קרוב, ובשבועות שלפני פרוץ המלחמה עסקנו כולנו במילוי שקים בחול ובביצור הכניסות לבניין. הדבקנו רצועות בד על החלונות, גם לצרכי האפלה וגם כדי שלא יעופו רסיסי זכוכית לכל עבר במקרה של פיצוץ. 

אבא שלי שירת בתותחנים וגוייס למילואים כבר כמה שבועות לפני תחילת הקרבות, ולא היה איתנו כאשר עפו עלינו הפגזים של הירדנים, שהיו אז ממש קרובים אלינו. 

פס הקול שליווה אותי בתקופה ההיא היו שירים כמו "החזיקי לנו אצבעות"

כמובן "ירושלים של זהב" (בגרסתו המקורית עם "איכה יבשו בורות המים")

וגם "נאצר מחכה לרבין". קשה לקלוט כמה פחד היה, ממש פחד קיומי, לקראת המלחמה, ושירים כאלה היו אמורים להעלות את המוראל ולהשקיט מעט את הפחדים. 

אבל אני, גם בגילי הצעיר כל כך, העדפתי את השירים הליריים, הרגשיים יותר. והייתי מטורפת על יהורם גאון.

הייתי ממש קטנה, ואחי היה פעוט עדיין, אבל ראיתי את אמא בוכה כשהיא נפרדה מאבא שהלך למילואים, וידעתי שאנחנו בסכנה גדולה. 

מה שהיה מעניין, היה שמרגע שהתחילו הפגזים ליפול מימיננו ומשמאלנו, היתה זו דווקא אמא שתפסה פיקוד על כל הסיטואציה. היא עודדה את השכנים, שהצטופפו איתנו בחדר המדרגות מאחורי חומות שקי החול שהכנו בעצמנו. היא זו שאמרה לכולנו בפסקנות, ששום פגז לא ייפול על הבית הזה. ובאורח פלא, כך היה. וגם אבא שב בשלום בתום המלחמה. 

שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון הראשונה, כשהיינו הורים צעירים לתינוקת בת 3 חודשים, T נקרא למילואים בלבנון. הוא היה שריונר ונלחם שם בגזרה המזרחית מול הסורים. 

זוכרת את עצמי מטפלת בבתי ובכלבה, נצמדת לשיגרה ומתעקשת להישאר בדירה - למקרה ש-T יתקשר או יגיע, או שמישהו יעביר לי הודעה עבורו או עליו. 

לא הסכמתי לצאת מהבית, לא הסכמתי ללכת להוריו או להורי. המקסימום שיכולתי היה לרדת לכמה רגעים עם הכלבה ולחזור הביתה. להיות צמודה לרדיו ולטלפון. חיילים מסרו אז ד"שים הביתה דרך הרדיו, והייתי ממשיכה להקשיב תוך נמנום לא נמנום גם כל הלילה, למקרה שאשמע את קולו או את שמו. 

רק בדיעבד הבנתי, שצוותי הרדיו ליוו את החיילים בגזרה המערבית, אבל שם אצלו - בלחימה נגד הסורים - לא הסתובב אף כתב. 

חששתי ש-T לא יחזור, חששתי שהוא יחזור פצוע, ולא פחות מכך חששתי שהוא יחזור פגוע נפשית. 

זוכרת איך, עשרה ימים לתוך הלחימה, פתאום צלצל האינטרקום, קצת אחרי שסיימתי להניק את בתי, בערך בשש בבוקר. פתחתי לו, הוא היה מזוקן, שזוף ומטונף. החתה לו חופשה של עשרים וארבע שעות.

חיבקתי אותו שעה. הוא עשה שתיים או שלוש אמבטיות בזו אחר זו עד שהרגיש שירדה ממנו כל הצחנה וירדו כל שאריות הקרב. 

הוא לא הפסיק לדבר. T, השתקן בדרך כלל, שפך ושפך וסיפר וסיפר, ואני הקשבתי. התינוקת שיחקה לו בזקן. התחבקנו. היינו ביחד עשרים וארבע שעות ואז הוא חזר ללבנון. אבל שב בשלום. גם נפשית. 

השירים הזכורים לי מהתקופה הזו הם בעיקר "שיר דרך" של שלום חנוך

ואיכשהו זכור לי גם "הרדופים" של שלמה ארצי, למרות שייתכן שהוא יצא כמה חודשים אחרי כן. 

לסיום, צץ לי בזכרון דווקא אירוע משנה חיים מסוג אחר לגמרי.

ערב פורים של אותה שנה, 1982, גשם שוטף בחוץ ואצלי התחילו עוד מהבוקר צירי הלידה. 

T ואני, עם הבטן ההריונית שלי והכלבה מועמסים לתוך רכב החיפושית שהיה לנו אז, ונוסעים לבית היולדות. 

הכלבה נשארת ברכב (ו-T יוצא כל כמה שעות אליה, להוציא אותה קצת ולהחזיר אותה לרכב). 

הריון ראשון, לידה ראשונה, צירים לא יעילים (תורשה מאמא שלי), שעות על גבי שעות של צירים - עד שלבסוף בבוקר מגיע חמי ז"ל, הרופא המוערך, מדבר עם מנהל המחלקה שמייד מתחיל להזיז עניינים ואז קיבלתי את הזירוז המיוחל ובתנו הבכורה הגיחה אל אוויר העולם.

אבל מה שרציתי לספר היה שלאורך כל הלילה הזה, תוך כדי הצירים וההמתנה שיקרה משהו והחששות שמשהו לא בסדר - התנגן לי בראש "אל הדרך" של אילנית. 

איך זה קשור? אין לי מושג. ואולי כן. באותו לילה ובבוקר שבו בתי בסוף נולדה, יצאתי באמת לדרך. לדרך שהפכה אותי לאמא. שהפכה אותנו להורים. דרך חדשה. 

וכמו שכתבה שימרית אור בשיר: "ואז אל פאתי רקיע בוודאי נגיע, עוד מעט אם לא עכשיו". והילדה האהובה באה לעולם.