ארוחת הערב המשפחתית עם גיסי וכל ילדיו ונכדיו היתה הצלחה גדולה.
T כמובן הגזים עם כמויות האוכל ומגוון המנות, ואני זרמתי איתו ולא הפרעתי במטבח ושטפתי כלים ובאמת רק התרכזתי בבחירת הוויות טובות ומיטיבות לקראת המפגש, שלא ממש רציתי בו.
האמת היא שאני לא יודעת בדיוק לומר מדוע לא רציתי. אני אוהבת את האחיינים שלנו (של T) אהבת נפש. כל השנים האלה בהן T בחר שלא להיות (כמעט) בקשר עם אחיו - מסיבות לגמרי מובנות ומוצדקות - הדבר היחיד שהצרתי עליו היה אובדן הקשר איתם והעובדה שאנחנו וילדינו ונכדינו לא נכיר את ילדיהם (נכדיו של גיסי). שהנכדים של כולנו לא יגדלו יחד במפגשי ששי ובחגים ובימי הולדת כפי שילדינו גדלו יחד כל השנים.
בהתחלה כאשר T בחר לנתק מגע מאחיו, קיוויתי אולי שלפחות ילדיי וילדיו ישמרו על הקשר באופן עצמאי, אבל זה לא קרה. אני לא יודעת מה סיפרו גיסי וגיס-טי לילדיהם על הסיבה לנתק הזה, אבל ילדיי הרגישו אי נוחות כאשר נפגשו עם בני דודיהם באירועים רב משפחתיים לאורך השנים, וגם בתקופות שבהן כן ניסו להיפגש - למשל כאשר אחיינית-T1 גרה רחוב ליד בתי, שני הבנים הגדולים עוד היו פעוטות וחכמוד בדיוק נולד - הן ניסו להיפגש כמה פעמים, לבוא זו אל זו, לתת לילדים להיות ביחד, אבל זה לא ממש החזיק מעמד בגלל חוסר הנוחות הזה.
האמת הפשוטה היתה שהנתק של T מאחיו התאימה לי כי בדיוק בתקופה ההיא הבנתי שמערכת היחסים שלי עם גיס-טי ממש לא טובה לי, ושעלי לתפוס מרחק ולשנות את כל הדינמיקה בינינו. לא יודעת איך זה היה עובד לולא מה שקרה עם T ואחיו, אבל העיתוי היה מושלם עבורי, ולמעט שיחת טלפון של פעם בכמה חודשים וכמובן מפגשים במסגרת כלל המשפחה (מפגשי בני דודים, חתונות ולוויות) והאזכרות של הוריו של T פשוט לא היה בינינו קשר.
נראה היה שגיס-טי מכבדת את הרצון שלי ושומרת מרחק אבל לא מנתקת לגמרי קשר, מה שהפתיע אותי מאד (כי בתוך מערכת היחסים שהיתה לנו היא היתה מאד תובענית ושיפוטית ופנקסנית ובמשך שנים השקעתי בה הרבה יותר מדי אנרגיות). ייתכן שגם היא היתה בשלה לשנות פאזה ביחסים בינינו, ייתכן שהיא עצמה עברה תהליכים רגשיים נפשיים שונים במהלך השנים האלה, ייתכן שהיא פשוט הבינה שאין על מה לדבר - זה מה שיש עכשיו, זה מה שאני מוכנה לתת. ולא יותר. וייתכן שהיא סיפרה לעצמה ש-T הוא זה שאחראי על ההתרחקות שלי ממנה, ושלא היתה לי ברירה.
כך או אחרת זה עבד, וזה היה לי טוב. שוב, פרט למרחק מהאחיינים. הייתי מאחלת להם מזל טוב בימי הולדת - שלהם ושל כל אחד מילדיהם מאז שנולדו - וכך לפחות בדרך מזערית שמרתי איתם על קשר ישיר.
בשנה האחרונה התקרבו בהדרגה T ואח שלו, כפי הנראה בעקבות בריאותו של T.
כמו תמיד, באזכרות של הוריו של T נפגשנו איתם ואז הוא התעדכן במה שעובר על T בחודשים האחרונים. מאז שמר על קשר הדוק יותר ובירר לשלומו לעיתים קרובות וגם הגיע לבית החולים בניתוח של T ובכל יום במהלך האשפוז שאחריו.
בקיץ גיסי וגיס-טי חלו בקורונה ואז באמת התעניינו יותר לשלומם, התכתבנו איתם על בסיס יום יומי ממש, ומאז המשכתי להיות בקשר יותר רציף עם גיס-טי - גם אם רק דרך הוואטסאפ.
T הזמין אותו לשייט במסגרת מועדון השייט שנרשם אליו (בזמנו הם עשו את קורס הסקיפרים ביחד והיתה להם סירה משותפת, שמכרו בשלב כלשהו לאחר שהתברר שלא ממש משתלם להחזיק סירה וממילא נוצר ביניהם נתק אז כבר לא שטו אף פעם ביחד).
בכמה הזדמנויות T הציע לאחיו להביא את נכדיו לשייט והוא הגיע עם שני הבכורים, בניה של אחיינית-T1, שמאד נהנו, למרות שלא ניתן היה לראות זאת עליהם - שניהם בגיל ההתבגרות, בקושי מדברים וכאשר פולטים משהו הוא בדרך כלל חד הברתי. ובכל זאת הם כנראה באמת נהנו כי הגיעו שוב כמה שבועות אחרי כן.
ואז T החליט שהגיע הזמן להזמין אלינו את כולם, שנכיר את הנכדים ושהם יכירו את נכדינו. היה קשה לתאם מועד שיתאים לכולם וכך הגענו לששי האחרון.
בשבוע שלפני המפגש הרי היינו חולים, מקוררים, ומפני שנפגשתי (בחוץ) עם 'מחברת' בתחילתו - שהתברר שהיתה עם קורונה - עשיתי כמה וכמה בדיקות לוודא שאני לא מזמינה עשרים ומשהו איש כאשר אני חולה. לא הייתי חולה. גיס-טי, לעומת זאת, חטפה כנראה דלקת ריאות.
מאז הקורונה (זן דלתה כנראה, בקיץ האחרון) גיס-טי כל הזמן חולה. החום עולה, היא מצטננת, משתעלת, זה עובר ואז חוזר. במשך חודשים היא כל הזמן עושה בדיקות שלא מעלות דבר - לשמחתה - כביכול הכל בסדר, ובכל זאת היא כל הזמן חולה. לפני שבועיים היא קיבלה את האבחנה ה"סופית" - LONG COVID. פוסט קורונה.
אז בימים שלקראת הביקור שלהם כאן היא התחילה לקבל אנטיביוטיקה כי הרופאה שלה חשדה שיש לה דלקת ריאות (בסוף זה היה "רק" ברונכיט), אבל טענה שזה לא מדבק ושאין מניעה שהיא תיפגש עם אנשים.
והם הגיעו.
הכנו את הנכדים שלנו שהם עומדים להיפגש עם אח של סבא, אשתו, ילדיו ונכדיו. הם היו מתוחים ונבוכים - מצד אחד משפחה קרובה, כביכול, מצד שני הם לא מכירים אף אחד מהם. שרי הודיעה שהיא תתבייש אבל שזה בסדר להתבייש. חיבקתי אותה ואמרתי לה ולכולם שכולם כנראה יתביישו וזה בסדר.
בסוף כשכולם הגיעו, שרי התחברה לנכדות הצעירות יותר והן שיחקו ורקדו ונהנו מאד כל הערב. בשבת בבוקר היא התעוררה ושאלה את בתי "איפה החברות שלי?". הצלחה מסחררת.
חכמוד היה מסויג אך מנומס, בעלה (המתוק בטירוף) של אחיינית-T1 דובב אותו קצת ושאל שאלות והצליח ליצור איזשהו דו שיח.
אבל כוכב הערב היה נשמותק, שניגש לכל מי שהגיע - גדול כקטן - הושיט את ידו ללחיצה והציג את עצמו "שלום, אני נשמותק". אין צורך לומר, כולם השתגעו עליו.
הוא דיבר עם המבוגרים, התחבר עם הנכדים הגדולים - או לפחות עם נכד2 של אחיינית-T1, הפעיל את הנכדות הקטנות - הבנות של אחיינית-T1, אחיינית-T2 ואחיין-T3 - הביא להן את אוהל הכדורים, הראה להן איך מפעילים את המנגינות המוקלטות מראש בפסנתר החשמלי והרקיד אותן. הוא לימד את נכד2 לנגן על התוף האירי של בני. כוכב. ממש.
נכד1 היה לגמרי נבוך כנראה ולא הצליח לתקשר בכלל. בתי וחתני בכלל חשדו בשלב כלשהו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא ירד לחדר של בני (אותו הנכדים כבר מכנים "חדר המוסיקה"), שאל "אין גיטרה בס?" וכשנוכח שאין, חזר בחזרה לחדר האוכל.
חתני, ששמע שהוא עושה קרוס פיט כמוהו, ניסה לדובב אותו - היכן הוא מתאמן, איך קוראים למאמן שלו - וקיבל את התשובה "לא יודע". כשנשאל כמה זמן הוא מתאמן אצלו ענה "שנתיים".
כשבתי שאלה אותו לאיזה תיכון הוא עולה בשנה הבאה הוא ענה "לא יודע". כשאבא שלו ניסה להסביר שהוא שוייך לתיכון מסוים אבל לא רוצה ללכת אליו, בתי שאלה לאיזה תיכון היה מעדיף ללכת, והוא ענה "כל תיכון אחר". מעבר לכך לא ניתן היה לשוחח איתו. זה היה מוזר. לדעתי הוא פשוט היה נבוך מכל הסיטואציה אבל לבתי זה נראה כמו משהו הרבה יותר מזה.
גיס-טי השתעלה המון והרגישה די רע, אבל אחרי שנתתי לה מסירופ השיעול המצוין שלי (וגם אחרי שאכלה מהגלידות של T) נרגעה קצת. גם היא וגם גיסי התלהבו מאד מהנכדים שלנו, וכמובן שכולם התלהבו מהאוכל.
לילדים של גיסי ולבתי וחתני היה כיף להיפגש שוב ולשוחח, ובאופן כללי כולם מאד נהנו והיה ערב מוצלח.
כולם עזרו בפינוי השולחן, שטיפת הכלים ואריזת השאריות, כך שגם באמת לא עבדתי קשה מדי.
הם הלכו ממש מאוחר, וניכר היה שהיה לכולם כיף.
אז זה עבר בשלום. ממש.
חכמוד ונשמותק נשארו לישון ובבוקר, אחרי ששיחקנו גם טאקי וגם קאטן ג'וניור וגם "ארבע בריבוע" ישבנו לצפות בסרט "האלמנט החמישי" - שבאופן מפתיע מאד מצא חן בעיניהם, למרות שחששתי שיהיה מיושן עבורם. בזמנו זה היה סוג של סרט פולחן אצלנו בבית (יש כמה כאלה) וגם בתי מאד אהבה אותו, ושמחה שילדיה צפו בו ונהנו כל כך.
בשבת אחר הצהריים קפצנו לביקור ארוך אצל הורי באחוזה - וכך נגמר סוף השבוע.
הפוסט הזה כבר ארוך מדי אז את קורות המשך השבוע אכתוב בפוסט הבא..........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה