דרום איטליה 2019 - יום הטיסה וערב ראשון בנאפולי

החופשה הזאת התחילה הכי גרוע שיכול להיות.

בתיאוריה היה אמור להיות הכי קל שבעולם, לטוס בשבת. שדה התעופה תמיד שקט יותר בשבת...לא? אפשר לצאת אחר הצהריים, לא צריך לקום באישון לילה כדי להגיע בזמן לטיסה, ובשבת אין כל כך הרבה תנועה......

אבל זה היה יום לפני ערב ראש השנה, והייתי צריכה אולי להכין את עצמי טוב יותר..........לפחות נפשית.

זה התחיל מזה שעמדנו לצאת ואז לא מצאנו את אחד החתולים. 

אנחנו סוגרים את דלת חדר השינה שלנו כשאנחנו טסים, כך למי שמטפל בחתולים יותר קל למצוא אותם ולא צריך לחפש אותם בכל מיני מקומות מסתור בבית.

אז יצאנו באיחור של רבע שעה (וגם שכחתי לקחת מהמקרר את הכריכים שהכנתי לטיסה של איזיג'ט...)

אפליקצית נתב"ג הורתה לנו לחנות בחניון 22 לטסים מטרמינל 1. אפילו הנחיתי את WAZE שיוביל אותנו לשם. אבל T החליט לחפש חניון אחר. כמו שנאמר בסרט "אישה יפה" - BIG MISTAKE. 

הגענו לחניון המרכזי שבו אזורים F,G מיועדים לטרמינל אחד. החניונים היו מלאים, ובכל זאת T חיפש ומצא שם חניה. 

רק כאשר חנינו ולקחנו איתנו את המזוודות מהרכב, והתחלנו ללכת לכיוון תחנת ההסעה, גילינו שלט, שציין שאין הסעות משם כי החניונים האלה מלאים 😒 .

במקום לחזור לרכב ולחפש בכל זאת את חניון 22, הלכנו ברגל (בשמש הלוהטת) לחניון הסמוך (אזור D ו-E)  ומשם תפסנו הסעה לטרמינל 3 (אוטובוס אחד עבר לידנו מלא עד אפס מקום, ולא עצר 😱). 

מטרמינל 3 תפסנו הסעה לטרמינל אחד. כל הסיפור הזה לקח כמעט שעה. 

מסקנה: להקשיב בקולה של האפליקציה של נתב"ג, לנסוע ישר לחניון שהיא ממליצה עליו!!!

טרמינל אחד היה מפוצץ באנשים, ועמדנו עוד שעה בתור לבידוק הבטחוני. בשלב הזה כבר הרגשתי שהגוף שלי, שלמד בשנים האחרונות להיות רגוע ושלו בלי קשר לנסיבות, מאבד את זה. פשוט הפכתי בהדרגה לפקעת עצבים, כמו פעם. כמו אבא שלי. ניסיתי לנשום אבל לא הצלחתי להשתלט על זה.

בזמן שחיכינו בתור הארוך התחיל T לקלף מדבקות ישנות מהדרכונים שלנו. בכל בדיקה ביטחונית נוספות עוד ועוד מדבקות ברקוד כאלה לדרכונים.

אחרי שעברנו סוף סוף את הביטחון נעמדנו (איך לא?) בתור נוסף : הצ'ק אין. בזמן שעמדתי, שמתי לב שיש עדיין מדבקות על כל אחד מהדרכונים ובהיסח הדעת קילפתי גם אותן. כן כן. ואז כמובן כשהגענו לדלפק הצ'ק אין, שאל אותנו הפקיד אם לא עברנו בידוק בטחוני ואיפה בעצם המדבקות על הדרכונים 😲

כן אני יודעת, איבדתי את זה לגמרי! 

איכשהו חזרתי לבחור מהביטחון (בלי לעמוד בכל התור!) והסברתי לו מה שקרה. הוא ראה שעל המזוודות שלנו יש מדבקות ביטחון תקינות שמוכיחות שכבר עברנו את התהליך הזה, והוא הסכים לתת לנו מדבקות דרכון חדשות. בלי להתבייש חזרנו לדלפק הצ'ק אין בלי לעמוד בכל התור (רק המתנו בסבלנות לאלה שכבר טופלו אצל הפקיד באותו הרגע) ולשמחתנו איש בתור לא מחא או פצה פה. אני לגמרי מתביישת, אגב, בהתנהגות הזאת שלי.

עוד תור קטן בעלייה לביקורת הדרכונים. התברברות כרגיל במכשירי קריאת כף היד (עדיין אין לנו דרכון ביומטרי). עוד בדיקה ביטחונית, שאמנם עברה חלק אבל משום מה החליטו הבנות שעמדו בתור לפנינו לפרק  את כל תכולת תיקיהן לתוך כשבע או שמונה מגשיות כדי להעביר אותן במכונת הצילום ....לא ברור מדוע.

באולם הנוסעים סוף סוף הלכתי לשירותים (עם שלפוחית מתפוצצת) וגם שם כמובן חיכיתי בתור, ועוד קצת חיכיתי למנקה שביקשה בחיוך מתנצל לקחת מהתא שעמדתי להיכנס אליו מברשת לניקוי אסלה, כי בתא סמוך "עשו קקי בכל מקום". מסכנה. איזה סיוט.

שוב עמדנו בתור איטי ואינסופי ב"ארומה" כדי להצטייד בקפה וכריך לטיסה (טיסה של איזיג'ט כבר אמרתי?) כשהכריזו על עלייה למטוס בטיסה שלנו. ויתרנו על ארומה ופסענו לעבר מכונות השתייה והחטיפים האוטומטיות.

אולי כי מיהרתי, אולי כי הייתי כבר לחוצה ועצבנית, אבל לא מצאתי דרך להזמין יותר מפריט אחד בכל העברת כרטיס אשראי. שתי העברות במכונת השתייה (נסטי ומים), אחת במכונת החטיפים (במבה) ושלוש העברות במכונת הכריכים....למה שלוש? כי את הכריך הראשון המכונה "טרפה" לי (הורידה אותו אבל לא פתחה לי את האשנב ומחצה אותו, מעכה אותו ובלעה אותו).

בשלב הזה כבר לא הרגשתי כמו עצמי בכלל. כל הגוף שלי נכנס למצוקה וכל דבר קטן עצבן אותי. הייתי מודעת לזה אבל לא יכולתי לעשות דבר למנוע את זה. זה היה כמו לראות התפוצצות קטנה בהילוך אטי. T ניסה להיות סבלני מצד אחד ולשמור על קלילות ואופטימיות אבל גם נזהר ממני, אני מסוכנת במצבים כאלה (שהוא כבר שנים לא נחשף אליהם ממני).

עלינו לטיסה, ואז התברר שאני יושבת ליד חלון בצדו השמאלי של המטוס, והוא במעבר בצדו הימני.

"הכי טוב ככה," אמרתי לו בחיוך עצוב. "אתה צריך לתפוס קצת מרחק ממני אחרי השעות האחרונות"....

הטיסה עצמה עברה בשלום ובנינוחות. קראתי (בטלפון) בספר המעולה שקיבלתי מ-Ur Catedur ונרגעתי בהדרגה. 

אכלתי את הבמבה אבל את הכריכים בסוף לא התחשק לנו לאכול, ורק הזמנו קפה (ברור שמכונות חיוב כרטיסי האשראי של הדיילים לא עבדו....מזל שהיה עלינו מזומן באירו).

בנאפולי תפסנו מונית למלון - בעצם צימר - שהיה ממוקם ממש בתחילתו של הרובע העתיק. 

קבענו עם בעל הצימר שנגיע מאוחר (בסביבות עשר) והוא חיכה לנו. בכוונה לא לקחנו רכב ביום הראשון, לא בא לנו להסתבך בחושך בסמטאות העיר העתיקה, ובעל הצימר הודיע מראש שאין אצלו חניה, ויש לו הסכם עם חניון בקרבת מקום שכמובן עולה הרבה.

בדיעבד אני יכולה לומר שאין סיבה בכלל לשכור רכב באזור דרום איטליה. אבל עוד אפרט על זה בהמשך.

עלינו במדרגות (הרבה מדרגות, גבוהות ולא אחידות) אל הצימר - במהלך השבוע הזה עלינו וירדנו אלפי מדרגות - שגם בחדר עצמו היו מדרגות. 

אבל המיטה היתה נוחה והמקלחת היתה מצוינת, ומהחלון צפינו לסימטא הנאופוליטנית הטיפוסית, עם קשקושי גרפיטי על כל הקירות וכביסה אינסופית התלויה על המרפסות.

למרות השעה המאוחרת המליץ לנו בעל הצימר, אאוגניו שמו, לצאת לאכול בקרבת מקום, ובאמת בכיכר ישו החדשה ישנה מסעדה מקסימה בשם Annarè Trattoria Pizzeria שלא אכזבה.

T הזמין פיצה ובירה מקומית מהחבית

ואני הזמנתי ניוקי א לה סורנטינה- כל כך טעים שכאשר שהינו שם שוב בלילנו האחרון בנאפולי לפני שטסנו חזרה ארצה, הזמנתי את זה שם שוב.

זה היה שבת בערב והרחובות היו מלאים בצעירים שיצאו לבלות. היה כל כך שמח וצבעוני ומלא חיים ברחובות, באמת חוויה נהדרת. 

כשחזרנו לצימר התברר שיש לנו מפתח לכניסה הראשית, ומפתח לחדר, אבל את הקוד לכניסה לקומה שכחנו לרשום.

אמצע הלילה, מה עושים?

התקשרתי לטלפון שהיה לנו על אישור ההזמנה ב-booking, אף אחד לא ענה אבל פתאום קיבלתי הודעת טקסט מטלפון אחר, עם בקשה לכתוב מה אני רוצה.

עברנו לוואטסאפ והסברתי שנתקענו מחוץ לצימר - והוא שלח לנו את הקוד. 

בפנים התכתבנו עוד טיפה עם הוראות הפעלה לכמה דברים............אחר כך התברר שהפרענו לו באמצע קונצרט.

יפה מצידו שהוא ענה.......

כך הסתיים לו יום ארוך שהתחיל קשה אבל הסתיים מצוין. ולמחרת יצאנו ברגל לטיול בסימטאות נאפולי..........