כבר שבוע שאני מתחילה פוסטים ומוחקת אותם.
משהו תקוע.
הכתיבה לא זורמת.
דווקא היה שבוע נחמד, למרות תוצאות הבחירות שהוכיחו שוב מעל לכל ספק שאני ב"גוש" הלא הנכון (או בגוש "הלא נכון", לא בטוחה היכן לשים את הגרשיים).
סיפרתי ל"קנקן" באחת התגובות בבלוג שלו ששמעתי ברדיו מישהו, שגורס שההבדלים העיקריים בין ימין לשמאל (בכלל בעולם, לא רק בישראל) אלה השמרנות, המסורתיות, החיבור למשפחה ולערכי דת (גם אם לא ממש דת) של הימין בניגוד למודרניזציה, חילוניות ו"כל אחד לעצמו" של השמאל.
אלה דברים שידעתי, אבל מעולם לא ניסחתי זאת לעצמי ככה ומעולם לא חשבתי (ואני עדיין לא בטוחה) שזו תמצית העניין.
בשני החלטנו באופן ספונטני לגמרי לנסוע צפונה ליומיים. T פנוי יחסית מעבודה בתקופה האחרונה (וכתוצאה מכך גם עושה הרבה דברים/תיקונים/חידושים בבית, חלקם נהדרים ממש) והזמנו חדר בקיבוץ "מרום גולן".
היינו בטוחים שגם הורי יצטרפו אלינו, אך הם סירבו ונסענו לבד.
בדרך גם נפגשנו בראש פינה בבית קפה עם הוריה של כלתי, בזמן הפסקת הצהריים שלהם. לא כל יום אנחנו בצפון והם לא היו באזור המרכז מזמן (הם גרים בצפת) וממילא היה לנו משהו להביא להם (שכלתי שלחה איתנו).
בירכנו אותם שוב על הצלחתה של בתם בבחינה והסיום הקרב של הדוקטורט (ואמא שלה שוב אמרה לי "לא האמנתי שהיא אי פעם תסיים את זה" וגם "היה לי ברור שהיא לא תעבור את הבחינה הזאת במכה ראשונה", ואני התחרפנתי לי בשקט מבפנים).
הצפון ירוק, פורח בשלל צבעים משכרי חושים וזורם - מים מים בכל מקום אפשרי.
וכיון שישנו ברמת הגולן, זכינו לטייל לאורכה וליהנות מנופיה עוד לפני שמאסות המטיילים (או לפחות לפני שרוב המאסה של המטיילים) הציפו את האזור.
חזרנו בצהריים ישר לקלפי ולסיאסטה קצרה, ובערב ישבנו לצפות בתוצאות המדגם יחד עם 'שריתה' ו'שותפנו'. למזלנו צפינו בערוץ 13, כך שהבנו כבר בערב מה הולך להיות, ולא התעוררנו במפח נפש למחרת בבוקר. לא ממש הבנו את התוצאות (השונות כל כך) בעת זפזופ קל לערוצים האחרים, אבל בכל מקרה כבר היתה לנו הכנה נפשית ל"מה שהיה, הוא שיהיה".
בששי שוב יצאתי לטייל - הפעם עם קבוצת הנשים לנחל כפירה: ירידה מיער הזיכרון ליהדות פולין, ליד נטף והליכה בערוץ הנחל או במקביל לו עד למבוא חורון - משהו כמו שמונה קילומטר של הליכה לא פשוטה, חלקה על חלוקי נחל בגדלים שונים ובצורות שונות. ברור שנפלתי פעמיים (ברכיים משופשפות אבל בלי נזק משמעותי מעבר לכך) אבל אני גאה בעצמי שעמדתי בכבוד בהליכה (חלקה בעליות וירידות) ובלי שסבלתי אחרי כן מהתכווצויות שרירים.
סיימנו בארוחה (שכל אחת תרמה לה משהו) בפארק קנדה, יחד עם כל בני דודנו (יום ששי הרי הוא יום החופש שלהם) שעשו על האש בכל פינה. הצלחנו למצוא אזור שלא היה אפוף עשן מנגלים, וזה היה סיום נחמד ליום הטיול שלנו.
כשעמדתי כבר לנסוע הביתה (הייתי עם הרכב שלי, כי זה היה טיול עם "הקפצות" - השארת רכב אחד בסוף המסלול כדי לנסוע ולהביא את שאר הרכבים מתחילת המסלול) ראיתי שאחייניתי הבכורה שלחה לי שתי תמונות בוואטסאפ: אחת שהיא "רוכבת" על החבר שלה בתוך שדה פרחים מרהיב, והשנייה - היד שלה, עם טבעת אירוסין.
כן, כן, מגיע מזל טוב - אחייניתי סוף סוף קיבלה את הצעת הנישואים שכבר כל כך חיכתה לה........שכולנו כבר כל כך חיכינו לה. אושר גדול.
T התעקש על ארוחת ערב משפחתית כרגיל למרות שנעדרתי כל היום (הכנו ביחד חלק ניכר מהאוכל בחמישי), כך שהגעתי בשש בערב הביתה, הורי הגיעו שניה אחרי, בתי וחתני הגיעו באיחור עם הנכדים.....היה טעים ונעים וכולנו היינו גמורים מעייפות, כך שהלכנו לישון באותו זמן עם הנכדים....
אז אני מחטאה את הפצעים בברכיים ומקווה שיעברו מהר, ומתלבטת אם לצאת לטיול האחרון לעונה (בתחילת יוני) - כי עם הנטייה הזאת שלי ליפול אולי לא כדאי להסתכן לפני שתי הלידות הצפויות וגם הטיסה שלי לבוסטון בסוף אותו החודש.....
משהו תקוע.
הכתיבה לא זורמת.
דווקא היה שבוע נחמד, למרות תוצאות הבחירות שהוכיחו שוב מעל לכל ספק שאני ב"גוש" הלא הנכון (או בגוש "הלא נכון", לא בטוחה היכן לשים את הגרשיים).
סיפרתי ל"קנקן" באחת התגובות בבלוג שלו ששמעתי ברדיו מישהו, שגורס שההבדלים העיקריים בין ימין לשמאל (בכלל בעולם, לא רק בישראל) אלה השמרנות, המסורתיות, החיבור למשפחה ולערכי דת (גם אם לא ממש דת) של הימין בניגוד למודרניזציה, חילוניות ו"כל אחד לעצמו" של השמאל.
אלה דברים שידעתי, אבל מעולם לא ניסחתי זאת לעצמי ככה ומעולם לא חשבתי (ואני עדיין לא בטוחה) שזו תמצית העניין.
בשני החלטנו באופן ספונטני לגמרי לנסוע צפונה ליומיים. T פנוי יחסית מעבודה בתקופה האחרונה (וכתוצאה מכך גם עושה הרבה דברים/תיקונים/חידושים בבית, חלקם נהדרים ממש) והזמנו חדר בקיבוץ "מרום גולן".
היינו בטוחים שגם הורי יצטרפו אלינו, אך הם סירבו ונסענו לבד.
בדרך גם נפגשנו בראש פינה בבית קפה עם הוריה של כלתי, בזמן הפסקת הצהריים שלהם. לא כל יום אנחנו בצפון והם לא היו באזור המרכז מזמן (הם גרים בצפת) וממילא היה לנו משהו להביא להם (שכלתי שלחה איתנו).
בירכנו אותם שוב על הצלחתה של בתם בבחינה והסיום הקרב של הדוקטורט (ואמא שלה שוב אמרה לי "לא האמנתי שהיא אי פעם תסיים את זה" וגם "היה לי ברור שהיא לא תעבור את הבחינה הזאת במכה ראשונה", ואני התחרפנתי לי בשקט מבפנים).
הצפון ירוק, פורח בשלל צבעים משכרי חושים וזורם - מים מים בכל מקום אפשרי.
וכיון שישנו ברמת הגולן, זכינו לטייל לאורכה וליהנות מנופיה עוד לפני שמאסות המטיילים (או לפחות לפני שרוב המאסה של המטיילים) הציפו את האזור.
חזרנו בצהריים ישר לקלפי ולסיאסטה קצרה, ובערב ישבנו לצפות בתוצאות המדגם יחד עם 'שריתה' ו'שותפנו'. למזלנו צפינו בערוץ 13, כך שהבנו כבר בערב מה הולך להיות, ולא התעוררנו במפח נפש למחרת בבוקר. לא ממש הבנו את התוצאות (השונות כל כך) בעת זפזופ קל לערוצים האחרים, אבל בכל מקרה כבר היתה לנו הכנה נפשית ל"מה שהיה, הוא שיהיה".
בששי שוב יצאתי לטייל - הפעם עם קבוצת הנשים לנחל כפירה: ירידה מיער הזיכרון ליהדות פולין, ליד נטף והליכה בערוץ הנחל או במקביל לו עד למבוא חורון - משהו כמו שמונה קילומטר של הליכה לא פשוטה, חלקה על חלוקי נחל בגדלים שונים ובצורות שונות. ברור שנפלתי פעמיים (ברכיים משופשפות אבל בלי נזק משמעותי מעבר לכך) אבל אני גאה בעצמי שעמדתי בכבוד בהליכה (חלקה בעליות וירידות) ובלי שסבלתי אחרי כן מהתכווצויות שרירים.
סיימנו בארוחה (שכל אחת תרמה לה משהו) בפארק קנדה, יחד עם כל בני דודנו (יום ששי הרי הוא יום החופש שלהם) שעשו על האש בכל פינה. הצלחנו למצוא אזור שלא היה אפוף עשן מנגלים, וזה היה סיום נחמד ליום הטיול שלנו.
כשעמדתי כבר לנסוע הביתה (הייתי עם הרכב שלי, כי זה היה טיול עם "הקפצות" - השארת רכב אחד בסוף המסלול כדי לנסוע ולהביא את שאר הרכבים מתחילת המסלול) ראיתי שאחייניתי הבכורה שלחה לי שתי תמונות בוואטסאפ: אחת שהיא "רוכבת" על החבר שלה בתוך שדה פרחים מרהיב, והשנייה - היד שלה, עם טבעת אירוסין.
כן, כן, מגיע מזל טוב - אחייניתי סוף סוף קיבלה את הצעת הנישואים שכבר כל כך חיכתה לה........שכולנו כבר כל כך חיכינו לה. אושר גדול.
T התעקש על ארוחת ערב משפחתית כרגיל למרות שנעדרתי כל היום (הכנו ביחד חלק ניכר מהאוכל בחמישי), כך שהגעתי בשש בערב הביתה, הורי הגיעו שניה אחרי, בתי וחתני הגיעו באיחור עם הנכדים.....היה טעים ונעים וכולנו היינו גמורים מעייפות, כך שהלכנו לישון באותו זמן עם הנכדים....
אז אני מחטאה את הפצעים בברכיים ומקווה שיעברו מהר, ומתלבטת אם לצאת לטיול האחרון לעונה (בתחילת יוני) - כי עם הנטייה הזאת שלי ליפול אולי לא כדאי להסתכן לפני שתי הלידות הצפויות וגם הטיסה שלי לבוסטון בסוף אותו החודש.....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה