קובעת עם 'אורה' בבית קפה לא רחוק מביתה.
ארבעה חודשים לא התראינו. ולפני כן שלושה. ולפני כן חלפה שנה שלמה שבה לא התראינו.
איכשהו אנחנו תמיד נופלות על בית הקפה הזה כשהם מקיימים אירוע.
והנה גם היום הם ריקים מאדם ומתכוננים לאירוע שיתחיל בשבע.
איזה מזל שאמרתי לה שמעדיפה להיפגש בשש ולא בשש וחצי כמו שהיא רצתה.
אני מגיעה (כמובן) מוקדם מדי, מתיישבת, וברקע מתנגן שיר שעושה לי רע בכל הגוף....
רוצה לקום ולברוח....אבל מחכה לה.
השיר מסתיים סוף סוף, ומתחלף באיזו גירסה לא מוצלחת של Yesterday, לא בביצוע הביטלס.
והגוף שלי נרגע.
מחכה לה, והגוף שלי מתכונן למפגש איתה, מתכונן לסבול.
T הולך לקאנטרי, ואני בטוחה שייהנה יותר ממני.
המחשבות מתרוצצות לי בראש.
בשביל מה קבעתי איתה? היא תמיד מכניסה אותי לדיכאון שלה.
T הולך לקאנטרי, ואני בטוחה שייהנה יותר ממני.
המחשבות מתרוצצות לי בראש.
בשביל מה קבעתי איתה? היא תמיד מכניסה אותי לדיכאון שלה.
ואני מזכירה לעצמי שאני אוהבת אותה, ושהיא אוהבת אותי.
ואני מזכירה לעצמי להיות חומלת. ונדיבה עם ההקשבה וההכלה שלי.
ואני מזכירה לעצמי, שלמרות שרע לה, ושבכל רגע נתון לפחות שני דברים ממש לא טובים עוברים עליה,
ושלפחות אחד מהדברים הלא טובים האלה קשור לאחד מהילדים שלה,
היא מושכת, ונלחמת, ושורדת, וגם מנהלת חיים שלמים, ועובדת, ונפגשת באופן קבוע עם חברות ולא מוותרת.
ושכל הכבוד לה שהיא מקימה את עצמה מהמיטה כל בוקר.
ומזכירה לעצמי שהיא תמיד מפרגנת לי על הטוב ועינה לא צרה באושר ובאהבה שיש לי.
ומזכירה לעצמי שאולי אולי אני פשוט החברה, שרק איתה היא מרשה לעצמה להיות עצמה, גלויה, מדוכאת. שאולי רק איתי היא מרשה לעצמה לקטר ולשפוך, ושאולי זה אחד הדברים שעוזר לה להילחם ולשרוד ולא לוותר.
ואני נושמת עמוק.
והיא מגיעה כולה חיוכים.
ושואלת על דרום אפריקה.
ומתלהבת. וכבר מתכננת לפתות את הבן האמצעי לנסוע איתה לשם.
ושואלת על הנכדים, ועל הנכדים שבדרך....
ומעט מאד (ורק אחרי עידוד ניכר שלי) מדווחת על מה קורה עכשיו אצלה..........
וגם זה נשמע יותר מעודד מאשר בדרך כלל.
והיה יופי.
וגם קצר, כי עמד להתחיל האירוע...............
ואולי הפעם הבאה שניפגש לא תהיה בעוד כל כך הרבה זמן...........
ואני מזכירה לעצמי להיות חומלת. ונדיבה עם ההקשבה וההכלה שלי.
ואני מזכירה לעצמי, שלמרות שרע לה, ושבכל רגע נתון לפחות שני דברים ממש לא טובים עוברים עליה,
ושלפחות אחד מהדברים הלא טובים האלה קשור לאחד מהילדים שלה,
היא מושכת, ונלחמת, ושורדת, וגם מנהלת חיים שלמים, ועובדת, ונפגשת באופן קבוע עם חברות ולא מוותרת.
ושכל הכבוד לה שהיא מקימה את עצמה מהמיטה כל בוקר.
ומזכירה לעצמי שהיא תמיד מפרגנת לי על הטוב ועינה לא צרה באושר ובאהבה שיש לי.
ומזכירה לעצמי שאולי אולי אני פשוט החברה, שרק איתה היא מרשה לעצמה להיות עצמה, גלויה, מדוכאת. שאולי רק איתי היא מרשה לעצמה לקטר ולשפוך, ושאולי זה אחד הדברים שעוזר לה להילחם ולשרוד ולא לוותר.
ואני נושמת עמוק.
והיא מגיעה כולה חיוכים.
ושואלת על דרום אפריקה.
ומתלהבת. וכבר מתכננת לפתות את הבן האמצעי לנסוע איתה לשם.
ושואלת על הנכדים, ועל הנכדים שבדרך....
ומעט מאד (ורק אחרי עידוד ניכר שלי) מדווחת על מה קורה עכשיו אצלה..........
וגם זה נשמע יותר מעודד מאשר בדרך כלל.
והיה יופי.
וגם קצר, כי עמד להתחיל האירוע...............
ואולי הפעם הבאה שניפגש לא תהיה בעוד כל כך הרבה זמן...........
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה