יום ראשון, 24 באוגוסט 2025

השבוע שהיה

היו כמה ימים שבהם הרגשנו הקלה במזג האוויר ומאז יום חמישי זה שוב הולך ומתחמם ונהיה מעיק ודי בלתי נסבל. 

בשלישי אספתי את שרי מהבית ולקחתי אותה לקולנוע. 

זה נשמע מאד פשוט "אספתי את שרי מהבית" אבל בפועל מהרגע שהגעתי אליהם הביתה ועד שהצלחנו לצאת לדרך לקח זמן ולא מעט מאמץ. 

מצד אחד היא נזפה בי על כך שהיא מחכה לי כבר הרבה זמן ולמה הגעתי כל כך מאוחר (הגעתי בדיוק בשעה שבתי אמרה לי להגיע, כמובן), אבל מצד שני היא ישבה בסלון עם פיג'מה ובכלל לא היתה מוכנה לצאת לדרך. 

כשניסיתי לשכנע אותה להתלבש ולהסתרק, והזהרתי אותה שנאחר לסרט, היא הסבירה לי בהחלטיות שזה לא עובד ככה, ושלא מתחילים את הסרט עד שכולם מגיעים ומתיישבים באולם. הבנתי שאין לי שום דרך לשכנע אותה אחרת, והסכנתי עם זה שנאחר. ממילא לא מתחילים את ההקרנה מייד, יש פרסומות ויש פרומו-אים...יהיה בסדר. וגם אם הסרט יתחיל, זה לפחות ילמד אותה לקח לפעמים הבאות. 

גם בתי מעולם לא הגיעה בזמן לשום דבר, לא התעוררה כשהיתה צריכה להתעורר, ופעם או פעמיים אפילו פספסה טיול של התנועה או של בית הספר בגלל זה. הבנתי שזה אבוד מראש ואין מה להילחץ או להתעצבן.

היא התלבשה ואז החליטה ש"רותח לי בחולצה הזאת" והלכה להחליף, וכמובן שלקח לה זמן למצוא את החולצה שהיא חיפשה (לפחות היא מאד עצמאית ובוחרת בעצמה ומתלבשת ומסתרקת בעצמה) - בסוף יצאנו לדרך. 

מבין שני הסרטים שהיא רצתה לראות, רק "הדרדסים 2025" הוקרן בשעות הרלוונטיות. אז זה מה שראינו.

לפני שבתי יצאה לקליניקה בבוקר שרי ביקשה ממנה שתדבר איתי לגבי הממתקים. כאילו שאי פעם מנעתי ממנה ממתקים כשלקחתי אותה לבילוי או גם אצלי בבית. זה היה מאד מצחיק. כשהגעתי היא שאלה אותי אם דיברתי עם אמא שלה, ועל מה. מצחיקה הקטנה הזאת. אמרתי לה שאמא אמרה לי לקנות הרבה ממתקים אז היא שמחה נורא, ולאורך כל הבילוי שלנו יחד קיבלתי הרבה מאד חיבוקים ונשיקות (גם בלי קשר לממתקים). 

הגענו באמת באמצע הפרסומות, היא נהנתה מאד מהסרט, ואחריו היא ביקשה לאכול במקדונלדס...(איך T כתב לי בוואטסאפ: מקדונלדס זה לא אוכל!)...זרמתי עם הכל. רק שתהיה מרוצה ונעביר את הזמן בכיף. 

אחר כך לקחתי אותה אלינו הביתה, אכלתי בעצמי צהריים (כי אין מצב שאוכל במקדונלדס), השארתי אותה בידיו האמונות של T ועליתי לישון שנ"צ. היא התאכזבה שלא שיחקנו או עשינו עבודות יצירה אבל הייתי כל כך גמורה מעייפות שבאמת לא היה שום סיכוי שאצליח לעשות שום דבר בשלב הזה. 

אז כשבתי הגיעה לאסוף אותה אני עוד ישנתי. זה היה דווקא נחמד שהיה לה זמן איכות לבד עם T, והיא כמובן גם אכלה אצלנו צהריים. שרי דיווחה שהיה לה כיף מאד עם סבתא וסבא, וכולם היו מרוצים. 

בחמישי היה לנו תור עם 'שותפנו' ו'שריתה' בשגרירות יוון כדי לארגן ייפוי כוח לעורך הדין ביוון לרכוש את הבית ולבצע עבורנו פעולות מול הרשויות ביוון. זו היתה הזדמנות גם לקצת זמן איכות עם שותפנו ושריתה, ואחרי השגרירות ישבנו לשתות קפה ביחד בתל אביב......

בששי אירחנו את הורי ואת בתי והמשפחה לארוחת ערב שהיתה טעימה מאד ונחמדה מאד, אלא שנשמותק סבל מכאבי בטן נוראיים ומהר מאד הבנו שהם צריכים פשוט לחזור הביתה. אז הערב התקצר, הם יצאו לכיוון הרצליה ו-T לקח את הורי בחזרה ל'אחוזה', וכמובן שכמה דקות אחרי שכולם יצאו מכאן הגיעה התרעה על שיגור הטיל החות'י...כך שהאזעקה תפסה את כולם חוץ ממני - בדרכים. 

T סיפר שהורי נתקפו פאניקה, אבל רק המחשבה על עצירה, הוצאת אבא שלי איכשהו מהרכב והשתטחות על הכביש (כי הם לא היו בקרבת מקלט או יישוב) גרמה לו להחליט פשוט להמשיך לנסוע את הדקות הספורות שנותרו להם כדי להגיע הביתה. זה לא ממש מצא חן בעיני הורי אבל T היה נחוש ואכן הביא אותם הביתה בשלום.

בתי וחתני כלל לא קיבלו את ההתרעה (אני חשבתי שכולם מקבלים התרעה, גם מי שאין לו את אפליקציית פיקוד העורף...🤔אך התברר שלא) - והם היו קצת דרומה ממחלף רעננה צפון כשנשמותק ראה יירוט בשמיים וחתני שם לב למכוניות שנעצרות בצד ואנשים נשכבים על הארץ - אז הבינו מה קורה. וגם הם עצרו. איזו מציאות הזויה. 

בשבת, פרט להליכת הבוקר לא יצאנו כלל מהבית. הבנתי שהיה חם מאד אבל לא הרגשנו את זה במזגן. 

במהלך השבת סיימתי בשעה טובה גם את אלבום התמונות של בתי ומשפחתה. אגב, לאחר שאמרתי לה שאין לי כמעט תמונות שלהם, גם היא וגם חתני החליטו לשתף אותי סוף סוף בכל התמונות שיש לשניהם בטלפונים (אנשים מצלמים בלי סוף אבל לא עושים עם זה שום דבר!) - וכך עיביתי קצת את האלבום, שבהתחלה היה די דל. לצערי גם בתי וגם חתני לא צלמים טובים כל כך, והתמונות שהם מצלמים הרבה פחות טובות מהתמונות שאני מקבלת מכלתי. אפשר לומר ש-T וכלתי הם צלמים מעולים, בני ואני ככה בסדר, ובתי וחתני פשוט לא יודעים לצלם. וחבל, יש להם טלפונים עם מצלמות מצוינות. 

אז שלחתי את האלבום להדפסה, את האלבומים של בני כבר קבלתי (אני מפצלת את האלבום השנתי שלהם לשניים כי יש להם כל כך הרבה תמונות!) וגם את לוח השנה של אמא שלי כבר קבלתי והענקתי לה ביום ששי והיא היתה מאושרת. 

אחר הצהריים התקשרתי אל בתי כדי לברר מה מצופה ממני בראשון בבוקר, שבו סיכמנו שאשמור על שרי. השיחה התנהלה באופן מאד מוזר - בתי התחילה לחשוב בקול רם בעצם מה הלו"ז שלהם....היא עובדת אחר הצהריים...צריך לקחת את נשמותק לפסיכולוגית לתור השבועי (בתנאי שירגיש מספיק טוב עד אז)....לשרי יש כרטיסים למופע כלשהו.....כל זה אחר הצהריים. 

"מה אחר הצהריים?" שאלתי, הרי שריינתי את הבוקר...מה קורה בבוקר? 

ואז בתי אמרה שהיא צריכה לשאול את חתני מתי הוא חוזר מהעבודה.......ואמרה שתחזור אלי אחר כך. בסוף התברר שהם בכלל לא צריכים אותי ביום ראשון. יופי, טוב ששאלתי. אני נדהמת בכל פעם מחדש איך דברים שידוע עליהם הרבה זמן מראש צצים אצל בתי כאילו ברגע האחרון. הפעם זה הלך בכיוון ההפוך - שבעצם לא צריכים את שירותי הסבתאות שלי - אבל בדרך כלל פתאום היא מבינה שהיא זקוקה לעזרה. למה ככה? 

נראה מה יהיה בשלישי (שגם בו התחייבתי לשמור על שרי). 

אז קבעתי עם 'מחברת' לראשון בבוקר ונפגשנו לקפה, והיה טוב מאד. 

ל-T היו שני התקפי כאב קלים היום - אחד בארבע לפנות בוקר (שהעיר אותו משינה) ואחד בצהריים. אז מצד אחד אלה היו התקפים קלים, מצד שני שניים. והוא לא מרגיש כל כך טוב. אוף אוף אוף. 

אני עדיין קוראת את הספר The most fun we ever had ועדיין לא החלטתי מה דעתי עליו. 

סיימתי לא מעט סדרות לאחרונה, גם אלו שאני רואה לבד (בעיקר בחדר כושר) וגם כאלה שצפיתי בהן עם T... וכרגע מסתמן איזשהו יובש בתחום הזה....מחכה שיועלו סדרות טובות חדשות בקרוב. 

ואני מעודכנת אמנם בכל מה שקורה סביבי, אבל עוד פחות מקשיבה/צופה/קוראת חדשות מאשר קודם, אם זה אפשרי בכלל. חוסר האונים הוא כזה שפשוט אני לא מסוגלת להקשיב ולהרגיש שאין לי שום דבר לעשות כדי לעזור, לשפר, להפוך את הגלגל על פיו.......ממשיכים להתדרדר בכל פעם לתהום עמוקה וחשוכה יותר. מה יהיה? 



יום שני, 18 באוגוסט 2025

שיגרה שכזו

 התחלתי לכתוב פוסט על יקיצה למדור השרביט החם ואיכשהו הוא נהיה ארוך מדי וסטה לכל מיני כיוונים......אז בינתיים השארתי אותו בטיוטות. לא בטוח כבר שאפרסם אותו, אבל מה שכן רציתי לומר, הוא שאמא שלי דיווחה, שמאז שהיא התחילה לאכול גרנולה באופן קבוע, נגמרו לה כל בעיות העיכול והוא לא צריכה חומרים ועזרים למיניהם כדי להפעיל את המעיים. אז החלטתי - למרות שאני לא מתה על גרנולה וזה גם נראה לי עתיר קלוריות - לנסות במשך כמה זמן לאכול מעט גרנולה בארוחת הבוקר עם היוגורט שלי, ולראות אם גם עלי זה עובד פלאים ככה. עד היום ארוחת הבוקר שלי היתה מורכבת מיוגורט, שני שזיפים מיובשים וקומץ של שקדים או אגוזי קשיו. אז נראה אם ואיך תשפיע הגרנולה - גם על תהליכי העיכול וגם כמובן על המשקל........אגב מדובר בגרנולה ש-T מכין בעצמו, ללא סוכר בכלל. לא בגרנולה הקנויה, שתמיד יש בה סוכר. 

אז מה עוד? 

מאז שמשפחתו של בני חזרה הביתה לבוסטון עסקתי בחזרה לשיגרה שלי. 

השלמתי ושלחתי להדפסה גם את לוח השנה עבור אמא שלי (עם תמונות עדכניות של כל המשפחה ותאריכי ימי ההולדת וימי הנישואים של כולם) וגם את אלבום/י התמונות של משפחתו של בני. למה אלבום/ים ולא אלבום? כי כלתי (שתהיה בריאה) מצלמת כל כך הרבה שגם כאשר אני מסננת ובוחרת תמונות ספורות מתוך כל השפע, עדיין יש יותר מדי תמונות ממה שיכול אלבום אחד להכיל. אז זו כבר השנה השנייה שאני מחלקת את האלבום שלהם לשניים.

כעת אני באמצע עבודה על האלבום של המשפחה של בתי, שהוא הרבה יותר דק מזה של בני. מזל שהיה בר מצווה לנשמותק ומזל שבני וכלתי הגיעו לביקור, כך שכמות התמונות מהחודש האחרון תעבה מעט את האלבום. 

חזרתי לקרוא. אני עדיין באמצע הספר The most fun we ever had מאת קלייר לומברדו, שאת שמו לקחתי מרשימת מועדון הקריאה של ריס ווית'רספון (אחרי שאהבתי כמה ספרים מהרשימה שלה). 

סיימנו להזמין, T ואני, את כל מה שהיה חסר עבור טיול בר המצווה של נשמותק שהזמנו עם המשפחה של בתי לארה"ב בחגים. יש כבר את כל הטיסות כולל טיסות פנים, את הקרוז ואת כל המלונות / דירות. הטלנו על בתי להזמין כרטיסים לדיסני / יוניברסל באורלנדו, כדי שתבחר מה שמתאים להם. היא די הזדעזעה מהמחירים - אכן זה סופר יקר - והיא אפילו לא יודעת כמה כבר שילמנו עבור כל השאר. זו בהחלט יוצאת חופשה הרבה יותר יקרה מאשר תאילנד בשנה שעברה. וזה עוד לפני שהגענו לשם, נכנסנו לאטרקציות, אכלנו במסעדות ונסענו ממקום למקום. 

השבוע שוב היה ל-T תקר בגלגל של האופנוע - לאחר שהיה לו כבר תקר לפני כמה שבועות - אז זה היה בגלגל האחורי, עכשיו בקדמי. מזל שהוא שם לב ולא איבד שליטה. בפעם הקודמת גילינו את זה בבוקר בחניה, אבל הפעם זה קרה תוך כדי נסיעה. כבר עמדתי לצאת לפגוש אותו עם ספריי לסתימת תקר בצמיגים, אבל כיון שזה קרה כאשר הוא ו'שותפנו' היו שניהם בדרך חזרה מניחום אבלים (T על האופנוע ושותפנו ברכב), שותפנו עצר לקנות חומר כזה בדרך, הגיע אליו תוך כמה דקות וביחד הם הצליחו לסתום את התקר, לנפח את הצמיג עם מכשיר ניפוח נייד ש-T תמיד לוקח איתו בארגז ולהגיע בשלום הביתה. התיקון הזמני החזיק עד הבוקר ולמחרת הוא נסע ל"פאנצ'ער מאכער" שתיקן את הצמיג כמו שצריך. 

בשבועיים האחרונים של אוגוסט אין כבר קיטנה לשרי בגן, וכיון שידעתי שנתבקש לעזור - הקדמתי תרופה למכה והודעתי לבתי באילו ימים אני פנויה לבלות איתה. אז מחר היא תהיה איתנו, וכך גם יומיים בשבוע הבא ועוד ביום שלפני תחילת הלימודים. אולי גם נשמותק ירצה לבוא, אבל לא נראה לי שחכמוד כבר ירצה. כיף לו לבוא לסבא וסבתא אבל יש לו פעילויות עם חברים ולא נראה לי שהוא ירצה לבלות עם אחותו הקטנה בקרים שלמים. בכל מקרה הודעתי לבתי שאני לא מוכנה לימים ארוכים והיא הבטיחה לי שהיא תגיע בשעות הצהריים לאסוף אותה. 

ולסיום, רציתי לספר על שני חלומות מוזרים ש-T ואני חלמנו (כל אחד בנפרד כמובן). 

T חלם שקבלתי דיאטה שכוללת אך ורק שעועית. לפי הדיאטה הזאת מותר לי לאכול כל היום רק שעועית. זה מצחיק כי אני לא אוהבת שעועית ואני לעולם לא אוכלת שעועית ובכלל נמנעת מקטניות.

אני חלמתי שגם T וגם אני צריכים לעבור כריתה מלאה של שני השדיים. גם T..... מוזר, לא? 

ובאמת אף מילה על כל מה שבאמת כואב ומרתיח אותי..........


יום חמישי, 14 באוגוסט 2025

למדור השרביט החם - שינה

 בתאריך 1/8/2025 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנספר על איכות והרגלי השינה שלנו. 

האמת שכבר היה נושא כזה במדור השרביט החם לפני שנתיים וכתבתי כבר פוסט בנושא, כך שחלק מהדברים שיופיע כאן כבר הוזכרו שם. 

שינה זה משהו חיוני לבריאות ולתפקוד היום יומי. מבחינתי השינה שלי (ושל אחרים) היא דבר קדוש שיש לכבד. 

אני לא סובלת כשמעירים אותי, ואני עושה כמיטב יכולתי לעולם לא להעיר אחרים - אלא אם אין ברירה. 

כשעבדתי הייתי לחוצה נורא שלא אזכה למספיק שעות שינה והייתי ממש לחוצה על השינה שלי, עושה הכל כדי שלא תהיינה לי חלילה הפרעות. היום אם יש לי במקרה "לילה לבן" - בין אם בגלל דאגות או ריצות לשירותים או נכדה שמפריעה לי לישון רצוף - אני רגועה כי אני יודעת שלא תהיה לי בעייה להשלים את השעות מאוחר יותר. 

כשהייתי צעירה יכולתי לישון בכל מקום ובכל מצב, פשוט להניח ראש היכן שאני נמצאת, לעצום עיניים ולהירדם. 

אגב, אבא שלי ככה עד היום. זו ממש ברכה. 

בשנים האחרונות זה כבר לא ממש עובד לי, אבל עדיין יחסית אני לא בעייתית בשינה בדרך כלל.

השינה שלי קצת השתבשה מאז ש-T התחיל עם כל הבעיות הרפואיות שלו - לפני ארבע שנים - כאשר הייתי מתעוררת לפנות בוקר או באמצע הלילה עם התקפי חרדה שמנעו בעדי להירדם בחזרה. היתה תקופה שלקחתי טיפות היפריקום שעזרו לי עם נושא החרדה, בהמלצתה של 'שנטי', ולכן גם עם השינה, אבל באיזשהו שלב הטיפות התחילו לפעול נגדי - מה שקורה עם היפריקום לפעמים - וגרמו לי לדכדוך, והפסקתי לקחת. 

מאז השבעה באוקטובר שנתי טרופה יותר, יש לי הרבה חלומות על החטופים ועל המלחמה ויש לילות שבהם אני מתעוררת הרבה פעמים. בדרך כלל אני מצליחה להירדם בחזרה, אבל מידי פעם לוקח לי הרבה מאד זמן להירדם בחזרה. 

בזמנו כאשר התחילו בעיות הבריאות של T, רופאת המשפחה רשמה לי קלונקס, שבהתחלה חששתי לקחת, ואני זוכרת שהכדורים היו אצלי במגירה ובתיק עד שפג תוקפם, ואז ביקשתי ממנה לחדש לי את המרשם. מאז כן יצא לי לקחת כמה פעמים כדי להירדם ולקבל שנת לילה רצופה, בדרך כלל לקראת טיסה או ניתוח של T. כדאי אולי שאבדוק שוב את התוקף של הכדורים כי אני באמת כמעט שלא נעזרת בהם, ועבר כבר זמן רב מאז שקיבלתי אותם.....

ניסיתי גם כדורים ללא מרשם כדי לישון טוב יותר בלילה, אבל גם - לעיתים רחוקות מאד. 

עוד כדורים בהם אני נעזרת כדי להתגבר על ג'ט לג בנסיעות לאזורי זמן רחוקים הם סירקדין - מלטונין בשחרור מושהה - שעובדים גם עלי וגם על T כמו קסם. נדרש מרשם רופא והבנתי שנותנים אותה רק לבני 55 ומעלה. יש לנו נוסחא שקראתי באיזשהו מקום, לפיה אני מחלקת את הפרש השעות מהיעד בשניים, מעגלת כלפי מעלה ומוסיפה 1. כך למשל כשטסים לבוסטון, לוקחים את הסירקדין כל לילה ממש לפני השינה במשך חמישה לילות, ואין ג'ט לג בכלל. כנ"ל כשחוזרים לישראל. 

עוד סיבה להתעוררויות באמצע הלילה היא כמובן הצורך ללכת לשירותים. כשהייתי צעירה ישנתי לילות רצופים. באיזשהו גיל - אולי סביב הארבעים - התחלתי לקום פעם בלילה כדי להשתין. אינני זוכרת מתי התחלתי לקום עוד פעם בלילה, ויש לילות שאני מתעוררת ממש כל שעתיים או אפילו פחות. כאמור, עם החלומות והדאגות לחטופים ולחיילים ולמפונים ולפצועים וגם ל-T ....קשה לי לדעת מה בדיוק מעיר אותי, אבל אם כבר התעוררתי - אז בדרך כלל אקום לשירותים. 

לילה מוצלח במיוחד מבחינתי הוא לילה שבו קמתי רק פעם אחת. 

בנוסף, מאז שהכרתי את T למדתי לישון בצהריים. עד אז, מעולם לא ישנתי (למרות שבמשפחה שלי "סייסטה" זה דבר מאד מקובל). בפעמים הנדירות שבהן הייתי נרדמת, הייתי קמה הפוכה לגמרי ומצוברחת, והעדפתי לא לעשות זאת. אבל T היה אלוף השנ"צים, ובהדרגה למדתי ליהנות מזה גם. 

רוב השנים השנ"צ היה שמור לסופי שבוע, כמובן, וגם אז - רק אחרי שהילדים גדלו קצת ואפשר היה להשאיר אותם לבד לשעה/שעתיים. 

מאז שעזבתי את מקום העבודה המסודר האחרון שלי, לפני שלוש עשרה שנים (אגב - היה לי "בלוגולדת" ב-31/7) - התחלתי לשנו"ץ כמעט כל יום. ואני נהנית מזה מאד. 

לפעמים זו שינה קלה וגם קצרה, יחסית, אבל לפעמים אני ממש "מתעלפת" וישנה מעל לשעה. 

בזמן המלחמה עם איראן משום מה ישנתי מצוין, למרות ההפרעות הרבות בגלל התרעות ואזעקות בלילות. אולי מפני שבתי והמשפחה היו כאן איתנו, ולא דאגתי להם, וידעתי שגם הורי מסודרים עם ממ"ד במרחק שני צעדים מחדר השינה שלהם...לא לגמרי ברור למה. אבל מעולם לא "חיכיתי להתרעה" כמו שהרבה אנשים דיווחו, ישנתי מצוין עד שהאזעקה ו/או ההתרעה העירו אותי, וגם נרדמתי מצויין מייד אחרי שהיינו עולים מן הממ"ד/מקלט. 

אז אלה היו - שוב - הרגלי השינה שלי...........ואיכותה. 

יום שבת, 9 באוגוסט 2025

אין זמן לכתוב

הביקור של בני ומשפחתו המתוקה עובר בנעימים ומהר מאד. עוד יומיים הם כבר טסים מכאן, ולכולנו נשאר טעם של עוד.

מטבע הדברים אין לי זמן לכתוב, וגם לא קוראת כמעט - לא בלוגים ולא ספרים. 

הנכדים מתוקים מדבש וגם בני וכלתי חמודים וכיף ביחד, לא מרגישה שהאירוח מכביד עלינו או שמשהו מעיק או מפריע. 

אנחנו מבלים ביחד כמה שיותר, בים, בבריכה, ביחד עם בתי והמשפחה, ויש להם גם מעט פעילויות שהם עושים מידי פעם בלעדנו. עכשיו, למשל, הם מבקרים אצל בני דודים של כלתי (בן דוד שלישי, נדמה לי, אבל הם קרובים מאד). היה להם גם מפגש בני דודים שלה בחוף הים בשבוע שעבר, ויום אחד בת דודתה הגיעה לבד לביקור ושתיהן נסעו לקניון לקצת זמן איכות ביחד, ובני ואנחנו נשארנו עם הקטנים. יום אחר נשארתי עם סביבוני וקיקה בזמן שבני וכלתי ביקרו אצל הורי - ביקור שני, כי בביקור הראשון הם היו עם הילדים, שבשלב כלשהו איבדו כבר את הסבלנות והיה צורך לקצר את הביקור. 

בששי בני ומשפחתו וגם אני התארחנו לארוחת בוקר אצל אחי וגיסתי וגם האחייניות היו שם - בלי התינוקת, ששוב חטפה איזה וירוס. היה מאד נחמד להיות יחד וסביבוני וקיקה נהנו מתשומת הלב שקיבלו מכולם. החבר של אחיינית2 אפילו רקד עם קיקה והיה שמח ומצחיק. בזמן הזה T וכל המשפחה של בתי היו בקונסוליה הרומנית, בתקווה שזה היה השלב האחרון לקראת קבלת האזרחות.

וכמובן נפגשנו כאן כולנו יחד עם הורי לארוחת ששי שעבר. השבוע אנחנו מארחים במוצאי שבת. 

באמצע השבוע חגגנו יום הולדת 45 לחתני והם אירחו את כולנו לארוחת ערב.

החיבור בין כל הנכדים שלי, בני הדודים, ממש מדהים. נדמה כאילו גדלו יחד כל חייהם. נכון שהם בקשר בוידאו וגם בני וגם בתי דואגים לדבר איתם על בני דודיהם שמעבר לים, אבל עדיין זה לא מובן מאליו שהם כולם כל כך שמחים לבלות ביחד ומוצאים את המשותף ביניהם - עם קשיי השפה והבדלי הגילאים והכל. מבחינתי זה האושר האוליטימטיבי. כל הילדים שלי וכל הנכדים שלי ביחד ואוהבים אלה את אלה. 

וזה הדבר היחד כמובן שעוזר לי לשמור על השפיות בשבועות האלה, כשכל המסביב כל כך קשה - ונהיה יותר ויותר קשה. 

השבוע גם חגגנו בשעה טובה בר מצווה לנשמותק, והוא היה מקסים והכל התנהל למופת - גם בבית הכנסת - שהפעם נבחר על ידי בתי, והיא זו שארגנה את הכל עם הרב (בניגוד לבר המצווה של חכמוד שהיה באחריותו של חתני) וגם במסעדה - למרות שכמעט היתה תקלה איומה עם המסעדה.

את בר המצווה של חכמוד חגגנו במסעדת ג'ויה בהרצליה, והיה מאד מוצלח. ואז, אחרי שאכלנו פעם עם הנכדים במסעדת ג'ויה ברעננה, נשמותק החליט שהוא רוצה את בר המצווה שלו שם. T ארגן את הכל מול המסעדה, באנו כולנו יום אחד לבחור את התפריט (פשוט אכלנו שם צהריים, ואלה היו ה"טעימות"), ונראה שהכל מסודר. עד ששבוע לפני האירוע לאחר סיכום סופי, T שם לב שבסיכום ששלחה מנהלת האירוע, מופיע שהאירוע יתקיים במרפסת. במרפסת? באוגוסט? בלי מזגן? T היה בטוח שמדובר בטעות, בשום שלב לא הוזכרה המרפסת בהקשר של האירוע. הוא התקשר אליה מייד, וגילה ש"הם לא עושים אירועים במסעדה אף פעם, רק במרפסת". WTF. בתי נסעה לשם מייד לבדוק את מצב המרפסת ואישרה שזה לא בא בחשבון - גם אין מזגן וגם אין באמת מספיק מקום לכל המוזמנים. מה עושים, שבוע לפני האירוע????

לשמחתנו מנהלת האירוע הבינה את מצוקתנו, בדקה עם שאר סניפי המסעדה - ואמרה שאמנם סניף הרצליה סגור כי הוא עובר למיקום חדש בקרוב, אבל גם ברמת החייל וגם בפתח תקווה הסניף פנוי במועד האירוע. בתי וחתני נסעו לרמת החייל והתקבלו בסבר פנים מאד יפות ואמפתיות, כולל הצעות לצ'ופרים ופיצויים על עוגמת הנפש. המקום התאים וכך העתקנו את מיקום בר המצווה לג'ויה רמת החייל. היה אירוע מאד מוצלח (למרות שהמלצרים היו פחות מקצועיים מאלה של הרצליה). ל-T היו כמה תלונות אבל שאר האורחים התעקשו שהיה מושלם. כולם מאד נהנו. 

נשמותק היה מקסים, התרגש מאד אבל באמת שיחק אותה - ובסוף הטקס כשנתנו לו את המיקרופון כדי לומר כמה מילים הוא אפילו הצליח להצחיק - אמר לכולם "תודה שבאתם, חלקכם לא הוזמנתם אבל בכל זאת תודה שבאתם" - שזה כל כך אופייני להומור של נשמותק....

ראיתי שצירפתי לפוסט על בר המצווה של חכמוד את הברכה שכתבנו לו, אז אעשה זאת גם עכשיו: 

"נשמותק אהוב שלנו 07/08/2025

התקשינו מעט בכתיבת הברכה הזאת לכבוד בר המצווה שלך. 

הסיבה לכך היא, שאין באמת מילים שמסוגלות לתאר בדיוק ההולם את האדם שאתה, את הילד, הבן, הנכד, האח, בן הדוד, את האחיין שאתה. 

מאחורי הצחוקים והחכמולוגיות ומעטה הציניות והפנים המתוקות, שוכנת נשמה עצומה, פועם לב עצום וטהור, שוכן מוח מורכב ומבריק – שלא נח לרגע. 

נשמותק, אתה לא מפסיק לשמח אותנו, לגרום לנו גאווה ונחת ולהפתיע אותנו ככל שהזמן עובר וככל שאתה גדל ומתבגר. 

אין באמת גם מילים הולמות כדי לתאר את מה שאנחנו באמת רוצים לאחל לך בכל יום ובכל רגע של חייך. 

העולם טוב יותר ושמח יותר כי אתה נמצא בו, וכולנו רווים ממך נחת. 

וזה אומר הרבה, במיוחד בתקופה הזו של מלחמות, של חטופים שטרם חזרו, של חיילי סדיר ומילואים שעדיין לא רואים את הסוף, של כאבן של המשפחות השכולות וסיבלם של הפצועים הרבים, ושל משפחות שעדיין מפונות מבתיהם. והלוואי ויבוא מזור לכולם ושכולם כולם ישובו לביתם בשלום בקרוב. 

אז נותר לנו רק לאחל לך מזל טוב ואושר ובריאות ושגשוג והנאה מכל מה שאתה בוחר לעשות (וגם, אם אפשר, ממה שאתה חייב לעשות), לומר לך את מה שאתה כבר יודע – שאנחנו אוהבים אותך בכל לבנו

מסבא T וסבתא אמפי (וגם מיינקוני כמובן)."

אז עוד מעט כאמור הביקור המתוק הזה מסתיים, והגעגוע יחזור - לפחות עד הפעם הבאה שניסע אליהם. 

אולי כשיסעו, ויהיה לי זמן, אשב להיזכר ברגעים החמודים והמצחיקים, אעלה פוסט נוסף עם ההברקות של קיקה וסביבוני ורשמים נוספים מהביקור. 

אבל בינתיים, בחזרה למציאות.........