יום שלישי, 27 במאי 2025

בוסטון 05-2025 - ביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - חלק ראשון



טסנו לביקור אצל משפחתו של בני בבוסטון כאשר אני סובלת ממקרה קשה של טחורים כואבים, ו-T עבר טיפול שורש יום לפני הטיסה. 
הטיסה עצמה עברה חלק וללא אירועים מיוחדים, ומאד עזרה לי כרית הצוואר ששימשה כ"כרית בייגלה" לישיבה סבירה, יחסית, במהלך 11 שעות טיסה (בבית של בני כבר חיכתה לי כרית "בייגלה" אמיתית, שהזמנתי מ"אמאזון" ישירות אליהם הביתה).
   
בבוסטון קיבל אותנו מזג אוויר חורפי-ישראלי, ומזל שהגענו מצוידים לעניין. 
זו היתה בדיוק שעת איסוף הילדים מהגן ובני עבד, אבל אנחנו כבר מתורגלים, תפסנו UBER בשדה התעופה והגענו אל ביתם החדש של בני ומשפחתו המתוקה. 

קבלת הפנים היתה חמה ואוהבת. קטנים כגדולים רצו לחבק אותנו ולהעריף עלינו אהבה, כך מהרגע הראשון ובמהלך כל ימי הביקור. 

קיקה עם הסבא האהוב T

סביבוני עם סבא T

סבא T מקריא לקיקה סיפור וסביבוני מחבק את/משתולל עם סבתא אמפי

מייד השתלבנו בשיגרת הבית, כולל הרבה מאד שמירה על הילדים בזמן שבני וכלתי עבדו, בישולים וקניות בסופר, כביסות וקיפולים, וגם בילויים וזמן איכות עם בני וכלתי כשהתאפשר. 

הבית החדש גם יפה מאד וחדש יחסית (יחסית לרוב הבתים בסביבה - רק תשע שנים) וגם מושקע מאד ומאובזר ומאד מאד נוח. 

יומיים אחרי שנחתנו נערכה חגיגת יום הולדתו הששי של סביבוני. 

קיקה עוזרת להכין שקיות הפתעה לילדים

קיקה "עוזרת" לסבא T לנפח בלונים למסיבה

כלתי הכינה שלט יום הולדת...רק פספסה קצת את סדר האותיות 😂

מזג האוויר דפק את תכניות יום ההולדת, שהיה מתוכנן להיערך בפארק הסמוך לבית. הקור והרוח והגשם הכריחו אותנו להעביר את המסיבה פנימה אל תוך הבית, ונערכנו בהתאם. פינינו את הסלון מרהיטים וסידרנו אזורי משחק גם בחדרים. 

זה היה ה-CRAZY ROOM שבו הילדים יכלו להשתולל
בדיעבד - חלק מהילדים השתוללו קצת יותר מדי, ואחד מהם דחף את ראשו של סביבוני אל הקיר, וממש יצר בו גומחא קטנה. ילדים החליקו במדרגות, היו הרבה "כמעט"ים, וכמו שבני סיכם בסוף המסיבה: "איך היה? אף אחד לא הגיע למיון". 
עד היום היה להם מזל בימי ההולדת של סביבוני, שחל בעשרה במאי - היו ימי שמש וניתן היה לחגוג בגינה. 
בשנה הבאה נראה לי שהם יתכננו יום הולדת במקום ניטרלי כלשהו - מסוג I-JUMP או משהו דומה. 

עוגת יום ההולדת של סביבוני - לבקשתו. הוא גם קיבל מתנה אופנוע צעצוע עם שלט רחוק...

העיקר שסביבוני היה מרוצה מאד וכך גם כל הילדים שהגיעו לחגיגה.

חיבוק של סבתא אמפי וקיקה

עבודת יצירה עם אפוקסי במרתף עם T והנכדים

אז T היה לגמרי בסדר עם טיפול השורש, שבאמת נעשה כנראה בצורה מקצועית לחלוטין והוא לא הרגיש כלום ושום דבר לא התנפח ולא היה צורך באנטיביוטיקה שקיבל ליתר ביטחון. 

לעומת זאת אצלי המצב התדרדר מהר מאד, כאשר התברר שאני כנראה רגישה לאחד החומרים שקיבלתי לטיפול נגד הטחורים, והתפתחה לי פריחה נוראית ומגרדת בטירוף באזור. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, בין הכאב של הטחורים עצמם לבין הגירוד שמסביב......ממש טיפסתי על הקירות. 

בדקתי את תנאי ביטוח הנסיעות שלי, והתברר שהפוליסה כוללת ביקור במרפאות ובתי חולים לבחירתי - כך שבני קבע לי תור במרפאה לא רחוק מהבית. הרופאה קבעה שאכן מדובר ב-CONTACT DERMATITIS, תגובה אלרגית, ורשמה לי טיפול בקצף מיוחד נגד טחורים שמכיל קורטיזון. זה לקח כמה ימים אבל זה לגמרי הציל את המצב, כך שיכולתי לחזור לתפקד וגם לתכנן את החופשה - שהיתה מוטלת בספק כל הזמן הזה - בצפון קרולינה. 

בינתיים יכולנו לחזור לפעילות נורמלי, ובאחד הימים נסענו T ואני למרכז בוסטון לטייל קצת. היתה רוח והיה קר אבל היתה שמש, והתלבשנו היטב....והתחנה הראשונה שלנו הפעם היתה בקפה OGAWA המצוין - בית הקפה היפני שחיפשתי בביקורנו הקודם....



משם המשכנו רגלית לפארק הגדול והיפה THE BOSTON COMMON עם הפארק הצמוד אליו THE PUBLIC GARDEN




משם הלכנו עד לנהר הצ'ארלס והלכנו קצת לאורך הגדה



אבל רוב הזמן פשוט בילינו עם המשפחה של בני, טיפלנו בנכדים, קיבלנו טונות של חיבוקים והתענגנו מכל רגע. 

קיקה עם סבא T

סבתא אמפי מקריאה לקיקה סיפור

עוגת יום ההולדת ש-T אפה לעצמו זכתה להצלחה גדולה

בנוסף לטיפול בנכדים, גם הצלחנו לצאת בערב למסעדה עם בני וכלתי פעמיים - פעם באמצע השבוע ובפעם ביום הולדתו של T, ואפילו לקחנו את כלתי למשחק כדורסל בין הסלטיקס לניקס - המשחק האחרון שבו הסלטיקס הצליחו, בניגוד לכל הציפיות, לנצח את הניקס בהפרש גדול מאד. אחרי המשחק הזה הם הפסידו ובעצם סיימו את העונה. 



לקראת סוף המשחק, כאשר כבר היה ברור שהסלטיקס מנצחים, חלק מהאוהדים של הניקס התחילו לצאת מהאולם ואפילו התפתחה תיגרה בין אוהד של הסלטיקס לאוהד של הניקס - ממש לידנו. מזל שסדרנים הגיעו והפרידו ביניהם, ואף אחד לא נפגע. 

האביב הפכפך מאד כאן בבוסטון, חלק מהזמן קר וגשום ובחלק מהזמן השמש מואילה בטובה לזרוח והטמפרטורות אף עולות מעט מידי פעם. בסוף השבוע השני לביקורנו, היה סגרירי בבוקר אבל אחר הצהריים התבהר מעט מזג האוויר.
אז בבוקר לקחנו את הנכדים לספרייה העירונית הנהדרת שיש כאן

סבא T מצייר עם סביבוני בספרייה

סבתא אמפי מקריאה לקיקה סיפור בספרייה

ואחר הצהריים יצאה השמש ויכולנו לקחת את הנכדים לפארק ליד הבית

סבא T וסביבוני מתנסים בהתעמלות מכשירים

וכמובן שגם קיקה רוצה.....למרות שהרגליים שלה בקושי מגיעות 😂

לכבוד יום הולדתו של T הזמנו מקומות במסעדה משובחת בקיימברידג'. 
הארוחה היתה מצויינת, אבל כאשר הגיע "קינוח יום ההולדת" שהוזמן מראש בהפתעה, צחקנו די הרבה על אופן ההגשה.......(כאילו, מה זה מזכיר לכם?)


אבל העיקר הכוונה, וממילא היינו מפוצצים מהאוכל ולא היה לנו מקום לקינוח. 

למחרת יום ההולדת טסנו לצפון קרולינה, אבל על זה אכתוב בפוסט נפרד. 

יום חמישי, 8 במאי 2025

יצאנו לדרך

יושבים בשדה התעופה ליד שער היציאה , בדיוק הודיעו על העלייה למטוס. אנחנו יושבים עדיין, אין סיבה לעמוד סתם בתור.

בימים האחרונים הספקתי לקבוע תור ל פרוקטולוגית מקסימה - פרטית, דרך "מכבי שלי" - שבדקה אותי (אאוץ') ופסקה שאמנם המצב לא חמור אבל זה ייקח זמן. לפחות 10 ימים. נראה. ציידה אותי במשחות והנחיות לתזונה ואמבטיות וקומפרסים ...ובינתיים אין שינוי , ככה אני נוסעת. בסבל. מילא.
דווקא T עבר טיפול שורש של שעתיים, אבל כנראה אצל תותחית על - ואין לו כאבים בכלל . נקווה רק שהסתימה הזמנית תחזיק עד שנחזור ארצה.
גם הביקורת אצל ד"ר בקע עברה בהצלחה. ביקורת נוספת נקבעה לעוד 10 חודשים.
בשדה התעופה שקט יחסית. בהתאם למצב שחברות תעופה רבות ביטלו את טיסותיהם לישראל.
באל על היה תור אבל גם עשינו צ'ק אין מהבית וגם תיוג מזוודות עצמאי בשדה, כך שהיה לנו תור נפרד וקצרצר גם בבידוק הבטחוני וגם במסירת המזוודות.
כרגע אני יושבת על כרית הצוואר שלי שמשמשת תחליף זמני לכרית "בייגלה", שכבר הזמנתי אל הבן שלי דרך אמאזון. נקווה לעבור את היום הזה בשלום.
הקט סיטרית תודרכה והבטיחה לבלות הרבה זמן עם מיינקוני, אולי אפילו תשב אצלנו ללמוד לבגרויות.
אז שיהיה לנו בהצלחה 
ושגם בארץ אולי נזכה לקצת בשורות טובות...למרות שקשה לי להאמין.


יום שני, 5 במאי 2025

כאבים ושיבושים וקצת זמן איכות בין לבין

אני רואה בטלוויזיה את ההפגנה מול הכנסת נגד הממשלה, בין היתר בגלל ההודעה שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית, ובין התסכול על המצב עצמו, אני מוצפת בתסכול על כך שאני לא שם, מפגינה יחד איתם. 

אבל אנחנו ימים ספורים לפני הטיסה המתוכננת שלנו לבוסטון וכל מיני מכאובים ושיבושים מאיימים להקשות עלינו. ואני לא מתייחסת בכלל לטילים החות'ים, שבכלל מסוגלים לטרוף את הקלפים ולשתק את נתב"ג. אני מדברת על כל מיני דברים "קטנים".

ביום העצמאות, אחרי בילוי מהנה ומוצלח אצל 'שותפנו' ו'שריתה', הצלחתי איכשהו ליפול על המדרכה ממש ליד הבית. קצת ריסקתי את הברך, לא באופן חמור, אבל גם יומיים אחרי כן כל הגוף התלונן בכאבים של חבלות וטלטלות כאלה ואחרות. 

בנוסף (שוב סליחה על החדירה לפרטים אינטימיים) יצאו לי טחורים כואבים בטירוף, ברמה של כאבי תופת יום ולילה, וגם הטיפול שהצלחתי לקבל מהרופאה עדיין לא התחיל להשפיע ולהרגיע. 

במקביל ובלי קשר ל-T התחילה לכאוב שן, ובביקור אצל רופא שיניים פלוס צילום סטאטוס, התברר שהוא חייב טיפול שורש. שנקבע ליום לפני הטיסה. ובאותו יום לפני הטיסה הוא גם צריך להגיע לביקורת (ראשונה) אצל המנתח של הבקע. 

וגם זו היתה סוגיה בפני עצמה, הביקורת הזאת, התברר, היתה נחוצה לטובת הוצאת ביטוח נסיעות - כי מי שעבר ניתוח בשלושת החודשים שלפני טיסה לחו"ל חייב לשלוח את סיכום הניתוח וגם מכתב אישור מהמנתח שהמטופל נייד ופעיל ומצבו הפיסי תקין. והיה חשש שאם נשלח לחברת הביטוח את המכתב בערב שלפני הטיסה, החברה לא תקבל ותעבד אותו בזמן כדי להוציא לנו פוליסת ביטוח לפני הטיסה. ומתברר שלא עושים ביטוח נסיעות אחרי שכבר יצאתם מהארץ. לפחות לא החברה הזאת, שמציעה ביטוח זול באופן משמעותי מחברות אחרות. 

דווקא בפספורטקארד לא עשו לנו בעיות בכלל עם הנושא הזה, גם כי היתה להם כבר כל ההיסטוריה הרפואית של T והם לא החשיבו את ניתוח הבקע כמשהו חמור במיוחד. אלא שהפוליסה שהם הציעו היתה באלף שקל יותר מזו שהציעו בחברה השנייה. אני אישית נטיתי לשלם יותר ולעשות ביטוח בחברה שידועה בשירות הטוב יותר, אבל זה באמת הפרש משמעותי במחיר. בסוף הצלחנו להתפשר ולהעביר לחברה הזולה יותר אישור מרופאת המשפחה, במקום המנתח - וגם זה לא היה פשוט, כי הרי 'רופאהחדשה' לא ממש זמינה, כבר סיפרתי בעבר, ולא הצלחתי לקבוע אליה תור בזמן סביר. אבל התקשרנו למזכירה שלה, והסברנו את הדחיפות, ו-T הצליח להידחק אליה לשתי דקות כדי שתבדוק אותו ותוציא לנו את המכתב. ועל הדרך הוא גם ביקש עבורי את הטיפול לטחורים......אז יצאנו ברווח נקי. 

אבל הכל כואב ודואב ונראה באיזה מצב נעלה (אם נעלה) על הטיסה. לפחות אנחנו טסים עם "אל על" - שהם אמנם גנבים גדולים אבל לפחות אמינים ולא מפסיקים לטוס מ/אל ישראל בכל פעם שקורה משהו. גם כאן היה לי ויכוח עם T בגלל העלויות, אבל למזלי אף חברה אחרת לא טסה ישירות לבוסטון...והיחידה שכן, לא היתה זולה יותר מ"אל על".

המפגש ביום העצמאות אצל 'שותפנו' ו'שריתה' היה בערך האירוע הנחמד היחיד בכל סופ"ש יום הזיכרון / יום העצמאות הזה. 

ערב יום הזיכרון היה עצוב כל כך שפשוט בחרנו באסקפיזם ועברנו לצפות בסרטים וסדרות סתמיים בטלוויזיה. יום הזיכרון עצמו אפוף השריפות היה ממש השיא של העצב והעצבים, וכמובן שלא צפינו בחזרה הגנרלית המוקלטת שארגנה לנו ממשלת הזדון. 

במפגש אצל שותפנו היו בעיקר חברים מהתקופה של חברת האירועים של T ושותפנו, עובדים שלהם לשעבר, ועוד זוג שהצטרף בשנים האחרונות, שהגבר היה לקוח שלהם בייעוץ עסקי ונוצרו ביננו קשרי חברות (וזאת למרות שהם בגיל של הילדים שלי). היה נחמד וטעים וכל הזמן מישהו דאג להסיט את השיחה מהפוליטיקה והמצב ו....ביבי. כדי לא להעכיר את האווירה. 

גם בשבת היה נחמד מאד כשבתי ומשפחתה וגם הורי הגיעו לארוחה. 

אז מצאנו בכל זאת רגעים טובים באמצע כל האפלה. 

והצלחתי להיפגש עם 'מחברת' גם בשבוע שעבר וגם השבוע.

ו-T התמיד בטיפולי הקרניוסקרל, ובינתיים (טפו חמסה עיגולים) גם כשהיו לו התקפים הם היו קלים.......לא יודעת אם זה מקרי או שזה אומר משהו. 

בהמשך לפוסט הזה, היתה לי שיחה עם הדיאטנית בשבוע שעבר, וקיטרתי לה לגבי הבחילות שאני סובלת מהויגובי. התלבטתי יחד איתה אם לעשות הפסקה בהזרקות, והיא - שמכירה את כל ההיסטוריה שלי, החל מהימים בהם הייתי ב-BMI 32 - הציעה לי קודם לרדת בחזרה למינון הכי נמוך, לראות אם זה עוזר. והאמת שבינתיים גם הפסיקו הבחילות, כנראה, וגם עדיין יש השפעה ברורה של הזריקה, אין לי רעב או חשקים  כלשהם. אז בינתיים זה מה שאני עושה. נשארת במינון הנמוך ביותר, ונראה מה הלאה. 

לסיום - אתמול היה יום די מטורלל. עבור בתי במיוחד, עם השביתה בבתי הספר והגנים, כאשר כל שנייה הגיעה הודעה אחרת מבית ספר או גן (כל אחד מהילדים בבית ספר אחר) לגבי מועד התחלה וסיום השביתה. אצל 'חכמוד' כל חטיבת הביניים החליטה לשבות לגמרי, הם לא למדו בכלל אתמול וגם לא היום. אצל נשמותק התחילו באחת עשרה, למרות מה שקבע בית הדין לעבודה, ובגן של שרי התחילו בעשר - היחידים שעבדו לפי ההנחיות הרשמיות.

במקביל שלחו את כולנו לממ"דים בגלל הטיל החות'י שבסוף הצליח ליפול על נתב"ג. איזו מציאות הזויה. 

אני הייתי אמורה להגיע לאסוף את שרי מהגן אחר הצהריים ואז לקחת אותה לשיעור הראשון שלה בחוג שחייה. היא מאד התרגשה, גם מהחוג וגם מהעובדה שאני זו שלוקחת אותה, אבל כשיצאתי לדרך התברר שיש איזו בעייה בצומת רעננה, הרמזורים לא עבדו בגלל הפסקת חשמל או משהו, הצומת היתה פקוקה לגמרי, ואחרי שהבנתי שאין סיכוי שאגיע לגן בזמן, התקשרתי אל בתי. מאד מאד קיויתי שהיא לא באמצע פגישה. היא ענתה לטלפון, וניסתה לשלוח את חכמוד שיאסוף את שרי, ואני אגיע מתי שאגיע כדי לקחת אותה לחוג בחמש וחצי. אבל חכמוד בכלל לא היה בבית. ואת נשמותק בתי בדיוק היתה אמורה לקחת לפסיכולוגית שלו בכפר סבא. 

אז בתי החליטה לאסוף את שרי בעצמה מהגן, לקחת אותה איתה לכפר סבא, וביקשה שאשנה מסלול ואגיע לפגוש אותם שם, לאסוף אותה ולקחת אותה משם לחוג. בתי היתה אמורה לנסוע משם ישר בחזרה לקליניקה לעבוד, ונשמותק תכנן לחזור מהפסיכולוגית באוטובוס. 

איכשהו הצלחתי לעבור מהמסלול הימני ביותר של כביש ארבע למסלול השמאלי ביותר (כאשר הכל פקוק לגמרי), והצלחתי להגיע לכפר סבא שעה שלמה אחרי שיצאתי מהיישוב. כלומר הייתי תקועה בפקק בצומת רעננה במשך כחמישים דקות. שרי רצה אלי לרכב בשמחה, ולמזלי בתי הביאה מהבית את התיק של הבריכה עם בגד הים, וכובע הים והמשקפת והמגבת......כך שיכולנו לנסוע ישר לחוג.

לשם כמובן נסענו דרך כביש 531 וכך לא נתקענו שוב בצומת רעננה הפקוקה. 

הגענו מוקדם והיא היתה רעבה אז התיישבנו בבית קפה שצמוד למרכז הספורט, ופינקתי אותה בבורקס וכדור שוקולד וגם כוס שוקו. כן, אני יודעת, שחיתות לא קטנה - אבל אני סבתא. והיה לילדה שכל לאכול רק חצי ממה שקניתי, כך שכאשר יצאה מרוצה ונוטפת מהבריכה, היא טרפה את השאר. 

המדריכים שם במרכז אפולוניה מאד מאד נחמדים וגם די מקצועיים, גם ממה שאני זוכרת מחוג השחייה של נשמותק בזמנו, הקבוצה קטנה - רק 6 ילדים - עם שני מדריכים לקבוצה. הילדה היתה בעננים ובסוף השיעור בכלל לא רצתה לצאת מהמים. חתני הגיע בדיוק בסוף השיעור ופגש אותנו שם, כך שהוא לקח אותה ואני נסעתי ישירות הביתה. 

סוף טוב ליום קצת מטורלל. 

ובתקווה שהמכאובים של שנינו יירגעו ושהטיסה תצא בשלום ושהמשפחה כאן תהיה בסדר ושנצליח ליהנות ולשמוח עם בני ומשפחתו שם..........

וכמו שמוטי מסיים את התגובות שלו תמיד: שיהיה שבוע טוב עם בשורות טובות. 





יום שישי, 2 במאי 2025

למדור השרביט החם - הקיץ למעשה כבר כאן

 בתאריך 02/05/2025 מבקש טליק במדור השרביט החם לדעת האם ולאן אנחנו מעדיפים לטייל, בארץ וגם בחו"ל.

אז אתחיל מזה שהקיץ עדיין לא כאן. לפחות לא  אם נשפוט על סמך איך שאני מרגישה ומתלבשת (פרט לימי השרב הבודדים שפוקדים אותנו לאחרונה כמעט כל שבוע). לגמרי אביב עדיין ואני עדיין לגמרי מצטיידת בבגד חם, בטח בעת הפעילות הגופנית של הבוקר המוקדם, אבל גם בהמשך היום. ובכלל, לא מזיק להסתובב עם איזה ז'קט או עליונית ליתר בטחון, גם אם חם ונכנסתי למקום שבו החליטו להקפיא עם המזגן. 

אוסיף ואומר שאנחנו לאו דווקא מטיילים או נופשים בקיץ. אז לבחירת היעדים או סוגי החופשות או הטיולים שלנו אין כמעט קשר לעונת הקיץ. 

זה התחיל מהעובדה שהעסק של T היה אירועים (חתונות, בר מצוות, כנסים וכדומה) ובדרך כלל היה מאד עסוק בקיץ, ונאלצנו אז לקחת את החופשות הבודדות (והקצרות מאד) שלנו בעונות אחרות. בהמשך כמובן הקיץ התחיל להיות מעיק, חם ולח....וכמובן צפוץ מטיילים ונופשים, ולכן התחלנו להעדיף חופשות במה שנקרא OFF SEASON.......

כמובן שיש מקומות בעולם שאין דבר כזה OFF SEASON עבורם, אבל משתדלים. 

בניגוד אליך, טליק, אנחנו תמיד היינו מאד בקטע של הליכה ברגל, גם בתקופות שהיינו שמנים (יחסית) ולא בכושר. ברור שלא היינו מסוגלים לעשות טרקים כפי שאנחנו מסוגלים כיום, אבל תמיד אהבנו "לחרוש ברגל", בין אם בטבע או בעיר. 

אבל בגדול אנחנו אוהבים בעצם שלושה סוגים עיקריים של חופשות.

הסוג הראשון הוא כאמור בחיק הטבע, וזה כולל מגוון רב מאד של נופים, סוגי אקלים ותנאי שטח. אנחנו לא מאלה שמבצעים טרקים של עשרות קילומטרים שפרוסים על פני כמה ימים רציפים. אנחנו בוחרים מסלולים של עד 10 קילומטר בדרך כלל, או פחות אם מדובר בטיפוס על הרים. אנחנו מטיילים רק עד שעות אחר הצהריים, שאז אנחנו פורשים למלון נוח (בשאיפה) אבל לא מפואר או יוקרתי בדרך כלל, מחפשים מסעדה טובה (אבל שוב - בדרך כלל לא מפונפנת, אלא אוכל פשוט וטוב), ישנים טוב בלילה, ולמחרת מוצאים מסלול חדש. 

לפני שנים יצאנו גם לחופשת סקי כמה פעמים. פעם אחת עם שני הילדים כשהם עוד היו בבית ספר יסודי, וניצלתי את הפיצויים שקיבלתי כשעברתי מקום עבודה כדי לממן חופשה שלא ניתן היה באותן שנים לחלום על שכמותה. זה היה בקלאב מד בשווייץ וכולנו זוכרים אותה כחופשה חלומית ממש. עוד פעמיים נסענו רק עם בתי לאנדורה לסקי, כאשר בני היה בשירות סדיר. זה היה ברמה הרבה פחות טובה מאשר קלאב מד, אבל הסקי היה נהדר. 

בחזרה לטיולים בחיק הטבע....

זה יכול להיות בארץ - יש לנו ארץ קטנה אבל יפהפיה ומאד מגוונת מבחינת הנופים וסוגי הטבע השונים. זה יכול להיות כמובן בחו"ל, ומאז שאנחנו בפנסיה (חלקית, לפחות) אנחנו מסוגלים לצאת למקומות מרוחקים בעולם ולהיעדר כמה שבועות מהבית. בפועל אנחנו מרגישים שמעל לשלושה / שלושה וחצי שבועות אנחנו כבר מתגעגעים לבית, לחתול, לילדים... לשיגרה שלנו. אבל בתיאוריה אין לנו בעייה לנסוע גם לתקופה ארוכה יותר. 

מה שאנחנו לא עושים בכלל הוא פיקניקים ו"על האש". עשינו קצת עם חברים כשהילדים היו ממש קטנים, וגם היו חופשות של שהייה באוהל בסיני או על שפת הכינרת, או "קראוון" על שפת הכינרת.......אבל אין סיכוי לראות אותנו בחופשה מסוג זה כבר הרבה שנים. 

הסוג השני של החופשות שאנחנו אוהבים, שיכול גם להשתלב מידי פעם בסוג הראשון, תלוי לאן נוסעים - הוא חופשה עירונית. ביקור בעיר מעניינת מההיבט התרבותי, היסטורי, אתני, ארכיטקטוני.....וכמובן קולינרי - זה משהו שאנחנו מאד נהנים ממנו. 

גם בסוג חופשה שכזאת נחרוש הרבה ברגל אבל גם נלך למוזיאונים, נלך אולי להופעה או תיאטרון, אם רלוונטי, נסייר באטרקציות האופייניות לאותה עיר וכמובן שנאכל במסעדות טובות...הרי מבחינת T יש לזה גם פן מקצועי.

סוג החופשה השלישי שאנחנו אוהבים לא פחות אלה חופשות "בטן גב". חופשה בת כמה ימים על חוף ים או אגם, עם ספר טוב ופינוקים.....אנחנו לגמרי יודעים ליהנות גם מזה. 

ובעצם יש עוד שני "תת סוגי חופשה" שמשתלבים בצורה כזו או אחרת - 

האחד הוא ביקור משפחתי. מזמן לא עשינו משהו כזה אצל משפחה (פרט לביקורים אצל בני) או כמו שהיינו סופ"ש אחד אצל בת דודי באורגון, בין הטיולים שלנו. לפני כמה שנים בילינו יומיים אצל בן דודו של T בניו ג'רזי, ועשינו איתם את ליל הסדר. לפני שנים נהגנו לטוס ללונדון לכמה ימים ולשהות אצל דודתו של T (ז"ל) או אצל בת דודתו 'לונדון'. היינו מבלים עם המשפחה, וכמובן עושים גם גיחות לעיר, איתם או לבד. הם גם היו מגיעים לישראל ושוהים אצלנו כמה ימים, וגם הילדים שלהם היו מגיעים לבד לארץ בכל מיני מסגרות - וגרים אצלנו חלק מהזמן. כך התפתחה מערכת היחסים הקרובה כל כך בין המשפחות. גם בת דודי מאורגון ובן דודי משיקגו הגיעו לשהות אצלנו כמה פעמים במסגרת ביקור בישראל...אז גם זה סוג של חופשה שאנחנו אוהבים. 

ו"תת סוג" החופשה האחרון הוא כאשר אנחנו לוקחים את הנכדים (עם או בלי הוריהם) לחופשה. וגם מזה אנחנו מאד מאד נהנים, אבל הרבה פעמים אחר כך אנחנו זקוקים לחופשה לבד כדי לנוח 😂