למדור השרביט החם - רכב חשמלי - האם זהו העתיד?

 בתאריך 9/8/2024 היה הנושא החם "רכב חשמלי - האם זהו העתיד?"

המדור גם ציין שאני רכשתי לאחרונה רכב חשמלי, וזה נכון.

את המעבר מרכב בנזין לרכב חשמלי עשינו בהדרגה.

לפני שלוש שנים עברנו לרכב היברידי מסוג פלאג-אין (plug in), שהיו בו גם מנוע בנזין וגם מנוע חשמלי.

את הסוללה החשמלית הטענו בעזרת עמדת הטעינה הביתית שהתקנו, וברכב שהיה לנו יכולנו לנסוע על המנוע החשמלי למרחק של כארבעים קילומטר. מרגע שהסוללה החשמלית התרוקנה, הרכב אוטומטית עבר לשימוש במנוע הבנזין.

ניתן היה גם לקבוע נסיעה "היברידית", שאז איפשרנו לרכב להחליט בעצמו מתי להשתמש במנוע החשמלי ומתי בבנזין. זה היה טוב בעיקר לנסיעה מחוץ לעיר. בתוך העיר הומלץ להשתמש בחשמל. בפועל רוב הזמן נסענו רק על חשמל, ועברנו כאמור לבנזין רק כשהסוללה התרוקנה לגמרי. 

כך יצא שהיינו צריכים לתדלק רק פעם בשלושה חודשים בערך, תלוי כמה ולאן נסענו. 

והרכב הזה "הרגיל" אותנו להכניס אותו לטעינה בכל פעם שחזרנו הביתה.

הסוללה ברכב החדש שלנו מחזיקה כבר כארבע מאות קילומטר - פי עשרה מהרכב ההיברידי. אנחנו כבר לא מטעינים אותו בכל פעם שחוזרים הביתה, ורק הרגלנו את עצמנו לחבר אותו לעמדת ההטענה כאשר הסוללה יורדת מתחת ל-150 או 200 ק"מ, או לפני שאנחנו מתכננים נסיעה ארוכה.

בינתיים, פרט לכל מיני "באגים" קטנים שכבר נתקלנו בהם פה ושם ברכב החדש שלנו, בסך בכל אנחנו מאד מרוצים. 

איזה באגים למשל? לפעמים הרכב לא קולט שאני מתקרבת (עם המפתח) ואין במפתח אופציה לפתוח את נעילת הרכב באופן יזום. עוד לא קרה שהרכב לא נפתח בסוף אבל זה לא נעים כשהוא לא "מנחש" אותי. עכשיו סוף סוף יש לו גם אפליקציה, שדרכה כן ניתן לפתוח את הנעילה באופן יזום, כך שאני מקווה שהבאג הזה הפך ללא רלוונטי.

עוד באג לדוגמא: לשמחתי הרבה הרכב הגיע עם "אנדרויד אוטו" (לא כל הרכבים החשמליים מגיעים עם זה) כך שאני יכולה לקבל את האפליקציות הרלוונטיות מהטלפון שלי על מסך המולטי מדיה של הרכב. ווייז ומאפס, למשל, וואטסאפ, סמס ועוד. רק שלפעמים יש באג שמעלה מסך שחור במקום המפה של תוכנת הניווט....או שמתקבלת הודעה שלא הצליחה העלאת המפה. זה קורה לפעמים וזה מעצבן, במיוחד כשנוסעים למקום לא מוכר. עדיין נשמעות הוראות הניווט הנכונות, אמנם, אבל המפה לא מופיעה. אחר כך זה מסתדר מעצמו. 

אני מניחה שיקרו עוד תקלות כאלה ואחרות עם הזמן, וכמובן טרם יצא לנו להטעין את הרכב בתחנת שירות. כשנגיע לזה אדווח על החווייה. 

ב"בעד" ו"נגד" רכב חשמלי מבחינתנו כמובן מככבת ארצנו הקטנטונת, שהנסיעה הכי ארוכה בה היא כנראה לאילת. טרם ניסינו נסיעה כזאת. אם אני חושבת על בני בבוסטון והנסיעות שלו ושל כלתי להופעות לעיתים מרחק ארבע שעות נסיעה מהבית, הרעיון של רכב חשמלי נראה לי כבר פחות מעשי. אלא אם זמן הטעינה בעמדות ציבוריות בתחנות שירות (כלומר, תחנות דלק) יתקצר בעתיד באופן משמעותי ממה שהוא היום. 

אבל אם באמת המגמה תימשך ויותר ויותר רכבים חשמליים ייכנסו לשוק במקום מנועי הבנזין, סביר להניח שגם התשתית תותאם לכך, יהיו הרבה יותר עמדות טעינה שתהיינה הרבה יותר זמינות, והטעינה עצמה תארך הרבה פחות זמן. 

ואולי, כפי שהציע מוטי, תתפתחנה טכנולוגיות חדשות כמו מימן, שתחלפנה גם את החשמל וגם את הבנזין. הרי לפני לא הרבה שנים חשבו שמנוע המופעל בגאז הוא זה שישתלט על השוק.........והדבר היחיד שנותר מזה הם השלטים בכניסה לחניונים תת קרקעיים "אין כניסה למנוע מופעל בגאז". 

בקיצור, הטכנולוגיות משתנות ומתפתחות, לעיתים לאיטן ולעיתים בקצב מואץ, ואין לדעת באמת מה צופן העתיד. לפחות, אני הקטנה והלא מלומדת לא יכולה לדעת..........

כרגע אני מבסוטה, גם מחוויית הנהיגה, גם מהמראה ה"חללי" משהו של הרכב וגם מהעובדה שאני לא מבקרת בכלל בתחנות דלק.

תאילנד - קו סאמוי - ארבעת הימים הבאים

היום השני

גשם בלילה

בוקר מאוחר....בשבע וחצי חדר כושר. בתשע ארוחת בוקר. תשע וחצי מצטרפים הילדים/נכדים.

בריכה עד הצהריים

שרי לומדת לשחות / לא לטבוע / לצלול

הם הולכים לאכול המבורגר ופיצה ואנחנו - שעדיין שבעים מארוחת הבוקר - נחים בחדר, מנשנשים בננה וקצת אגוזים. 

שוב גשם. חזק. כשהוא מסתיים לוקחת את שרי לבד לים - לתת להורים קצת לנוח ולהיות לבד

שוחות קצת במים הצלולים והחמימים ויוצרות תנין בחול.

T מצטרף ומתחיל מבול

עוברים לאחת הבריכות ומתיידדים עם משפחה צרפתית יהודית (שבשנה הבאה מתכננת עלייה לישראל).

הגשם מתגבר וכבר לא נעים ואפילו קריר. מפקידים את שרי הרועדת אצל ההורים שלה וחוזרים לחדר להתייבש ולהתחמם.

משהו שלמדתי ביום הזה: מפאת הלחות שום דבר לא באמת מתייבש כאן. לא בחוץ ואפילו לא בחדר במזגן. זו לחות שאפילו המזגן לא מונע את ההתעבות של הטיפות על המראה ומשטחים אחרים. מסקנה: כשמסתובבים בגשם חובה להכניס דברים שלא כדאי להרטיב - כמו טלפון, כרטיס מגנטי וכדומה - לשקית אטומה למים.

בערב יש הרבה התמהמהות והתלבטות גם סביב ארוחת הערב - היכן כדאי לאכול כך שלכל אחד יהיה משהו שהוא אוהב - וגם לגבי הפעילות של יום המחרת.

אלה בדיוק הסיטואציות בהן T מאבד סבלנות וחוטף עצבים. הוא אוהב להחליט מהר ולבצע. בתי וחתני אלופים בהתלבטות והתמהמהות.

חתני גם אלוף בתכנון פעילויות שמושכות אותו בלי לבחון רגע אם זה משהו שמתאים לשאר המשפחה - במיוחד לשרי, שבסופו של דבר זה מה שקובע אם ניתן לעשות משהו או לא.

בתי מנגד מתנהלת בלוח זמנים משל עצמה - מאז ומתמיד - וגם אם אנחנו אומרים לה שאנחנו כבר מאד רעבים, וגם אם שרי כבר עייפה וברור שעד שנגיע ונזמין ויוגש האוכל היא כבר תהיה גמורה מכדי לאכול - זה לא ישפיע ולא יעזור והיא תשב עם הגוגל בנחת ותמשיך לחפש מסעדות.

בסוף היא התבייתה על איזו מסעדה איטלקית, שכאשר הגענו אליה היה ברור שאין לנו מה להיכנס בכלל. היא היתה ריקה לגמרי - אף פעם לא סימן טוב - ושידרה וייב של פיצרייה ברמה הכי נמוכה.

אז שוטטנו לאורך הרחוב - שיש בו מאות מסעדות ושרובן מקבלות ציון ממש גבוה בגוגל - והתיישבנו במקום שנראה סבבה והתברר כמצוין.

וכמובן ששרי לא אכלה כלום, פרט לכמה חתיכות מלפפון. 

כשיצאנו משם שוטטנו עוד קצת לאורך הרחוב, קניתי לי שני פילים קטנים לאוסף ומכנסיים קצרים

היום השלישי

נוסעים למפלי NA MUEANG

מאכילים פילים והמשפחה של בתי גם רוכבים עליהם

שוחים במפלים. המים קרים ועמוקים

משם לחוף יפהפה בשם SILVER BEACH שם גם שחינו, גם אכלנו צהריים, ורבצנו בים או על החול הרך עד לשקיעה. 

זריחה יפה מהים בבוקר שלמחרת 

ואז בתי, שרי ואני יצאנו לעיר לכמה סידורים. מסרתי כביסה (19 ש"ח סך הכל לכל הכביסה שלנו לעומת 20 ש"ח לכל פריט לו היינו מוסרים במלון!) ובתי קנתה כמה דברים בבית מרקחת (אגב, מצאנו כאן את הפלסטרים הכי טובים שהכרנו עד כה), ואז לקחנו את שרי לעשות צמות.

הילדה נדנדה בערך מהערב הראשון, כאשר הסתובבנו ברחוב והיא ראתה ששוזרים כאן צמות, שהיא רוצה והיא רוצה והיא בטוחה שהיא רוצה. והיא כעסה כי הבטיחו לה "מחר" ואז יצאנו למפלים ולחוף וזה הפך ל"מחרתיים"..... ובאמת הגענו לחנות, שהיתה גם (כמובן) מקום של מסאז'ים, והיא בחרה לה חוטים והתיישבה בהחלטיות ובנחישות ובסבלנות אין קץ.....וסבלה בשקט במשך כמעט שעתיים.

בזמן שהמתנו יחד איתה בתי עלתה לקומה למעלה לקבל סוג של פדיקור -  ("רק") טיפול בכף הרגל עצמה, בלי הציפרניים, אבל זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה.

התוצר הסופי היה מרהיב והילדה היתה מאושרת. הובטח לה שאפשר לחפוף עם זה ולשחות עם זה ושזה יחזיק שבועיים שלושה. היא כבר פינטזה איך היא תגיע עם זה לגן כאשר היא תהיה עכשיו ב"בוגרים" (זהו גם טרום חובה וחובה ביחד).....

אבל עד הערב זה הציק לה יותר מדי והיא ביקשה לפרום. מילא, לפחות הספקנו לצלם אותה ככה 😉

בשלב הזה נסעו חתני, בתי והילדים לעשות "אומגות" - ו-T ואני נשארנו והלכנו לעשות עיסוי תאילנדי מעולה. שתי בחורות קטנות אך חזקות ומיומנות בטירוף פירקו אותנו לגורמים. היה ממש מצוין. 

למחרת יצאנו כולנו לשייט בין האיים שחתני אירגן לנו. על הנייר זה נשמע נחמד מאד. קצת שייט בנוף המהמם בין האיים כולל שתי ארוחות, קצת שייט קייאקים, קצת שונרקלים, קצת לגונות יפות.......

בפועל זה היה יום די סיוט.

הסירה בה שטנו (בכל פעם מעל לשעתיים) היתה הדבר הכי לא נוח שיש. האוכל שהם סיפקו היה די תחתיות. הקייאקים היו בסדר אבל שרי נכנסה לאחת מהתקפות הבכי שלה, והשייט של בתי וחתני יחד איתה הפך לסיוט. שני הבנים רבו ביניהם כל הזמן על הקייאק שלהם, ו-T ואני דווקא היינו סבבה על הקייאק שלנו אבל היה חם נורא ואת רוב האנרגיה שלנו בזבזנו בלהתיז זה על זו כדי להתקרר קצת, וחזרנו לחוף ראשונים.

על החוף לא ממש היה איפה לשבת ולא היה צל בכלל, אז רבצנו במים רוב הזמן. הצוות סיפקו מסיכות ושונרקלים אבל לא ניתן היה לראות שום דבר במים, כי הראות היתה אפסית וממילא לא היו שם שוניות אלמוגים או שום דבר דומה. 

על הרציף הצף הזה הצלחתי גם למעוד וליפול ולשפשף היטב את הברכיים 🙈

ובזמן שחיכינו שסירת מנוע קטנה תחזיר אותנו לסירה, תפסתי תנומה קלה על החוף. 

אחרי שייט נוסף נחתנו על חוף שבו טיול של עשר דקות הוביל ללאגונה קטנה ולא מרשימה. בקיצור - יום ארוך מאד ומיותר לחלוטין.

כולנו היינו מותשים וקצת מבואסים, ושרי נרדמה על הסירה ולא התעוררה עוד בעצם עד הבוקר. 

בתי נשארה איתה בחדר בזמן שחתני והבנים ו-T ואנחנו יצאנו העירה לחפש מסעדה לארוחת ערב, ולהביא להן take away לחדר.

כאן המקום לציין שבסביבת המלון שלנו יש המון מסעדות מצוינות, ובאמת יש מבחר ואפשר כל יום לאכול במקום אחר. יש אוכל תאילנדי ויש גם הודי ואיטלקי (בערך) ואמריקאי, ויש הרבה מאד מסעדות כשרות כי אנחנו ממש ממש קרובים לבית חב"ד. 

מסעדת ההמבורגרים שהבנים מאד התלהבו ממנה יום קודם היתה סגורה ביום רביעי, ולכן חיפשנו משהו אחר שיתאים להם.

מסעדה אחת שהיתה קרובה למלון נראתה בסדר, אבל עמד לידה טנדר שהרעים פרסומת לעוד קרב של אגרוף תאילנדי שעמד להתקיים באותו ערב והרעש היה בלתי נסבל, לא יכולנו לדמיין את עצמנו יושבים לאכול ככה ארוחת ערב.

אז נדדנו לרחובות שטרם סיירנו בהם, ומפה לשם מצאנו מסעדה איטלקית עם ביקורות מעולות בגוגל.

בדיעבד הבנו שכל הביקורות האלה היו כנראה של ישראלים ויהודים שחיפשו אוכל גלאט כשר! 

זו היתה מסעדה "איטלקית" חלבית כשרה למהדרין בשם "פומודורו", ולמרות שהבנים אכלו פסטה ונהנו מאד, אנחנו המבוגרים פחות התלהבנו. T ואני אכלנו פולנטה, שהיתה לא רעה, אבל את הניוקי (הקנוי מהסופר!) שקבלתי למנה עיקרית החזרתי. את ה"ריזוטו" מאורז רגיל שחתני הזמין הוא סיים כי היה רעב, ו-T לא טרח אפילו להזמין מנה עיקרית. 

יצאנו משם מהר, חתני רץ לקנות לבתי מרק תאילנדי במסעדה טובה (MALEE) הקרובה למלון ואנחנו המשכנו עם הנכדים להסתובב בעיר ליד אגם נחמד, קנינו לחכמוד חולצה שמצאה חן בעיניו, וקנינו להם קרפים לקינוח. 

התחיל גשם והתחלנו לחזור למלון, בדרך קנינו לעצמנו BANANA ROTI טעים (שהתאילנדים כמובן מבטאים כ-LOTI) וחזרנו לישון. 

למחרת הכרזנו שאנחנו לא נוסעים לשום מקום. 

רבצנו לנו ליד הבריכה, שחינו, אכלנו, קראנו, שיחקנו, ירדנו קצת לחוף הים..... היה יום סטאלבט לחלוטין. 

בערב שרי לא הרגישה טוב ובתי וחתני נשארו בחדר כדי להרדים אותה מוקדם. 

יצאנו T ואני עם חכמוד ונשמותק לשוק הלילה הגדול, הסתובבנו בין הדוכנים, קנינו לחכמוד כובע של MONSTER ולנשמותק משקפי שמש מצחיקים, ונשנשנו כל מיני מאכלים מעניינים.

אחר כך עברנו לקניון של CHAWENG, אבל לא היה שם שום דבר מעניין.

משם התחלנו לחזור למלון, כאשר בדרך שוב עצרנו במסעדת הקרפים (הפעם רק חכמוד אכל קרפ ונשמותק העדיף גלידה) וכך סיימנו את היום הרגוע הזה. 

הבייבי סיטרית של החתולים עובדת יותר קשה מהרגיל, כאשר זיגמונד עדיין משלשל לפעמים, והיא מנקה אחריו, והוא גם שבר איכשהו את הקערה הלבנה שאהב לשבת בתוכה, אז גם את השברים היא היתה צריכה לנקות. 

מקווה שהיא תחזיק מעמד, ושבאמת נחזור הביתה בזמן. 

בחדשות מהארץ אנחנו מבינים שהמתח בשיאו ואולי זה העונש הכי מוצלח שיכלו האיראנים להפיל עלינו. ההמתנה המתוחה הזאת, מורטת העצבים. 

ואולי משהו באמת נורא עומד לקרות. לא פשוט. 

אני מקפידה להתעדכן רק במה שבאמת קורה בארץ ובעולם, ולא מקשיבה בכלל לכל הפרשנים והמומחים מטעם עצמם שמדברים בביטחון רב בלי באמת לדעת שום דבר. 

נקווה לטוב

תאילנד - בנגקוק (חלק ראשון) וקו סאמוי (היום הראשון)

 כפי שכתבתי במענה לתגובה של 'צנצנת', אנחנו נהנים מאד ובמקביל צמודים למבזקי החדשות מן הארץ. כלומר, אני קוראת מבזקים, ו-T ממש שומע מהדורות חדשות כשמזדמן לו.

יש גם מבזקים שמחים, כמו עוד מדליה ועוד מדליה באולימפיאדה, ועכשיו יש גם זהב. נחת. 

וגם המשלחת יצאה לקהיר להמשך שיחות שחרור החטופים. אז לא הכל שחור. 

והנייה בכל רגע נהרג ממשהו אחר - רגע טיל, רגע כתב"מ, רגע מטען שחיכה לו שבועות בחדר ועכשיו שוב טיל. מילא. 

יום וחצי בבנגקוק נועד לתת לכולנו להתאושש מהטיסה הארוכה (שבסוף התארכה עוד יותר מהמתוכנן) ולא תכננו להעמיס על עצמנו יותר מדי פעילויות, בילויים ואטרקציות. 

חכמוד מאד רצה לעשות קניות, נשמותק רצה לבקר בארמון המלך, כולנו חשבנו לראות לפחות מקדש אחד או שניים וגם לבקר באחד מהשווקים הצפים.

בסוף הספקנו שוק צף אחד - כולל שייט שהיה מהנה מאד וגם איפשר לנו הצצה בלא מעט מקדשים מבחוץ וקצת מבפנים - וקניות במרכז המזוייפים הגדול של בנגקוק: MBK. 

משפחת צבים

לטאת כח

אבל לא נורא, כי מתוכנן לנו עוד יום וחצי בבנגקוק בסוף החופשה - בתקווה שרק יום וחצי ולא נתקע בתאילנד בגלל המלחמה. 

כשסיפרו לנו על העומס בכבישים בבנגקוק דמיינתי את זה אבל כנראה אי אפשר באמת לדמיין את זה. בסוף ל-MBK נסענו ברכבת העילית וזו היתה חוויה נהדרת. 

כיון שאנחנו שבעה אנשים נסענו לכל מקום בשתי מוניות. הורדנו אפליקציה בשם BOLT שהיא המקבילה התאילנדית של UBER - בערך. זה עובד לא רע. אם מזמינים נסיעה מראש (כמו שהזמנו הבוקר לשדה התעופה) משלמים באשראי, אבל אם מזמינים במיידי אז זה הצליח לנו רק במזומן. בכלל, ברוב המקומות משתמשים רק במזומן. 

אז הבוקר טסנו לאי קו סאמוי, במטוס קטן עם מדחסים (חששנו מטיסה מטלטלת אבל היא דווקא היתה חלקה למדי). 

הגענו למלון מקסים בחוף CHAWENG.

הסעת המלון חיכתה לנו בשדה התעופה עם רכב גדול שהכיל את כולנו ואת כל המזוודות. בקבלה קיבלו את פנינו בחום, הושיבו אותנו עם שתייה ומגבות לחות עד שלקחו אותנו אחר כבוד לחדרים, ובחדר של חכמוד ונשמותק זה חיכה לנו: 

חכמוד מאד התרגש. 

המנה של T בארוחת ערב במסעדה מצוינת חמש דקות מהמלון

המנה שלי: אורז מטוגן עם אננס ועוף, מוגש בתוך האננס עצמו

גם בתוך המלון, כמו בכל פינה בתאילנד, יש פינת מקדש קטנה.

בילינו את היום הראשון בבריכה וקצת שיטוט בעיר, בקרבת המלון, ועכשיו חלקנו הולכים לישון וחלקנו הולכים לצפות בתחרות אגרוף תאילנדי - גם כן במרחק חמש דקות הליכה מהמלון. 

אפשר לומר שהחופשה שלנו בתאילנד החלה רשמית. 

לא להאמין

בבוקרו של יום הטיסה המתח בשיאו.

בלילה שלפני הטיסה המתוכננת: חיסולו של פואד שוכרי - רמטכ"ל חיזבאללה - ברובע הדאחייה בביירות.

בבוקר הטיסה חיסולו של איסמעאיל הנייה בטהרן.

כל הסיכויים נגדנו. 

המעיים שלי עובדים שעות נוספות. סימן מובהק שאני בלחץ.

בתי סיפרה שהיא דחתה את האריזה ממש עד הרגע האחרון כי היתה בטוחה שזה לא יקרה. 

היא סיפרה שחכמוד ישב עם כיפה בסלון והתפלל שהחופשה תצא אל הפועל.

הטיסה היתה של אל על אז לא הושפענו מביטולי חברות התעופה הזרות. ובסוף לא היתה סיבה שלא לצאת לשדה התעופה.

בשדה הכל עבר חלק ומידי פעם הגנבנו מבטים אל לוח הטיסות לוודא שעדיין כתוב "בזמן" ולא "נדחה" או חלילה "בוטל".

ואז מצאנו את עצמנו יושבים במטוס.

ובחצי שעה איחור המראנו. 

הטייס הודיע שהטיסה תתארך "בגלל רוחות שנושבות מולנו".... אבל זו טיסה לכיוון מזרח וזה נשמע מופרך לחלוטין.

כשעקבנו אחר מסלול הטיסה בזמן אמת ראינו שעשינו עיקוף גדול דרך אפריקה, מעל אתיופיה וסומליה לפני שחתכנו שוב מזרחה....

אז טסנו 12 שעות במקום 11. אבל נמנענו כנראה מאזורים מסוכנים.

בחמש אחר הצהריים שעון בנגקוק נחתנו. 

הגענו למלון. 

יצאנו לאכול בין דוכני הרחוב. 

לא להאמין... אבל אנחנו בתאילנד.