אין רגע דל

ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. 

כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף. 

כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.

למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה. 

דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים. 

מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו. 

והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה. 

בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא. 

נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו. 

בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל. 

איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר. 

יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום. 

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן. 

נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות. 

אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף. 

לשרביט החם - שירים ישראלים אהובים

 במדור השרביט החם השבוע מבקש מוטי שנספר לו על שירים ישראלים אהובים. 

וואו, יש כל כך הרבה. 

ללא ספק השיר שהוא הביא - 'עטור מצחך' - אברהם חלפי ויוני רכטר כתבו, אריק איינשטיין שר עם יהודית רביץ וקורין אלאל - בהחלט אחד המככבים בראש הרשימה. 

גם 'ברית עולם' של אהוד מנור ומתי כספי בביצוע מתי כספי אהוב עלי במיוחד. 

השיר 'פגישה לאין קץ' של נתן אלתרמן עם הלחן של נעמי שמר בביצועה של חווה אלברשטיין נוגע בנימי נפשי העמוקים והעדינים ביותר. 

אוהבת מאד את השיר 'זו ילדותי השנייה' של אהוד מנור ומתי כספי

 השיר 'עטוף ברחמים' של אהוד בנאי ורמי קליינשטיין בביצועה המעולה של ריטה נוגע בי עמוק

רוצה להביא כאן גם את 'בגידה' - של יעל טבת ורמי קליינשטיין - השיר הראשון של ריטה ששמעתי באקראי ברדיו ומייד קפצתי - "מי זאת???" מעולם לפני כן לא שמעתי קול כזה, למרות שמאד אהבתי גם את אסתר עופרים וגם את נחמה הנדל....לקול של ריטה (כשהיא לא צועקת, כמו לדוגמא ב"שביל הבריחה" האיום ונורא) יש איכויות נדירות. וגם השיר הוא לדעתי אחד הטובים שלה.

באופן מפתיע גם התחברתי במיוחד לשיר 'אני אוהב אותך לאה' של אהוד מנור עם הלחן והביצוע של צביקה פיק. אני אומרת "באופן מפתיע" כי לא את כל שיריו של צביקה פיק אני אוהבת ואני לגמרי לא אוהבת את הקול של צביקה פיק. אבל השיר הזה הרעיד בי משהו כששמעתי אותו לראשונה, אי אז בגיל 17, נדמה לי, והוא עושה לי משהו בכל שמיעה מחדש. 

מוזר שעד עכשיו לא הופיעו כאן שירים של שלמה ארצי - כי במשך שנים השירים שלו ניגנו אצלי בלולאה - בבית, ברכב, בראש. את האלבומים שלו "דרכים", "גבר הולך לאיבוד" ו"לילה לא שקט" כבר ידעתי בעל פה. אם אני צריכה לבחור כאן רק אחד או שניים, הראשון יהיה באמת 'גבר הולך לאיבוד' שהתנגן אצלי בטייפ הקסטות ב'לופ' בשנים הראשונות של היחסים שלי עם T.

'דרכים' - שאיכשהו עושה לי אסוציאציה לתקופה שבה הייתי לראשונה בטיפול פסיכולוגי. 

ומתוך אותו אלבום 

'אף פעם לא תדעי'

'צוותא'

'פתאום כשלא בא' שהוא שר עם גרי אקשטיין 

ו-'שיר חייל' שנכתב על ידי סרן נמרוד גאון שנפל במלחמת יום הכיפורים והולחן על ידי ארצי.

אני מאד מאד אוהבת גם את 'שיר הרעות' של חיים גורי וסאשה ארגוב, כאן בביצוע של להקת הנח"ל אבל במקור לדעתי בוצע על ידי להקת הצ'יזבטרון

לסיום מביאה את 'פרח הלילך' של נעמי שמר ונורית הירש הצעירות, שהביצוע האהוב עלי ביותר הוא של אריק איינשטיין באחד מאלבומי 'ארץ ישראל הישנה והטובה'

שבת טובה 

ענייני דיומא

סיימתי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזואו אישיגורו ונותרתי תוהה לגבי היכולת של בני אנוש לחיות בשלום בתוך מציאות נוראית ובלתי אפשרית שנכפתה עליהם, שהם נולדו לתוכה, ואף להשלים עמה. 

אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים למי שטרם קרא או ראה את הסרט, אבל במהלך הקריאה העסיקה אותי כל הזמן המחשבה, איך בשום שלב לא עלתה בקרב הגיבורים של הסיפור ההרגשה או המחשבה שהם יכולים לנסות להתקומם נגד גורלם או להתחמק או להסתתר ממנו. היה שלב שבו עלה להם איזה רעיון של קבלת רשות לדחייה זמנית כלשהי של גורלם בתנאים מסוימים. וזה נטע בהם איזו תקווה קטנה....

על הספר הזה המליץ לי אחי, שטען שלאחרונה הוא נהנה רק לקרוא (בעצם לשמוע) את הקלאסיים. אז בהמלצתו אני מתחילה עכשיו לקרוא את קדמת עדן מאת ג'ון סטיינבק. אם אינני טועה ראיתי את הסרט לפני עידן ועידנים אבל אני זוכרת מעט מאד ממנו. נראה אם אצלח את קריאת הספר, ואם אהנה ממנו כמו אחי. 

חל שיפור משמעותי ברגל שלי, מאז שהתחלתי להתעמל בעיקר על האליפטקל בחדר הכושר במקום ההליכות. אמנם עשיתי הליכה בשבת בבוקר - כי חדר הכושר סגור - אבל כל שאר השבוע נמנעתי מהליכה, וזה כנראה עזר. עכשיו אני מתלבטת לגבי האורתופד בשבוע הבא - נראה לי שאלך בכל מקרה לספר לו מה היה ולהתייעץ. אולי אפילו אעשה הליכות רציניות ביומיים שלפני התור כדי לראות אם הכאב חוזר. מה שנקרא - ניסוי בבני אדם. 😉 

אצל T ממש מרגישים החמרה, התקפי הכאב מגיעים לעיתים הרבה יותר קרובות, וגם ביניהם יש לו הרבה פעמים סתם כאבי בטן ובעיות עיכול. השבוע יש לו תור אצל כירורג בכיר - נחכה לראות אם יהיו לו רעיונות חדשים, הן לגבי הסיבות האפשריות למצב (הנוכחי ובעצם המקורי - כי מעולם לא הבנו מה התחיל את כל הסיפור) והן לגבי בדיקות חדשות לבירור העניין. 

בינתיים בלי קשר הוא הצטנן ממש, עד כדי כך שכבר חששתי שזה התדרדר לברונכיט - אז קבעתי לו תור אצל 'רופאהחדשה' שבדקה אותו ופסקה שהריאות נקיות ושזה רק צינון. 

אצל אבא שלי אין ממש שינוי או שיפור. לפעמים אני מתחילה לתהות אם אולי כבר לא יהיה. אם אולי ככה הוא יהיה מעכשיו. ואז אני תופסת את עצמי וקוראת לעצמי לסדר. אם האונקולוג לא ביקש לראות אותו עד יולי, ואם הוא ביקש שלא יעשה את האולטרסאונד עד יוני, אז כנראה שיש סיבה לכך. צריך להתאזר בקצת יותר סבלנות. 

השבוע ביקרו אצלנו שני טכנאים. 

הראשון הגיע כדי לתקן את המסילה של אחת ממגירות המקרר שהעוזרת שלי הצליחה לשבור בזמן שניקתה. סוף סוף אפשר שוב לפתוח ולסגור אותה כמו שצריך.

השני בא בשביל המדיח, שהתחיל לקצר לקראת סיום העבודה שלו. הביקור שלו היה ממש מוזר. הוא בדק ובדק וחיזק כמה ברגים, וטען שהברגים השתחררו וזה גרם לדליפת מים שגרמה לקצר. הוא ביקש שאמתין יום אחד עד להפעלת המדיח מחדש, ושהכל אמור להיות בסדר. טוב, היום או מחר אפעיל (הוא טרם התמלא) ונראה אם הוא צדק. יש לי חשד שלא. ושאצטרך לקרוא לו שוב. 

גם שתיים ממצלמות האבטחה שלנו פתאום הפסיקו לעבוד, אבל בשיחה זריזה עם איש התקשורת המדהים שלנו, התברר שכאשר חיפשתי ציוד לשנורקלינג במרתף בשבוע שעבר הזזתי מבלי משים את השקע של הספק שלהם...בקיצור החזרתי אותו למקום והכל הסתדר. 

כן, צריך לעשות קצת סדר במרתף שלנו. 

לסיום, התחלתי סוף סוף להתרגש מהניצנים שנבטו להם (הנצו להם?) גם בעציץ שלי וגם בעץ הרימון בחצר. 

וזה - ההתרגשות הזאת מהחיים המתחדשים האלה - זה דבר טוב. טוב מאד.

ניצנים בעציץ שלי

ניצנים בעץ הרימון שלי