השבוע שהיה

בששי שעבר עדיין היה סגר. 

שוב הבאנו את הורי אלינו לארוחת ערב, ו-T הכין אסאדו חלומי וגם כרוב ממולא טעים ברמות. 

הוא הכין גם קציצות בשר - כי חשבנו שבתי תבוא בשבת עם המשפחה, אבל בסוף הם נסעו לטיול אופניים בשמש החורפית הנהדרת הזאת, ולא באו אלינו. לא נורא, הקפאנו את כל מה שנשאר מהארוחה ונגיש את זה היום. ואולי גם מחר, אם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו לביקור.

סוף סוף הצלחנו להוריד תעודת מתחסן / דרכון ירוק - מהאתר של מכבי, לא מהאתר הכושל של משרד הבריאות. עכשיו נראה למה הוא בכלל ישמש אותנו. 

כל הנושא הזה של מתחסנים לעומת לא-מתחסנים הפך מאד קולני השבוע, והחלטתי שמחר זה יהיה נושא "מדור השרביט החם". מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשים לומר על זה.

סיימתי את הספר TREASON של Orson Scott Card. אגב עד כמה שידוע לי הספר זה לא תורגם מעולם לעברית. חבל. כמו בספר אחר שלו שקראתי (המשחק של אנדר) גם כאן היו כמה טוויסטים יפים בעלילה. אני אוהבת מדע בדיוני משובח ואני אוהבת את הכתיבה שלו, ואהבתי גם שהוא עבר על כל הספר, שהיה ספרו השני בסך הכל,  ותיקן ושיפץ והוסיף דברים כמה שנים טובות אחרי שהוא נכתב במקור (כלומר אי אז בשנות השבעים). 

כאמור השבוע הסגר עדיין המשיך,  אז שוב התייצבנו בימים ראשון, שני ושלישי כדי לעשות בייבי סיטר לנכדים.  

החלק הכי קשה בעניין הזה היה שזה תמיד התקיים בין השעות אחת לארבע וחצי אחר הצהריים. כלומר בול על הסייסטה שלנו. אבל מה לא עושים כדי לעזור לבתנו האהובה? ובסך הכל זו היתה הזדמנות נהדרת להתקרב עוד יותר לשרי, שכבר לגמרי התרגלה שאנחנו מבלים איתה, משחקים איתה, באחד הימים אפילו הצלחתי להרדים אותה. כמובן שלמחרת היא לא נרדמה בכלל - גם זה קורה. 

באחד הימים הגעתי לבדי, ל-T היו פגישות עבודה באותו היום. כיון שהגעתי לשם הישר מהשיננית, הבאתי איתי לארוחת צהריים את המרק של T. שרי כבר סיימה לאכול אבל עדיין ישבה בכיסא האוכל, והביטה כיצד אני אוכלת את המרק. "מי? מי?" היא שאלה כמו תמיד כשהיא רוצה בעצם לשאול "מה זה?". אמרתי לה "מרק. סבתא אוכלת מרק". הילדה הסתכלה על קערת המרק שלי, ואז הצביעה על מגש כיסא האוכל (הריק) שלה ושאלה "שרי?" במלים אחרות "איפה המרק של שרי?" ובאמת, באיזו חוצפה אני יושבת ואוכלת מרק ליד הילדה ה"מורעבת" הזאת (שכרגע סיימה שניצל עם פתיתים ופלפלים טעימים 🤣)? 

הגשתי גם לה מרק, שהיה חם ושתינו עשינו הרבה "פו" עם כל כפית, והיא חיסלה את הכל וגם ליקקה את התחתית של הקערה שלי. שלחתי כמובן תמונה ל-T שירווה נחת מהנכדה שטורפת את המרק שלו. 

חלק מן הימים היא התעוררה מהשנ"צ בבכי, אבל תמיד בסוף נרגעה ושיחקנו, סיפרנו סיפורים, וגם שיחקנו ב"כאילו" עם חיות הצעצוע שלה - היא ממש משחקת משחקי תפקידים, יש לה כבר משפחות של בעלי חיים - אבא סוס, אמא סוס, "שרי" סוס.....היא ממש מבינה את הרעיון של "כאילו". זה מקסים. וכמובן המון המון שירים. ו"עוד" כל הזמן "עוד". 

בזמן שהיא ישנה שיחקתי עם הנכדים הגדולים או צפיתי איתם בטלוויזיה. השבוע הם צפו בסידרה בשם "הבאר" שגם עבורי היתה מעניינת. 

ואז הסתיים הסגר. וביום חמישי הם חזרו ללימודים - הילדים לבית הספר והקטנה לגן. בתי מספרת שכבר בתום שיעור הזום האחרון של יום רביעי, חכמוד סידר לעצמו את הילקוט והניח אותו ערוך ומוכן ליד הדלת. כן, הנכדים שלי כבר היו לגמרי מוכנים לחזור לבית הספר. 

גם שרי, אחרי כמה דקות של הלם ראשוני כשהגיעה לגן, בסך הכל נהנתה מאד. כולם היו מרוצים. באותו הבוקר בתי התקשרה אלי באושר. "איך את מרגישה?" שאלתי אותה. "קלילה," היא ענתה לי. "קלילה מאד". היא עשתה חישוב מהיר בראש ואמרה שירדו ממנה 66 ק"ג (סה"כ המשקל של כל הילדים ביחד). 

אז הערב הם אמורים להגיע לארוחה (אלא אם לא ירגישו טוב, כי היום הם גם מקבלים את מנת החיסון השנייה שלהם), וגם הורי יבואו (הפעם הם יגיעו עצמאית, במונית). ומחר כאמור 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו אחר הצהריים. והנה אולי אולי מתחילים לחזור לאיזושהי שיגרה. 

עד מתי? לא ברור.

השרביט החם - געגועים לאוכל של ילדותי

אוכל.

זה נושא שיכול להזין אינסוף פוסטים. והגעגוע למאכלים של הילדות, מיד מעלה המון זכרונות, חלקם מעלים חיוך וחלקם חונקים את הגרון בדמעות.

את הרעיון לנושא השרביט החם השבוע קיבלתי מטליק, אז תודה רבה טליק.

כאשר אני נזכרת בילדות שלי בהקשר של אוכל, הדבר הראשון שעולה הוא שכילדה הייתי אכלנית ממש גרועה. זה היה ממש עניין, כי הייתי חולנית מאד והיה שלב שרופאת הילדים אמרה לאמא שלי להאכיל אותי בכוח. 

נו, טוב, זה כמובן לא עבד (ואמא שלי מכה על חטא על זה עד היום). זוכרת שקיבלתי ברזל ומולטיויטמין מגיל די צעיר. 

ובכל זאת, ולמרות זאת, יש לי זכרונות ממש טובים ממאכלים מסוימים של הילדות. 

אוקיי, אז נכון שרובם ככולם ממתקים. 😉

כן, בעיקר אהבתי ממתקים, וכיון שלא היתה "מגירת ממתקים" בבית, כאשר כבר היתה לי גישה לסוכר אז לפעמים פשוט נסחפתי.

למשל זוכרת את הפעם ההיא בגיל 8 שהייתי בקיטנת י.מ.ק.א בחופש הגדול, והיה לי כסף לאוטובוס (עשרים אגורות כדי לקחת את קו 19 עד לבית בקרית יובל), אבל אבא שלי אמר שהוא יאסוף אותי בסוף היום אחרי העבודה. אז בזבזתי את כל הכסף על ממתקים במזנון. ואז הודיעו לי שאבא התקשר מהעבודה והודיע שלא יוכל לאסוף אותי בסוף, ושביקש שאסע לבד באוטובוס. ולא נשאר לי כסף. לוויתי מחברה שגרה קרוב לי.מ.ק.א ולקחה אותי אליה הביתה כדי לבקש מהוריה. היה לי כל כך לא נעים.

או פעם אחרת, כבר כשגרנו בארצות הברית והיינו בחופשה עם כל המשפחה המורחבת - דודים ובני דודים - וקנו לכולנו "שערות סבתא". אף אחד מהילדים לא הצליח לסיים את שלו, לא אחי ולא בני הדודים שלי. הם כולם נתנו לי את שלהם, ואני סיימתי את של כולם. אני מתביישת לספר את זה אפילו. 

אז למה אני מתגעגעת?

היה משקה שוקו אלוהי שקרובי משפחה היו שולחים לנו מארגנטינה שקראו לו "טודי"

זוכרת לחמניה עם גבינה לבנה 9% וזיתים שהיו מכינים לי לפיקניקים או לטיולי בית הספר.

לטיולים היו גם לפעמים שולחים אותי עם עוף קר (מכובס, כזה של המרק) עטוף בנייר כסף. 

וואי, אילו זכרונות נהדרים מעלים בי המאכלים הפשוטים האלה עכשיו.

מה עוד?

בארוחות חגיגיות ונדירות סבתא שלי היתה מכינה ניוקי או פיצה (עם בצק עבה) הרבה לפני שבארץ בכלל הכירו את האוכל האיטלקי. ולפני שעברנו לארה"ב והכרנו שם את הפיצות דקות הבצק.

באופן כללי מרגע שסבתא שלי עברה לגור איתנו (בהתחלה יחד עם סבא שלי, שחלה בסרטן, ואחרי שהוא נפטר היא פשוט נשארה אצלנו), היא לקחה פיקוד על כל נושא הבישול (והכביסה, גיהוץ, תפירה וסריגה, וכמובן שמירה עלינו הילדים).

שוב נזכרת בקיטנת י.מ.ק.א הנהדרת, שבאחת השנים נושא הקבוצה שלי בקיטנה היה יפן. מאז כל דבר יפני עניין אותי, ובלי שאי פעם נחשפתי לאוכל יפני באותן שנים, התחלתי לאכול אורז עם סלט כי זה מה שהבנתי שהם עושים. שנים אחרי כן הבנתי איזה אורז הם אוכלים ועם אילו ירקות הם מערבבים אותו. ועדיין אני אוהבת אורז מעורבב בסלט ישראלי טרי. מצחיק.

כשעברנו לארצות הברית היינו, תמיד עם המשפחה המורחבת, יוצאים בימי ראשון לפארקים הענקיים שם ועושים על האש. הטעם (ובעיקר הריח) של הסטייק או ה"פולקע" של הברביקיו בפארק צ'אטסוורת' עדיין מעורר בי זכרונות ילדות נעימים (וגם את בלוטות הרוק).

בקיטנה אחרת - בארצות הברית - זו של תנועת ה"צופות" (girl scouts) למדתי לאהוב תירס עם חמאה שהוכן על מדורה.

בכלל, המאכלים בארצות הברית היו קצת אחרים. הארטיקים נראו אחרת והיה להם גם טעם שונה.

ושוב מהילדות בירושלים מתגעגעת לסוכריות הגומי יין, שלולא ידעתי כמה הן מזיקות, משמינות וחסרות כל ערך תזונתי הייתי ממשיכה לזלול מהן גם היום

או את הקרמבו, שהורי קראו לו "גלידת חורף" כי האמינו שאתקרר אם אוכל גלידה בחורף. 

ואת הארטיק המקורי עצמו, שהייתי קונה עם חברות בחנות על רחוב בורוכוב בעשר אגורות

אז אולי קצת עצוב שרוב זכרונותי וגעגועי לאוכל ילדות הם בכלל לממתקים........אבל וואלה - זה מה שהיה. 

אז אני נזכרת בילדה שהייתי, שאהבה מתוק ולא ממש אהבה אוכל, והיתה עצובה חלק גדול מהזמן, וגם חיה חלק גדול מהזמן בפחד מכל דבר ומכל אחד. 

אני מחבקת את הילדה הזאת, הילדה שהייתי.  אני אומרת לה שהיא בסדר גמור, ושאני אוהבת אותה בדיוק כמו שהיא, ושאני לא אעזוב אותה בחיים.

עדכוני גינה, בריאות, סגר ונכדים

 השבוע נכנסה אחר כבוד לסלט של ארוחת הערב שלנו החסה החדשה שגדלה ב"גינת הקיר" ההידרופונית שלנו. 

כך נראית הגינה שלנו היום, כחמישה שבועות אחרי שהוקמה ונשתלה

 

 

אשמח אם מישהו יזהה מהם העלים האלה

 

 

 

 

אני רואה שהשמיר והפטרוזיליה כבר תיכף מוכנים לקטיף.

 

 

 

בינתיים "גינת הגג" כבר מוכנה ובינתיים T שתל גם בה כל מיני ירוקים, שלדבריו אמורים להיות בשלים לקטיף בדיוק לקראת סבב השתילה "הקיצית" של ירקות כמו עגבניות, מלפפונים, פלפל, דלעת ולדבריו אפילו מלון ואבטיח.

עם הרבה מתח אבל לא הרבה אופטימיות ציפיתי לשמוע מה יוחלט עם הסגר - וכצפוי, קצת הוארך, קצת הוחלט שלא להחליט, וקצת הבנתי שכנראה שוב אנחנו בייבי סיטר גם בשבוע הבא. 

כמו מה שקבלתי השבוע מגיסתי בוואטסאפ המשפחתי:

השבוע שמרנו על הנכדים פעמיים. מה שאהבתי, הוא שכאשר שוחחתי בוידאו עם בתי אתמול, 'שרי' אמרה לי "תא תא פה פה" שזה אומר "סבתא, בואי לפה". שלולית.

ביקרתי אצל האופטלמולוג, שקבע שאכן הכל בסדר ובינתיים לא נראה שיש לי לחץ תוך עיני (אני במעקב כי אבא של סובל מגלאוקומה וגם אצלי היה חשד כזה).

הייתי בדיקור וטווינה אצל 'שנטי' אחרי שלא הייתי אצלה מאז לפני הסגר, והיא היתה מאד מרוצה ממצבי. קבענו שמעכשיו מספיק להגיע אליה פעם בחודש. לגמרי במקרה פגשתי אצלה את הוריה, 'המהנדס' ו'ביוכימיה' שבדיוק הגיעו כדי לאסוף את הנכדים אליהם הביתה. גם אותם לא ראיתי המון זמן - מלפני הסגר, מלפני שכולנו התחסנו, למרות ששוחחנו כל שבוע בטלפון. היה כיף ממש לראות אותם ככה פתאום, וקבענו שכאשר ייגמר הסגר נקבע לנו מפגש סוף סוף.

שוחחתי טלפונית עם הדיאטנית, שהיתה מאד מרוצה ממני. בינתיים ירדתי כשעשרים ושלושה אחוז מהמשקל שלי. אמנם T ירד יותר קילוגרמים ממני, אבל באחוזים אנחנו ממש צמודים. זה קטע. בפעם הבאה כבר קבעתי אצלה תור במרפאה, לא תור טלפוני. הגיע הזמן שהיא תראה במו עיניה. 

בבוסטון היתה סופת שלגים השבוע. הגן של 'סביבוני' הרשה לעצמו לסגור ליום אחד (למרות שבפועל כן ניתן היה לנסוע ברחובות, הם עשו לעצמם snow day, שזה דבר מאד מקובל שם). אז סביבוני נשאר בבית מהגן, ובני וכלתי עשו תורנויות כדי להיות איתו.  במזל גדול בדיוק באותו היום הגיעה אליהם החבילה ששלחנו לו עם טרקטור, מחפר, מערבל בטון ומשאית ועוד - הכל מיניאטורי, כזה שאפשר להסתובב איתו ביד של פעוט - והילד היה בעננים. 

 

תיכף אסע להביא את הורי לארוחת ערב, הנכדים לא יבואו הערב אבל כנראה בתי וכל המשפחה יגיעו מחר, ל"הפרת הסגר" השבועית שלנו. ואחר כך נראה מה יהיה.

השרביט החם - FOMO או פחד מהחמצה

 כל כך הרבה דיבורים והרצאות שמעתי על התופעה הזאת, במיוחד מאז הסמארטפון והרשתות החברתיות. FOMO פה ו-FOMO שם....

גם מהמתאמנים שלי אני שומעת את זה כל הזמן.

הקושי לעשות דברים בלי להתפזר, הקושי להתרכז בפעולות, להישאר ממוקדים במשימה כלשהי, אפילו בשיחה עם אנשים. הצורך לבדוק כל הזמן את ההתראות בסמארטפון תוך כדי מפגש חברתי הוא ממש לא מנומס, לדעתי. וזו גם חתיכת הסחת דעת. אני אענה לטלפון או להודעה רק מבעלי או אחד הילדים או ההורים ואם זה לא דחוף זה יחכה עד אחרי הפגישה.

שמעתי על אנשים שנכנסים לחפש משהו באינטרנט ונסחפים להם שעות במחוזות אחרים לגמרי כי ראו משהו שמשך להם את העין או קיבלו בדיוק התראה מרשת חברתית כזאת או אחרת ופשוט הלכו שם לאיבוד ושכחו לגמרי לשם מה נכנסו מלכתחילה. 

שמעתי על אפליקציות ייעודיות שאנשים הורידו לסמארטפון שלהם שיעקוב אחר פעולותיהם וימדוד כמה זמן הם מבזבזים על פעילויות חסרות תועלת ומתריעות ואפילו חוסמות בעת הצורך, כדי להחזיר אנשים למסלול יומם. 

יש לי סמארטפון, יש לי התראות על מיילים שנכנסים, גם במייל הרגיל שלי וגם במייל הזה שדרכו אני מתנהלת בבלוגיה. 

יש לי התראות על הודעות וואטסאפ.  לא על כל ההודעות מופעלות ההתראות - רוב הקבוצות מושתקות, ואני רואה את תוכנן רק כשאני נכנסת לוואטסאפ באופן יזום. 

יש לי התראות על מבזקי חדשות. אני מעדיפה להתעדכן ממבזקים ולא לשמוע שעות של שידורי חדשות ברדיו או בטלוויזיה, קצר ולעניין. 

יש לי פייסבוק אבל אני נכנסת אליו לעיתים נדירות ובאופן יזום. לעיתים רחוקות מעלה לשם משהו. 

אין לי טוויטר, אינסטגרם או אפליקציות חברתיות אחרות. הורדתי סיגנל במחשבה להחליף את הוואטסאפ אבל לא מספיק אנשים סביבי הורידו ולכן תקועה עדיין עם הוואטסאפ.

יש לי תזכורות על מטלות ופגישות ותורים - כי למרות שפעם היה לי זכרון פנומנלי, עם השנים התחלתי לשים לב שאני עלולה לשכוח דברים. לא לשכוח שיש לי תור לרופא, אבל לא לשים לב שהיום הוא התאריך ובעוד חצי שעה התור. לא לשכוח ששמתי משהו על האש, אבל להיסחף עם ספר טוב או שיחת טלפון עם חברה ולא לשים לב שהזמן עבר.

מה שכן, מכל ההתראות האלה - אני לא מתרשמת במיוחד. אני רואה שהן שם, ומגיעה אליהן כשמתאים לי ולפי הצורך או מידת הדחיפות.

משהו כאילו "משובש" במערכת ההפעלה הטבעית שלי - אין לי פחד מהחמצה. אין לי בעייה של דחיית סיפוקים. אני יודעת שמחכים מיילים, הודעות, מבזקים, התראות - ומבחינתי הם יכולים לחכות עד שיגיע הרגע שבו מתאים לי להתפנות אליהם. 

ועוד. 

אני לא קוראת עיתונים וגם כשהיה לנו מנוי, מעולם לא הגעתי מעבר לעמודי הכותרות. מעולם לא קראתי את מדורי התרבות או הרכילות - ויש לי פערי ידע עצומים בכל הקשור לסלברטאים בארץ ובעולם, ביוגרפיות של מפורסמים, כל מה שקורה מאחורי הקלעים. לעולם לא אקרא ביקורת על ספר או סרט

אני נהנית לקרוא ספרים בלי להכיר את חייו הפרטיים של הסופר.

אני נהנית מסרטים ומסדרות ולא יודעת מי מהשחקנים נשוי למי, מי בגד במי  ומי התגרש. אין לי מושג וגם לא מעניין. 

אני לא יודעת שום דבר כמעט על השכנים שלי. 

אני לא שואלת שאלות חודרניות או מתחקרות גם את החברים שלי או את קרובי המשפחה שלי. מה שהם רוצים - הם יספרו. 

איכשהו כל זה מתקשר לי גם ל-FOMO. לא בטוחה לגמרי איך.

אני כן מבינה אנשים שיש להם חרדת החמצה.

אני מבינה שזה משהו שקשה אבל שווה לנסות להתמודד איתו. 

אני מבינה שהרשתות החברתיות עושות מאמצי על כדי להגדיל עד כמה שאפשר את הזמן שאנחנו משוטטים בהן. 

ואני חוששת לנכדים שלי, שבינתיים ממש לא מראים סימנים של FOMO, לשמחתי, אבל מעריכה שזה משהו שעלול להיות חלק בלתי נפרד מחייהם בקרוב.