או סתם וירוס.
בכל מקרה אני מקוררת ומרגישה קצת "קווצ'ית".
אז אני נחה בבית ולא עושה (כמעט) כלום, ושותה הרבה וישנה הרבה ומחכה שיעבור.
השבוע שבו היו כאן בני, כלתי ותינוקי היה קסום.
יצא לי גם להיות איתם יחד וגם קצת עם תינוקי לבד - לא הרבה מדי - וזו היתה הנאה צרופה.
גם היינו יחד אצל בתי, וגם היא ומשפחתה הגיעו לכאן - ולראות את האח והאחות והמשפחות שלהם יחד, שמחים ואוהבים ונהנים - זו הנחת הכי גדולה שיכולה להיות.
ייתכן מאד שנדבקתי בסופו של דבר מהתינוקות - קודם 'נוקת' היתה מקוררת נורא ואחר כך 'תינוקי' גם.
או שבאמת אחרי כל ההתרגשות הגוף שלי מאותת שזקוק למנוחה. לא יודעת.
היה לי קשה להיפרד הפעם, אבל מצד שני קבלנו בחזרה את השקט ואת השיגרה, שאנחנו אוהבים כל כך.
בשיחת וואטסאפ עם כלתי אחרי שהם נחתו, היא סיפרה שהטיסה היתה ממש קשה לתינוקי, הרבה בכי וקושי לישון, ואז במונית מהשדה הוא בכלל התחרפן (שונא נסיעות), אבל שפתאום כאשר המונית נכנסה לרחוב שלהם הוא נרגע והתחיל להסתכל סביב ולחייך ולקשקש - קשה להאמין, אבל הוא כאילו זיהה שחזרו הביתה.
כשנכנסו לבניין הוא עוד יותר שמח, ובבית הוא נרגע לגמרי. די מדהים הילד הזה. מתוקי.
בחמישי בבוקר כבר הרגשתי לא טוב, אבל לא ויתרתי על "תורנות סבתא".
נסעתי לביתה של בתי לקראת בואם של הגדולים מבית הספר.
חכמוד התקשר אלי כשיצאו (זה הנוהל: להתקשר לאמא או לסבתא - מי שמחכה בבית - כשיוצאים מבית הספר).
חיכיתי להם עם ארוחה חמה (שבתי הכינה, אני רק חיממתי), והספקנו לסיים בערך חצי ארוחה כשהודיעו לי מהגן שנוקת התעוררה.
נסענו אליה ביחד שלושתנו.
כשהגענו לגן התקשר חתני ושאל אם לא סוער אצלנו.
האמת שהיה מאד שקט בחוץ. מעונן אבל נעים ורגוע.
אמרתי שלא, ושבדיוק הגענו לגן אז נדבר אחר כך, ונכנסנו לקחת את נוקת.
כשיצאנו מפתח הגן התחילה סערה מטורפת, ממש מהרגע להרגע - רוח חזקה שהעיפה הכל סביבנו כמו מיני טורנדו. לנוקת לא היה מעיל, רק כובע, אז עשיתי כמיטב יכולתי לעטוף אותה באימונית שלי, הילדים רצו מהר ונכנסו לרכב, בזמן שאני קשרתי אותה בכיסא, ונסענו מהר לכיוון הבית.
בשלב הזה התחיל גם גשם זלעפות. ממש תוך דקה.
היתה לי מטריה אבל ברוח המטורפת היא לא הביאה תועלת.
שוב רצנו מהר ככל שיכולנו לתפוס מחסה, נרטבנו מעט אבל בסך הכל זה עבר בשלום.
הם המשיכו עם ארוחת הצהריים שלהם, אני החלפתי לנוקת חיתול (וטוב שכך, היה מה להחליף!) והיא היתה במצב רוח טוב ורגוע, שיחקה על השטיח בכל פעם בצעצוע אחר, הילדים הדליקו טלוויזיה, שרתי לה שירים, הכל היה רגוע למשך שעה ומשהו, ואז היא התחילה לקטר.
חשבתי שהיא רעבה אבל התברר שלא.
היא היתה מתוקה כתמיד אבל לא הסכימה לרדת מהידיים שלי.
חתני הגיע מוקדם, בסביבות ארבע, אז עד אז היא היתה לי על הידיים. התהלכנו, שרנו. לולא הרגשתי כבר חצי חולה, זה היה ממש בסדר.
כמה דקות אחרי שחתני הגיע הביתה פשוט נכנסתי לרכב ונסעתי הביתה.
מקלחת חמה ודקסמול קולד לילה, נכנסתי למיטה וישנתי יותר מאחת עשרה שעות רצוף.........
אז לא ברור לגמרי מה יש לי - מעט מצוננת, אין חום, בעיקר ה"קווץ'" הזה שלא ניתן להסביר אותו טוב יותר.
בששי בצהריים נסעתי אל הורי, יחד עם אחי, לחתום על "ייפוי כוח מתמשך" שהורי החליטו לעשות.
משם חזרתי (די על ארבע) לאכול משהו ולמיטה שוב.
בערב היינו מוזמנים לבתי וחתני (שהחליטו שארחנו מספיק בזמן האחרון) לארוחת ערב יחד עם הורי, אבל בסוף שלחתי את T איתם לבד. והיה להם ממש כיף.
נשארתי בבית מול הטלוויזיה בפיג'מה וחלוק ותה ג'ינג'ר (השלמתי את העונה השלישית של "מטומטמת" עד סופה), והעברתי את הלילה די בסדר (בלי כדורים כלשהם).
הבוקר אני עדיין די באיכס, לקחתי כבר גם דקסמול קולד וגם אופטלגין, אבל נחה ומחכה, כאמור, שזה פשוט יעבור.
הערב T טס לצלילה שלו במאלדיבים.
בבת אחת יתרוקן לו הבית לגמרי.
וכמו שאני מרגישה עכשיו.......זה דווקא מתאים לי. לנוח, לנוח, לנוח..............
בכל מקרה אני מקוררת ומרגישה קצת "קווצ'ית".
אז אני נחה בבית ולא עושה (כמעט) כלום, ושותה הרבה וישנה הרבה ומחכה שיעבור.
השבוע שבו היו כאן בני, כלתי ותינוקי היה קסום.
יצא לי גם להיות איתם יחד וגם קצת עם תינוקי לבד - לא הרבה מדי - וזו היתה הנאה צרופה.
גם היינו יחד אצל בתי, וגם היא ומשפחתה הגיעו לכאן - ולראות את האח והאחות והמשפחות שלהם יחד, שמחים ואוהבים ונהנים - זו הנחת הכי גדולה שיכולה להיות.
ייתכן מאד שנדבקתי בסופו של דבר מהתינוקות - קודם 'נוקת' היתה מקוררת נורא ואחר כך 'תינוקי' גם.
או שבאמת אחרי כל ההתרגשות הגוף שלי מאותת שזקוק למנוחה. לא יודעת.
היה לי קשה להיפרד הפעם, אבל מצד שני קבלנו בחזרה את השקט ואת השיגרה, שאנחנו אוהבים כל כך.
בשיחת וואטסאפ עם כלתי אחרי שהם נחתו, היא סיפרה שהטיסה היתה ממש קשה לתינוקי, הרבה בכי וקושי לישון, ואז במונית מהשדה הוא בכלל התחרפן (שונא נסיעות), אבל שפתאום כאשר המונית נכנסה לרחוב שלהם הוא נרגע והתחיל להסתכל סביב ולחייך ולקשקש - קשה להאמין, אבל הוא כאילו זיהה שחזרו הביתה.
כשנכנסו לבניין הוא עוד יותר שמח, ובבית הוא נרגע לגמרי. די מדהים הילד הזה. מתוקי.
בחמישי בבוקר כבר הרגשתי לא טוב, אבל לא ויתרתי על "תורנות סבתא".
נסעתי לביתה של בתי לקראת בואם של הגדולים מבית הספר.
חכמוד התקשר אלי כשיצאו (זה הנוהל: להתקשר לאמא או לסבתא - מי שמחכה בבית - כשיוצאים מבית הספר).
חיכיתי להם עם ארוחה חמה (שבתי הכינה, אני רק חיממתי), והספקנו לסיים בערך חצי ארוחה כשהודיעו לי מהגן שנוקת התעוררה.
נסענו אליה ביחד שלושתנו.
כשהגענו לגן התקשר חתני ושאל אם לא סוער אצלנו.
האמת שהיה מאד שקט בחוץ. מעונן אבל נעים ורגוע.
אמרתי שלא, ושבדיוק הגענו לגן אז נדבר אחר כך, ונכנסנו לקחת את נוקת.
כשיצאנו מפתח הגן התחילה סערה מטורפת, ממש מהרגע להרגע - רוח חזקה שהעיפה הכל סביבנו כמו מיני טורנדו. לנוקת לא היה מעיל, רק כובע, אז עשיתי כמיטב יכולתי לעטוף אותה באימונית שלי, הילדים רצו מהר ונכנסו לרכב, בזמן שאני קשרתי אותה בכיסא, ונסענו מהר לכיוון הבית.
בשלב הזה התחיל גם גשם זלעפות. ממש תוך דקה.
היתה לי מטריה אבל ברוח המטורפת היא לא הביאה תועלת.
שוב רצנו מהר ככל שיכולנו לתפוס מחסה, נרטבנו מעט אבל בסך הכל זה עבר בשלום.
הם המשיכו עם ארוחת הצהריים שלהם, אני החלפתי לנוקת חיתול (וטוב שכך, היה מה להחליף!) והיא היתה במצב רוח טוב ורגוע, שיחקה על השטיח בכל פעם בצעצוע אחר, הילדים הדליקו טלוויזיה, שרתי לה שירים, הכל היה רגוע למשך שעה ומשהו, ואז היא התחילה לקטר.
חשבתי שהיא רעבה אבל התברר שלא.
היא היתה מתוקה כתמיד אבל לא הסכימה לרדת מהידיים שלי.
חתני הגיע מוקדם, בסביבות ארבע, אז עד אז היא היתה לי על הידיים. התהלכנו, שרנו. לולא הרגשתי כבר חצי חולה, זה היה ממש בסדר.
כמה דקות אחרי שחתני הגיע הביתה פשוט נכנסתי לרכב ונסעתי הביתה.
מקלחת חמה ודקסמול קולד לילה, נכנסתי למיטה וישנתי יותר מאחת עשרה שעות רצוף.........
אז לא ברור לגמרי מה יש לי - מעט מצוננת, אין חום, בעיקר ה"קווץ'" הזה שלא ניתן להסביר אותו טוב יותר.
בששי בצהריים נסעתי אל הורי, יחד עם אחי, לחתום על "ייפוי כוח מתמשך" שהורי החליטו לעשות.
משם חזרתי (די על ארבע) לאכול משהו ולמיטה שוב.
בערב היינו מוזמנים לבתי וחתני (שהחליטו שארחנו מספיק בזמן האחרון) לארוחת ערב יחד עם הורי, אבל בסוף שלחתי את T איתם לבד. והיה להם ממש כיף.
נשארתי בבית מול הטלוויזיה בפיג'מה וחלוק ותה ג'ינג'ר (השלמתי את העונה השלישית של "מטומטמת" עד סופה), והעברתי את הלילה די בסדר (בלי כדורים כלשהם).
הבוקר אני עדיין די באיכס, לקחתי כבר גם דקסמול קולד וגם אופטלגין, אבל נחה ומחכה, כאמור, שזה פשוט יעבור.
הערב T טס לצלילה שלו במאלדיבים.
בבת אחת יתרוקן לו הבית לגמרי.
וכמו שאני מרגישה עכשיו.......זה דווקא מתאים לי. לנוח, לנוח, לנוח..............
