מה שקורה עכשיו

עושה הפסקה מתיעוד הטיול שלנו לטובת הכאן ועכשיו.
הצינון שלי החמיר מאז שחזרנו, והיום ממש בקושי הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה.
כל הלילה הזעתי והשתעלתי....בקיצור איכס.

שלחתי את T לקאנטרי לבד, שלא יתבאס לו ביום כזה יפה, וכי חשוב שהוא יפעיל את השרירים ויעשה מתיחות - בעיקר של הכתף.

בתי הגיעה עם הנכדים למחרת הנחיתה שלנו, והיה תענוג לחבק אותם שוב. אפילו התחיל ויכוח בין נשמותק לבין T מי בעצם התגעגע יותר - הם אלינו או אנחנו אליהם. הם ניצחו.

הם חגגו כמובן עם המתנות שהבאנו - בגדים, כרגיל, וגם שרשראות מעשה ידי אינדיאנים, קריסטלים קטנים לאוסף ההולך וגדל שלהם - שגם אותם רכשנו אצל האינדיאנים - "ביי בלייד"ים שהם עצמם הזמינו עוד לפני שטסנו (ושהגיעו בדואר אל הורי), וגולת הכותרת של המתנות: מכוניות עם שלט רחוק.

ובכל זאת השמחה להיות אתנו (ולא רק לקבל את המתנות) היתה אמיתית, והתענגנו עליה.

בתי נראתה תשושה, וניכר היה שהחופש הזה עם הילדים כבר מקשה עליה.
היא אמרה שבעצם זו הפעם הראשונה שהיא בחופש איתם כל כך הרבה ימים רצוף בלי שנהיה שם לעזר.
נראה לי שהם גם התחילו לריב יותר זה עם זה.
למחרת חתני לקח כבר חופש בעצמו, והיא "ברחה" לעבודה ליום אחד. טוב שהם מתחלקים ביניהם בנטל כמה שאפשר.

בערב החג השני ארחנו אותם (רציתי להזמין גם את משפחתו של אחי אבל הם בפולין מהיום שחזרנו - כך שלא נראה אותם כלל בחג הזה) והיה נהדר - למרות שכבר הבנתי שמצבי מתדרדר.
הקטנים לא נשארו לישון - גם כי לא הרגשתי טוב אבל בעיקר כי הם נסעו הבוקר עם חברים לים המלח ורצו לצאת מוקדם.

אז אני יושבת פה לבד וכותבת, ברקע מתנגן לו שופן ב"צעצוע" החדש ש-T קנה (לעצמו) לנו: קוראים לה "אלכסה".
כשהוא רק הזמין את המכשיר ירדתי עליו בצחוק ובחביבות שהנה אני לא מספיקה לו והוא צריך עוד מישהי בבית.....אבל האמת היא שזה צעצוע חביב וגם מעשי ביותר. מעבר לניגון מוסיקה לפי בחירתנו, העלה והורדה של עוצמת הקול ומתן תשובות על שאלות, היא גם יודעת להוסיף לנו (על פי בקשה) פריטים לרשימת הקניות, תזכורות, פגישות ביומן ועוד כל מיני תכונות שעוד טרם חקרנו.

בחוץ הציפורים מצייצות בחדווה ומרגישים שהאביב כבר כאן. רק מחכה להבריא כבר........

ארצות הברית - לאס ווגאס - עיר שעשועים למבוגרים

כל אחד שסיפרנו לו שאנחנו נוסעים ללאס ווגאס אמר לנו שטוב אנחנו עושים שאיננו נוסעים בקיץ.
גיהנום שם, אומרים כולם, חום אימים, אי אפשר להסתובב בחוץ.

מה שאף אחד לא הביא בחשבון זה שדווקא כשאנחנו נסענו, בחצי השני של חודש מרץ, שטף גל קור את כל ארצות הברית, וגם באמצע המדבר נקלענו למזג אוויר חד-מעלתי. שבע-שמונה מעלות גג באמצע היום, וקרוב לאפס בלילה.

עדיין, זה כנראה עדיף על הקיץ.

הדבר הראשון שהבנו כשהגענו עם הרכב השכור שלנו לסטריפ (Strip) המפורסם (הרחוב שבו שוכנים המלונות המפורסמים ביותר) הוא שבלאס ווגאס כמו בשאר אמריקה - הכל גדול. ענק.

המלונות ענקיים, הלימוזינות שאנשים שכרו הן ארוכות כאורך הגלות, אפילו המרגריטות שאנשים הסתובבו איתן ברחוב היו בגודל של נרגילה.

הדבר השני שהבנו, הוא שבתוך מתחם המלון, לא משנה לאן אתה רוצה להגיע - אם לקבלה, לספא, ליציאה לרחוב, לבר או למסעדות או למתחם הקניות הענק והיוקרתי שקיים בכל מלון - אתה חייב לעבור דרך הקזינו. כאן בתמונה זה מלון קיסר - CAESAR - שבתוכו שוכן המלון ששהינו בו: נובו Nobu, מלון "בוטיק" בתוך מלון - אבל בעצם זה נכון לכל המלונות.

כל הדרכים מובילות לקזינו וכל הדרכים מובילות מהקזינו.
אנחנו לא מהמרים, ואפילו לא בא לנו לנסות - אבל התרגלנו במהלך השהייה שלנו שם שאנחנו עוברים דרך קבע בין מכונות המזל הרועשות, שולחנות הבלק ג'ק והפוקר והרולטה......

במהלך הבוקר זה עוד היה סביר, לא היו הרבה אנשים, אבל בשעות אחר הצהריים והערב היה כל האזור אפוף עשן - כי אין מצב שימנעו מהמעשנים להמר!

כל מלון על ה"סטריפ" הוא עיר - ולקח לנו בין 10-15 דקות כדי להגיע מהמלון שלנו (כאמור Nobu בתוך מלון Caesar) למלון הצמוד - הבלאז'יו Bellagio - כי היו לנו כרטיסים למופע של Cirque de Soleil - O בתיאטרון שם - וגם כדי לצפות במופע המזרקות המרהיב שלהם.

במופע של סירק דה סוליי אסור היה לצלם, אבל הוא היה מרשים ביותר. שעה וחצי של הנאה צרופה.

מתחם הקניות של המלון לא ממש עניין אותנו, אבל כיון שנאלצנו לעבור דרכו כמה פעמים, זכינו לראות כמה חנויות ממש יפות - למשל זו שמכרה בין היתר קריסטלים (שאהובים עלי כל כך)

ברור שלא נכנסנו אפילו, אבל נשאר לנו החשק - ומאוחר יותר כשכבר היינו בטיול במדינת יוטה (Utah) נכנסנו לחנות כזאת של אינדיאנים (סליחה - ילידים אמריקאים) וקנינו כמה קריסטלים ממש בזול, להעשיר את האוסף שלנו, וגם קצת מתנות לנכדים.

אלה הגונדולות במלון הונישן (Venetian) - בו שהינו בסוף הטיול, כשחזרנו מהגרנד קניון ופארק ציון.

זה כמובן מלון פאריס....

ואלה המפלים של מלון מיראז' (Mirage).....

שדרת Las Vegas Boulevard מלאה באנשים בכל שעות היום והלילה.
חלקם עם המשקאות הענקיים שתיארתי קודם, חלקם מעשנים גראס שהוא עכשיו חוקי גם בנבאדה וגם בקליפורניה.

בכל פינה עומדים להם שחקנים - לבושים כמו בטמן, סופרמן, ספיידרמן, דארט ויידר וגם שפנפנות פלייבוי (מסכנות, בטח  קפאו למוות עם הטוסיק והציצי בחוץ 😱....) שתמורת כמה דולרים מוכנים להצטלם עם כל מי שרוצה.

בערב השני שלנו בווגאס הלכנו למופע של Blue Man Group שהומלץ על ידי חברים של בני.
מדובר בחבר'ה מאד מוכשרים - גם בתיפוף וגם בפעלולים, אבל נראה שהיה מיועד יותר לילדים (ולמבוגרים שהם ילדים בנפשם, בעצם - אמריקאים) ופחות הרשים אותנו מאשר הסירק דה סוליי ערב קודם.

בסך הכל החוויה בלאס ווגאס היתה טובה מאד, גם אם קפאנו (לבשתי 4 שכבות - חולצה קצרה, גופיה תרמית עם שרוולים, פליס, מעיל חורף, כובע צמר, "חם צוואר" ומגפיים......והפנים שלי היו קפואות לגמרי). היתה שמש והיה יפה מאד והמלון היה מאד נוח.

בינתיים בבית הורי התברר שגם אמא התקררה והרגישה על הפנים, וכפי הנראה טוב עשו שלא הצטרפו אלינו.
בסופו של דבר גם אנחנו התקררנו נורא - זה די התבקש גם בגלל הקור בחוץ וגם הרי נחשפנו לוירוסים שלהם....אבל בשלב ההוא עוד לא ידענו את זה.

ביום השלישי השכמנו ויצאנו לדרכנו - ממדינת נבדה לכיוון מדינת אריזונה....אבל זה כבר בפוסט הבא. 

ארצות הברית - עוד קצת על השהייה עם הורי

הורי חיים בארה"ב כבר שלושים שנה. הם כבר מזמן אזרחים אמריקאים.
בעצם הם בארצות הברית יותר שנים ברצף מאשר בכל מדינה אחרת בה חיו, כולל ארץ הולדתם ארגנטינה, אותה עזבו בתחילת שנות העשרים לחייהם במסגרת השומר הצעיר ועלו ארצה לקיבוץ בו נולדתי.

אני מזכירה זאת לעצמי כאשר אני מדברת איתם על האופציה לחזור ארצה.
לחזור ארצה זה ביטוי שאומר - אתם ישראלים ואתם בוחרים לחזור לארצכם.
אבל בפועל הם נולדו וחיו עשרים ומשהו שנים בארגנטינה, עוד שתים עשרה שנים בישראל (קיבוץ באזור עוטף עזה ואחר כך ירושלים), ארבע שנים בארצות הברית (לוס אנג'לס, כשאחי ואני היינו קטנים), עוד חמש עשרה שנים בארץ (רמת אביב ואז הרצליה) ומאז ועד היום הם בארה"ב. בעצם הם אמריקאים יותר מכל דבר אחר. יותר זמן, לפחות.
בפועל הם ישראלים ממוצא ארגנטינאי עם אזרחות אמריקאית. קצת חסרי מולדת שכאלה. אבל מחוברים לישראל. שומעים וקוראים את כל החדשות מהארץ, וגם מארה"ב וגם מהעולם. הרבה יותר מעורים במה שקורה מאשר...אני למשל.

נוח להם שם. רגוע להם. כלכלית הם מסודרים וגם התכנית הרפואית שלהם מצויינת. בעיקרון, לולא היתה כל המשפחה שלהם (שני ילדיהם ורוב נכדיהם) בישראל - זאת לא היתה צריכה להיות התלבטות בכלל.

אבל המציאות היא שאנחנו כולנו (חוץ מבני, שגם הוא רחוק מהם מרחק 6 שעות טיסה) בישראל. והם שם לבד.
אפילו אח של אבי, שהיה חי בלוס אנג'לס כל השנים ואז בשנותיהם האחרונות עברו הוא ואשתו לאורגון לגור ליד בת דודתי, כבר נפטר לפני כמה שנים.
חברים אין להם - כמעט. יש אנשים שרוצים להיות חברים שלהם, אבל הורי די מתבודדים.

כל עוד אבי עבד (והוא עבד עד גיל 75) לא היה מה לדבר על לחזור ארצה.
אבל מאז שהוא יצא לגמלאות (לדבריו: מאז שהוא פוטר ולא מצליח להשיג עבודה אחרת) אין באמת סיבה להיות כל כך רחוקים מכולנו. זה נוח כל עוד הם בריאים. זה נוח כל עוד הם ביחד.
הנכון הוא להעביר אותם קרוב אלינו - אלי או אל אחי - כאשר הם עדיין בריאים ועדיין ביחד. המעבר גם ככה יהיה קשה, אפילו אולי טראומטי, אבל פחות קשה מאשר כשאחד מהם יישאר לבד, או יחלה חלילה.....

לאחרונה הם התחילו להסכים לפחות לדבר על זה.
אבי כבר מזמן מנסה לדבר על זה, אבל אמי מסתייגת.
היא טוענת - ויש צדק בדבריה - שאבי תמיד רוצה להיות היכן שהוא לא. anywhere but here זה המוטו שלו. ושנמאס לה שהוא עוקר אותה ממקום שבו השתקעה והתרגלה וטוב לה.
היא טוענת שכאשר יחזרו ארצה, הוא ירצה מקום אחר. ואני מאמינה לה שהיא מאמינה בזה, ואני אפילו נוטה להאמין שהיא צודקת. ועדיין - נראה לי שטוב יהיה להם להיות קרובים אלינו בשנותיהם האחרונות.

דיברנו על זה בנחת ובלי לחץ כשהיינו אצלם.
ראיתי שבכל פעם שאנחנו מגיעים לנושא, דעתם שונה. מתהפכת. הם לא סגורים על עצמם וזה מובן.
החלטנו שנבדוק כאן דיור מוגן, נראה אם יש משהו שנראה על פניו שעשוי להתאים להם.

עוד דיברנו על השיגרה שלהם. לכאורה - ולא רק לכאורה - הורי מנהלים אורח חיים בריא ונהדר.
הם ישנים שמונה שעות.
הם מתעמלים במכשירי הכושר שיש להם בחניה, מתקלחים ואוכלים ארוחת בוקר.
הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ואז יוצאים להליכת הבוקר.
הם אוכלים צהריים (אוכל בריא ומזין) ונחים אחרי כן.
הם יוצאים להליכת הצהריים ורואים סרט או סדרה ב-dvd (יש להם מנוי Netflix שמגיע אליהם בדואר ב-dvd עד הבית).
הם יוצאים לסידורים - סופר או משהו אחר פעם בשבוע.
בקיץ אבי גם שוחה. ואמי כאמור חצי הולכת וחצי רצה.
הם יוצאים להליכת ערב (כלומר - הליכות שלוש פעמים ביום) ואוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.

לכאורה שיגרה למופת.
נכון שהם לא נפגשים (כמעט) עם אנשים אחרים. אבל זו הבחירה שלהם.
העניין הוא שכל זה קורה בשעות מאד מוזרות.
הם קמים בסביבות אחת או שתיים בלילה.....ואז מתחילה השיגרה שתיארתי.
כלומר ארוחת הבוקר היא בשלוש, ארוחת הצהריים היא בשמונה או תשע, ארוחת הערב בסביבות שתיים או שלוש....ועד שש בערב הם כבר במיטה לשנת הלילה שלהם.

ושוב - לכאורה זה לא מפריע. יש להם מספיק שעות אור יום, והם הולכים בחוץ כך שיש חשיפה לאור השמש ולויטמין D....
ובכל זאת זה קצת מוזר.
במקום לפסול את זה על הסף שאלנו אותם אם זה מתאים להם.
הם ענו שזה קצת מפריע....אבל שגם אם הם הולכים לישון מאוחר יותר, הם אוטומטית מתעוררים באחת או בשתיים.

ובאמת כאשר הם היו באים לבקר אצלנו בארץ, הם לא סבלו כמעט מג'ט לג. השעות שלהם הסתדרו פה איכשהו מצוין.

שאלנו אותם אם הם רוצים לנסות לשנות את זה, אולי לנסות עם מלטונין...להזיז קצת את שעות השינה והעירות........
הם אמרו שנראה להם שכן....מחכה לשמוע אם הם באמת עשו משהו עם זה.

כשאנשים מעירים לנו על המוזרות של הורי יש לי רק תשובה אחת עבורם: כנראה שהם עושים משהו נכון, בכל זאת בריאים ונמרצים (טפו טפו) באמצע שנות השמונים לחייהם. איכשהו אני לא חושבת שאנחנו נהיה ככה.......

ארצות הברית - שבוע ראשון עם ההורים

חזרנו ארצה בחצות אתמול. עייפים, מרוצים מאד, וגם מאד מאד מקוררים. 

לא יודעת אם זה בגלל שהורי היו מצוננים ונדבקנו מהם, או שפשוט היה קר ממש רוב הזמן - או שילוב של השניים. 

את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב בטלפון בעזרת האפליקציה של בלוגגר.....

זה היה קשה ולא הצלחתי להעלות תמונות (מעלה אותן עכשיו בדיעבד) - אחר כך ראיתי איך עושים את זה (משתפים את התמונה ל"בלוגגר" מהגלריה, אבל אז קשה לשלוט על העריכה) אבל פשוט הרמתי ידיים ודחיתי את העדכונים לעכשיו. בבית. במחשב הנייד, אותו לא לקחנו איתנו הפעם כי נסענו להורי, ולהם יש מחשב בבית.....אבל לא ממש יצא לי. 

אז הנה הפוסט שהתחלתי לכתוב בטלפון: 

אנחנו בשדה התעופה של סן חוזה, קליפורניה, ממתינים לטיסה ללאס ווגאס.
זו הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב פוסט בטלפון עם האפליקציה של בלוגגר. נראה איך יילך, זה מרגיש מוזר.
כבר ראיתי שכאשר נכנסתי לתקן שגיאת כתיב בפוסט הקודם ושמרתי, במקום לעדכן בלבד הוא פרסם את הפוסט שוב. אוקיי. למדתי משהו.

בנוסף אני לא מוצאת כאן באפליקציה אופציה להעלות תמונות, אלא רק לקשר לאתרים.

בטיול הזה אנחנו לבד רק T ואני. הורי החליטו לבטל את הצטרפותם לטיול בווגאס והגרנד קניון בגלל השיעול של אבא שלי.

מצד שני הוא מסרב ללכת להיבדק.
אמנם לפני חודשיים הוא עבר צילום ריאות והכל מצוין ולפני שבועיים גם בדיקות תקופתיות מקיפות, ופרט לסודיום גבולי (נמוך) בדם הכל פיקס אצלו. ובכל זאת השיעול מפריע לו מאד (הוא טוען שזה מתרכך ומשתפר כל הזמן והתדירות יורדת) וזה מפחיד אותו והם החליטו לבטל.

זה מבאס כי באנו רק לשבועיים ורק כדי להיות איתם ועכשיו חמישה ימים לא נהיה.

מצד שני להיות איתם זה קצת מעיק. אנחנו כבר רגילים לזה אמנם, וגם עשינו זה לזו CLEARWAY במטוס בדרך לשם, להתכונן לשהייה המשותפת איתם,  ושום דבר כבר לא מקפיץ אותנו  - אבל הורי כל הזמן לחוצים...מכלום ומהכול. 

וכל הזמן עצבניים. מכלום. ומהכול. וכל דבר קטן מקפיץ אותם והם מקפיצים זה את זה. ומצד אחד זה מוזר כי הם סופר אוהבים זה את זו וסופר מחוברים ולא יכולים זו בלי זה....זו כנראה הדינמיקה שלהם. להילחץ ולהלחיץ.

מאז שהגענו ירד גשם כמעט כל יום וקר. 

ביום הראשון עוד התעקשנו לצאת קצת וביקרנו במרכז apple החדש ומשם נסענו לאוניברסיטת סטנפורד במיוחד כדי לראות את הפסלים של אוגוסט רודן ( זה אבא שלי מדגמן ליד כל פסל)

הקרסול עדיין הציק לי ולא יכולתי לעמוד/ ללכת ברצף הרבה זמן. זה מאד משתפר, אגב, ממש כל יום.

הבית של הורי ישן והם לא טורחים לחדש בו כלום. הסיסמא שלהם היא, שמתקנים משהו רק אם אין ברירה וגם אז מנסים להסתדר בלי לתקן. 

אז בהזדמנות הראשונה שלקחנו להם את הרכב כדי להסתובב קצת בזמן שהם ישנו צהריים, השלמנו להם קצת חוסרים: קרש חיתוך וסכינים משובחים למטבח, מכונת אספרסו....

הם מאד שמחו אבל גם מייד התחילו לריב על רכישת הקפסולות. אבא שלי רוצה כמה שיותר זול ואמא שלי לחוצה שיהיה מלאי "מספיק" ....אז בהזדמנות הבאה שיצאנו בלעדיהם קנינו להם כמה שרוולים של קפסולות. וזה לא שחסר להם כסף. הם פשוט רגילים לחיות מאד מאד בצמצום, עד לסגפנות לפעמים. 

ביום ששי סוף סוף הפציעה השמש והחלטנו לנסוע ארבעתנו יחד לסן פרנסיסקו.
היה יום מקסים. הנסיעה לשם בפקקים היתה סיוט אבל העיר היפהפיה הזאת שווה את הטירחה.

טיילנו על קו המים באזור ה fisherman's wharf שעבר שדרוג (תיירותי) רציני מאז שביקרתי שם בפעם האחרונה.

שתינו שוקו מעולה ב ghirardelli והתהלכנו לאורך הרציפים השונים, השחפים ומופעי הרחוב.

משם נסענו לפארק ה golden gate המרהיב. 

גם בגלל הקרסול שלי שכבר התחיל להתעייף, וגם משום שאבא לא ממש הרגיש טוב וממילא ההורים היו זקוקים כבר לשנ"צ, הספקנו לראות פינה קטנטונת בלבד של הפארק..............

אהבתי במיוחד את הצבים שעלו להתחרדן להם בשמש שהפציעה ליום אחד..........

בשאר הימים היה קר וירד גשם כך שנשארנו איתם בבית ודיברנו ודיברנו, והלכנו איתם לסופר. נו, טוב, אפשר לקרוא לזה סופר - מי שמכיר את רשת חנויות קוסטקו costco יודע שאי אפשר באמת לקרוא לזה סופר......אפילו לא היפר. יש שם אוכל אבל בכמויות, ויש שם כלי בית, וגן, ובגדים בית מרקחת ו.....הכל. בשפע. וטרי. ואסתטי. חווית קניות של ממש. 

ראינו איתם סרטים, וכשמזג האוויר השתפר קצת (וגם הרגל שלי) יצאנו איתם להליכות. 

להורי (בני 84, 86) יש חדר כושר שלם בחניה שלהם, וחוץ מזה הם גם יוצאים להליכות שלוש פעמים ביום (אמא שלי רצה) ואבא שלי גם שוחה (בקיץ, כשהבריכה של השכונה שלהם מחוממת). בלי עין הרע, באמת מאחלת לכל בני גילם (וגם לבני גילנו) להיות במצבם הבריאותי. 

היינו איתם חמישה ימים לפני שיצאנו ללאס ווגאס, והיה ממש טוב - וגם הם נהנו בחברתנו. עוד חזרנו אליהם לשלושה ימים לפני שטסנו ארצה..... אבל את זה אשאיר לפוסטים הבאים.