מתוך כל מה שכתבתי על החיילת בפוסט הקודם, הדבר שהכי התייחסו אליו בתגובות היה הנושא של חוסר ההשתתפות או העזרה שלה במטלות הבית, והעצבים ש-T חטף - לכאורה על זה.
אז הבנתי שאו שכתבתי לא ברור, או שהנושא הזה הדהד לכל אחד בנפרד מחייו שלו או מתוך הזדהות עם החיילת...
כך או אחרת אני מרגישה שאני רוצה להרחיב קצת עליה ועל מה בעצם היא עושה כאן אצלנו.
אתחיל מקצת היסטוריה עד כמה שאני יודעת (וזה לא הרבה) לגביה:
אני לא באמת יודעת את כל מה שהתרחש אצלה בבית, ובנוסף בכל שנות החטיבה והתיכון היא היתה בכלל בפנימיה ובקושי חיתה בבית.
ברור לי שהיא ואחותה הגדולה (וכנראה ברמה מסוימת גם אחיה ואחותה הקטנים - חצי אחים - שעדיין גרים עם האמא) נפגעו במשך כל שנות הילדות הרכה גם מינית וגם נפשית וגם פיסית על ידי האב החורג (שכרגע מתנהל נגדו משפט בעניין), תוך העלמת עין / שיתוף פעולה של האמא.
מסיפורים פה ושם על אמא שלה אני מקבלת תמונה של מישהי מאד ילדותית בעצמה שלא באמת תיפקדה כאם מיטיבה ומחנכת, שעשתה (ועדיין עושה) עליה שלל של מניפולציות רגשיות, שהקריבה את שלומם של ילדיה על בסיס יום יומי לטובת גבר אלים שפגע גם בה וגם בילדים, חי על חשבונה וצבר לה חובות....
שכאשר הבנות היו גדולות מדי לטעמו הסוטה הכריח את האם לשלוח אותן מהבית...ולכן מגיל 12 או 13 הן בפנימיה...
שכאשר החיילת הגיעה לגיל 18 האם זרקה אותה מהבית, ובעצם עד הגיוס היא היתה חסרת בית, נעזרת בפנימיה עד כמה שהם הסכימו לעזור, בחברים ובאלוהים יודע עוד אילו כישורי חיים כדי לשרוד.
האמת - פלא שהתגייסה, אבל כנראה שהיא קיוותה לקבל בצבא מפלט ומסגרת שתדאג לה ותטפל בה....
אין לי מושג, אבל אני מניחה שאם היו מטלות ביתיות בבית ההוא הן נעשו בתור עונש ומתוך רשעות וייתכן שבגלל זה היא נמנעת....ייתכן ש"לשרת אחרים" זה משהו שהגוף שלה פשוט לא סובל.
כמו שהיא מכריחה את חבריה וחברותיה תמיד (אבל תמיד!) לחכות לה כי היא לא מוכנה כי משהו בחוסר הבטחון שלה דורש שיוכיחו לה בכל פעם מחדש שהיא חשובה להם ולכן תמיד יחכו...
משהו בהרס העצמי שלה כל הזמן פוגע ודוחף את החברים ואת החברות שלה כדי לבחון אותם האם יישארו איתה בכל זאת, ואז לחזק לשבריר שנייה את תחושת הערך העצמי שלה, או להוכיח לעצמה שוב כמה היא לא שווה בעצם - אם הם עוזבים.
יש לה פסיכולוגית שמלווה אותה עוד מימי הפנימיה, מישהי שבאמת מכירה את נבכי נשמתה וגם את כל מה שעבר ועובר עליה בחיים, ועליה היא סומכת וגם משתדלת ליישם את העצות וההנחיות שלה.
איך אנחנו נכנסנו לתמונה :
במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פנינו לכמה עמותות (שלא חזרו אלינו בכלל) בהצעה לאמץ חייל בודד. בסופו של דבר קישרו אותנו עם בית בנג'י ברעננה (דרך חברה של T מלימודי הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה שכבר אימצה כמה חיילים בודדים בעבר).
בית בנג'י (שמקבלים רק חיילים קרביים) שמחו על פנייתנו והודיעו לנו שהם יפנו אלינו או חייל/ת בודד/ת קרבי שאין להם כרגע מקום עבורו (הם היו בתפוסה מלאה) או חייל/ת בודד/ת שלא מתאים לקריטריון הזה של הקרביות.
בהתחלה הם מצאו לנו חיילת אחרת, שהחליטה שהיישוב שלנו מרוחק ומבודד מדי לטעמה, ואז הם מצאו את החיילת שלנו.
היא היתה בקורס נשקיות של חיל החימוש (אגב - בחירה תמוהה של צה"ל למי שיש לה רקע פסיכיאטרי מתועד!) באותו הזמן, וכאשר מש"קית הת"ש (שסידרה לה את המעמד של "חיילת בודדה" עוד בטירונות) והקצינה שלה הגיעו אלינו למפגש הראשוני הן אמרו לנו במפורש שהיא מיועד לשרת במהלך כל השירות בבסיס סגור ולהגיע אלינו רק לסופי שבוע.
כמובן שבדיעבד זה לא היה נכון.
הן סיפרו מעט מאד על הרקע המשפחתי שלה, אמרו שהיא לא בקשר עם המשפחה (פרט לאחות שהיתה איתה בפנימיה), גם לא עם האמא, לא סיפרו שיש לה עוד אחים קטנים בבית....וגם זה התברר כלא נכון.
אמנם הקשר שלה עם אמא לא טוב, אפילו מזיק, אבל הם בקשר כמעט יום יומי, והיא גם נוסעת הביתה לפעמים כדי להיות עם אחיה הקטנים, שמאד קשורים אליה והיא מאד אוהבת אותם.
מה אנחנו הצענו לחיילת?
הצענו לה בית חם, תומך ומיטיב, בו תמיד יש לה חדר משלה, מקלחת משלה, טלוויזיה ומחשב משלה, אוכל בשפע (נקודה מאד רגישה אצלה), אוזן קשבת.
נתנו לה מפתח ואת הקוד של האזעקה, כדי שתוכל לצאת ולבוא באופן חופשי.
כללנו אותה בארוחות המשפחתיות ולפעמים גם ביציאות המשותפות למסעדות עם משפחה או חברים.
כללנו אותה גם ביום יום השגרתי, שיחות, צפייה משותפת בטלוויזיה, ואני גם עושה לה תרגילי אימון מדי פעם (כאלה שמותר לעשות עם חברים או משפחה).
יש לה גישה חופשית למכונת הכביסה ולמייבש (ואין לי בעייה גם לכבס לה ולפעמים גם לקפל לה - כאשר הכביסה שלה מעורבת עם שלנו).
העוזרת מנקה גם את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וגם מחליפה לה את המצעים במיטה.
מההתחלה שיתפנו אותה בפעילות שלנו במטבח, היה נראה שזה מעניין אותה - עד שלא. מעולם לא דרשנו או הכרחנו.
במה הגבלנו אותה?
מההתחלה אמרנו שחשוב לנו מאד הסדר והניקיון בבית. בשטחים המשותפים היא די הקפידה על זה מההתחלה.
לא עשיתי עניין מכיריים מלוכלכות לאחר טיגון שניצלים, והיא שמה במדיח את המחבת, הצלחת וכו.
בשלב כלשהו הראיתי לה כמה פשוט לנקות את הכיריים לאחר השימוש - מאז לא ראיתי אותה מטגנת שניצלים.
כנ"ל לגבי הטוסטר.
היא היתה מכינה לעצמה פיתה טוסט - ואחר שהראיתי לה איך מנקים קלות את הטוסטר בגמר השימוש, היא הפסיקה להכין לעצמו טוסטים.
לא אמרתי מילה.
את החדר שלה לקח לה הרבה יותר זמן לסדר ולהשאיר מסודר - במשך כמה חודשים הריצפה היתה הארון שלה. לי זה פחות הפריע מאשר ל-T, אבל הסברתי לה שחלק מהזמן הארוך שלוקח לה להתארגן הוא החיפוש אחר פריט כלשהו. אחרי שיחה רצינית גם זה הסתדר, והיא היתה מאד מרוצה מעצמה על הסדר בחדר. ארונות ומגירות יש לה שם בשפע.
המגבלה היחידה הנוספת היתה לגבי הבאת חברים/חברות הביתה.
הבהרנו לה שאין אפשרות להביא חברים/חברות כשאנחנו לא בבית, ואין מצב שמישהו נשאר לישון.
זה היה לה קשה, אבל היא מסתדרת עם זה יפה.
הצענו לה לעזור לה עם ניהול התקציב שלה. זה לקח כמה חודשים אבל בסוף היא פתחה בפנינו את חשבון הבנק, עשינו איתה ניתוח מעמיק של המצב, הראינו לה כמה אופציות כיצד להתיישר ועוד להתחיל לחסוך - זה לא פשוט לה, ולמרות שיחות חוזרות היא נטתה להוציא יותר ממה שנכנס (ולא משנה כמה נכנס) - נראה שבחודש האחרון הנטייה הזאת נעצרה, אנחנו עוקבים ביחד.
אני מנהלת איתה גם שיחות אישיות על היחסים עם החבר, עם חברות. תוך כדי שאלות מנחות היא מתחילה להבין מי באמת חברה ומפרגנת ומי אהבה אותה כשהיא היתה מסכנה ולא מפרגנת לה כשטוב לה. היא מספרת על היחסים עם החבר ואני מפנה את תשומת ליבה ל"כפתורים" שלה שנלחצים כשהוא עושה משהו או אומר משהו - ומסייעת לה להכיר את המנגנונים והדפוסים שלה. אני לא אומרת לה לעולם מה לעשות, עם מי להיות, רק מסייעת לה להכיר את עצמה טוב יותר, שואלת שאלות נוקבות, ונותנת חום ואהבה.
אנחנו מבשלים מאכלים שהיא אוהבת, קונים מאכלים (כמו מילקי או גבינה צהובה) שהיא אוהבת במיוחד. נותנים תשומת לב.
ההסכם בינינו הוא שהיא אצלנו עד לתאריך השחרור המקורי שלה מצה"ל - פברואר 2018.
עד אז הציפיות העיקריות שיש לנו ממנה הן שתעזור לנו לעזור לה לבנות לעצמה חיים עצמאיים ומיטיבים.
זה כולל עבודה מכניסה קבועה ומסודרת, סדר יום נורמלי, סגירת החובות המטופשים שצברה (כי הרי לא היו לה הוצאות של ממש, רק בזבוזים ובילויים) וחיסכון רציני של חלק ניכר מהמשכורת לטובת בניית בסיס של חסכונות לקראת היציאה לעצמאות, ואולי אולי גם תכנית לימודים אם היא תבין בכלל מה היא רוצה ללמוד....
הקריזה ש-T חטף לאחרונה נובעת בעצם משני דברים, שהם כנראה כרוכים זה בזה:
העיקר - שהיא השתחררה מצה"ל ולא בער לה להתחיל לעבוד. במקום זאת היא יוצאת כל יום עם חברות או החבר עד לפנות בוקר, ישנה חצי מהיום, רואה טלויזיה, מבלה.
הוא היה מתוסכל מחוסר ההפנמה שלה כמה המצב שלה חמור, כלכלית, ומההתרכזות שלה בבילויים וחיי חברה.
בנוסף היא אובססיבית לגמרי ביחסים עם החבר.
בכל פעם ההתמקדות היא שונה, כאשר פעמים רבות כל כך היא פגעה בו והוא בכל זאת נשאר איתה, ש-T התחיל לתהות איזה כוח בדיוק יש לה עליו.
במקביל כמובן היא כל הזמן נפגעת בעצמה, ודווקא עם החבר הזה נראה שהיא פשוט נתפסת לדברים, מחפשת. הוא מכבד אותה, הוא עדין איתה, הוא מתחשב....ברוב המקרים נראה שהיא מחפשת להיפגע.
ויש את הידידה שלו, שזה מוקד העניין בשבועות האחרונים. ידידת נפש מאז הילדות, שכנראה רוצה להיות יותר מזה אבל הוא לא מעוניין, והיא כנראה עושה כמיטב יכולתה להבריח כל בחורה חדשה שהוא יוצא איתה, ובינתיים בהצלחה יתרה.
הוא - בתמימותו, בצעירותו, בעיוורונו ובחוסר הגבולות הברור שלו, לא מבין שום דבר מזה.
והחיילת - היא סופר אובססיבית, סופר קנאית, לא מסוגל להכיל את העובדה שיש לו מישהי כזאת בחייו.
זה הגיע לחיטוטים בטלפון שלו, מציאת הוכחות שלפני כמה שנים הם אכן ניסו להיות זוג וזה לא הצליח, הוא כנראה הסתיר זאת ממנה....ו......חגיגה שלמה.
לא עוזר שהוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב את החיילת, כמה הידידה היא רק ידידה.
כרגע הם בסוג של הפסקה - הוא ביקש ממנה לבדוק עם עצמה אם היא מסוגלת להיות איתו למרות הידידות הזאת.
את T זה כבר כל כך משגע שהוא מתכוון לבקש ממנה לא לדבר על חיי החברה והאהבה שלה איתו או לידו.
הוא מרגיש שהיא מסתובבת במעגלים, מתעסקת רק בזה במקום להבין שהיא חייבת לקחת את החיים שלה ברצינות.
כרגע היא התחילה לעבוד - משרה מלאה, יום שלם - נהנית בעבודה וכנראה מצליחה שם, והתקווה שלנו היא, שהיא תחזיק שם מעמד, תיכנס למסגרת, לשיגרה, תרוויח כסף וגם תלמד לא לשרוף אותו.....ואז גם יהיה לה פחות זמן ואנרגיה לאובססביות החברתיות.
ימים יגידו......
וגם כאן
אז הבנתי שאו שכתבתי לא ברור, או שהנושא הזה הדהד לכל אחד בנפרד מחייו שלו או מתוך הזדהות עם החיילת...
כך או אחרת אני מרגישה שאני רוצה להרחיב קצת עליה ועל מה בעצם היא עושה כאן אצלנו.
אתחיל מקצת היסטוריה עד כמה שאני יודעת (וזה לא הרבה) לגביה:
אני לא באמת יודעת את כל מה שהתרחש אצלה בבית, ובנוסף בכל שנות החטיבה והתיכון היא היתה בכלל בפנימיה ובקושי חיתה בבית.
ברור לי שהיא ואחותה הגדולה (וכנראה ברמה מסוימת גם אחיה ואחותה הקטנים - חצי אחים - שעדיין גרים עם האמא) נפגעו במשך כל שנות הילדות הרכה גם מינית וגם נפשית וגם פיסית על ידי האב החורג (שכרגע מתנהל נגדו משפט בעניין), תוך העלמת עין / שיתוף פעולה של האמא.
מסיפורים פה ושם על אמא שלה אני מקבלת תמונה של מישהי מאד ילדותית בעצמה שלא באמת תיפקדה כאם מיטיבה ומחנכת, שעשתה (ועדיין עושה) עליה שלל של מניפולציות רגשיות, שהקריבה את שלומם של ילדיה על בסיס יום יומי לטובת גבר אלים שפגע גם בה וגם בילדים, חי על חשבונה וצבר לה חובות....
שכאשר הבנות היו גדולות מדי לטעמו הסוטה הכריח את האם לשלוח אותן מהבית...ולכן מגיל 12 או 13 הן בפנימיה...
שכאשר החיילת הגיעה לגיל 18 האם זרקה אותה מהבית, ובעצם עד הגיוס היא היתה חסרת בית, נעזרת בפנימיה עד כמה שהם הסכימו לעזור, בחברים ובאלוהים יודע עוד אילו כישורי חיים כדי לשרוד.
האמת - פלא שהתגייסה, אבל כנראה שהיא קיוותה לקבל בצבא מפלט ומסגרת שתדאג לה ותטפל בה....
אין לי מושג, אבל אני מניחה שאם היו מטלות ביתיות בבית ההוא הן נעשו בתור עונש ומתוך רשעות וייתכן שבגלל זה היא נמנעת....ייתכן ש"לשרת אחרים" זה משהו שהגוף שלה פשוט לא סובל.
כמו שהיא מכריחה את חבריה וחברותיה תמיד (אבל תמיד!) לחכות לה כי היא לא מוכנה כי משהו בחוסר הבטחון שלה דורש שיוכיחו לה בכל פעם מחדש שהיא חשובה להם ולכן תמיד יחכו...
משהו בהרס העצמי שלה כל הזמן פוגע ודוחף את החברים ואת החברות שלה כדי לבחון אותם האם יישארו איתה בכל זאת, ואז לחזק לשבריר שנייה את תחושת הערך העצמי שלה, או להוכיח לעצמה שוב כמה היא לא שווה בעצם - אם הם עוזבים.
יש לה פסיכולוגית שמלווה אותה עוד מימי הפנימיה, מישהי שבאמת מכירה את נבכי נשמתה וגם את כל מה שעבר ועובר עליה בחיים, ועליה היא סומכת וגם משתדלת ליישם את העצות וההנחיות שלה.
איך אנחנו נכנסנו לתמונה :
במהלך השנתיים-שלוש האחרונות פנינו לכמה עמותות (שלא חזרו אלינו בכלל) בהצעה לאמץ חייל בודד. בסופו של דבר קישרו אותנו עם בית בנג'י ברעננה (דרך חברה של T מלימודי הייעוץ העסקי באוניברסיטה הפתוחה שכבר אימצה כמה חיילים בודדים בעבר).
בית בנג'י (שמקבלים רק חיילים קרביים) שמחו על פנייתנו והודיעו לנו שהם יפנו אלינו או חייל/ת בודד/ת קרבי שאין להם כרגע מקום עבורו (הם היו בתפוסה מלאה) או חייל/ת בודד/ת שלא מתאים לקריטריון הזה של הקרביות.
בהתחלה הם מצאו לנו חיילת אחרת, שהחליטה שהיישוב שלנו מרוחק ומבודד מדי לטעמה, ואז הם מצאו את החיילת שלנו.
היא היתה בקורס נשקיות של חיל החימוש (אגב - בחירה תמוהה של צה"ל למי שיש לה רקע פסיכיאטרי מתועד!) באותו הזמן, וכאשר מש"קית הת"ש (שסידרה לה את המעמד של "חיילת בודדה" עוד בטירונות) והקצינה שלה הגיעו אלינו למפגש הראשוני הן אמרו לנו במפורש שהיא מיועד לשרת במהלך כל השירות בבסיס סגור ולהגיע אלינו רק לסופי שבוע.
כמובן שבדיעבד זה לא היה נכון.
הן סיפרו מעט מאד על הרקע המשפחתי שלה, אמרו שהיא לא בקשר עם המשפחה (פרט לאחות שהיתה איתה בפנימיה), גם לא עם האמא, לא סיפרו שיש לה עוד אחים קטנים בבית....וגם זה התברר כלא נכון.
אמנם הקשר שלה עם אמא לא טוב, אפילו מזיק, אבל הם בקשר כמעט יום יומי, והיא גם נוסעת הביתה לפעמים כדי להיות עם אחיה הקטנים, שמאד קשורים אליה והיא מאד אוהבת אותם.
מה אנחנו הצענו לחיילת?
הצענו לה בית חם, תומך ומיטיב, בו תמיד יש לה חדר משלה, מקלחת משלה, טלוויזיה ומחשב משלה, אוכל בשפע (נקודה מאד רגישה אצלה), אוזן קשבת.
נתנו לה מפתח ואת הקוד של האזעקה, כדי שתוכל לצאת ולבוא באופן חופשי.
כללנו אותה בארוחות המשפחתיות ולפעמים גם ביציאות המשותפות למסעדות עם משפחה או חברים.
כללנו אותה גם ביום יום השגרתי, שיחות, צפייה משותפת בטלוויזיה, ואני גם עושה לה תרגילי אימון מדי פעם (כאלה שמותר לעשות עם חברים או משפחה).
יש לה גישה חופשית למכונת הכביסה ולמייבש (ואין לי בעייה גם לכבס לה ולפעמים גם לקפל לה - כאשר הכביסה שלה מעורבת עם שלנו).
העוזרת מנקה גם את החדר שלה ואת האמבטיה שלה וגם מחליפה לה את המצעים במיטה.
מההתחלה שיתפנו אותה בפעילות שלנו במטבח, היה נראה שזה מעניין אותה - עד שלא. מעולם לא דרשנו או הכרחנו.
במה הגבלנו אותה?
מההתחלה אמרנו שחשוב לנו מאד הסדר והניקיון בבית. בשטחים המשותפים היא די הקפידה על זה מההתחלה.
לא עשיתי עניין מכיריים מלוכלכות לאחר טיגון שניצלים, והיא שמה במדיח את המחבת, הצלחת וכו.
בשלב כלשהו הראיתי לה כמה פשוט לנקות את הכיריים לאחר השימוש - מאז לא ראיתי אותה מטגנת שניצלים.
כנ"ל לגבי הטוסטר.
היא היתה מכינה לעצמה פיתה טוסט - ואחר שהראיתי לה איך מנקים קלות את הטוסטר בגמר השימוש, היא הפסיקה להכין לעצמו טוסטים.
לא אמרתי מילה.
את החדר שלה לקח לה הרבה יותר זמן לסדר ולהשאיר מסודר - במשך כמה חודשים הריצפה היתה הארון שלה. לי זה פחות הפריע מאשר ל-T, אבל הסברתי לה שחלק מהזמן הארוך שלוקח לה להתארגן הוא החיפוש אחר פריט כלשהו. אחרי שיחה רצינית גם זה הסתדר, והיא היתה מאד מרוצה מעצמה על הסדר בחדר. ארונות ומגירות יש לה שם בשפע.
המגבלה היחידה הנוספת היתה לגבי הבאת חברים/חברות הביתה.
הבהרנו לה שאין אפשרות להביא חברים/חברות כשאנחנו לא בבית, ואין מצב שמישהו נשאר לישון.
זה היה לה קשה, אבל היא מסתדרת עם זה יפה.
הצענו לה לעזור לה עם ניהול התקציב שלה. זה לקח כמה חודשים אבל בסוף היא פתחה בפנינו את חשבון הבנק, עשינו איתה ניתוח מעמיק של המצב, הראינו לה כמה אופציות כיצד להתיישר ועוד להתחיל לחסוך - זה לא פשוט לה, ולמרות שיחות חוזרות היא נטתה להוציא יותר ממה שנכנס (ולא משנה כמה נכנס) - נראה שבחודש האחרון הנטייה הזאת נעצרה, אנחנו עוקבים ביחד.
אני מנהלת איתה גם שיחות אישיות על היחסים עם החבר, עם חברות. תוך כדי שאלות מנחות היא מתחילה להבין מי באמת חברה ומפרגנת ומי אהבה אותה כשהיא היתה מסכנה ולא מפרגנת לה כשטוב לה. היא מספרת על היחסים עם החבר ואני מפנה את תשומת ליבה ל"כפתורים" שלה שנלחצים כשהוא עושה משהו או אומר משהו - ומסייעת לה להכיר את המנגנונים והדפוסים שלה. אני לא אומרת לה לעולם מה לעשות, עם מי להיות, רק מסייעת לה להכיר את עצמה טוב יותר, שואלת שאלות נוקבות, ונותנת חום ואהבה.
אנחנו מבשלים מאכלים שהיא אוהבת, קונים מאכלים (כמו מילקי או גבינה צהובה) שהיא אוהבת במיוחד. נותנים תשומת לב.
ההסכם בינינו הוא שהיא אצלנו עד לתאריך השחרור המקורי שלה מצה"ל - פברואר 2018.
עד אז הציפיות העיקריות שיש לנו ממנה הן שתעזור לנו לעזור לה לבנות לעצמה חיים עצמאיים ומיטיבים.
זה כולל עבודה מכניסה קבועה ומסודרת, סדר יום נורמלי, סגירת החובות המטופשים שצברה (כי הרי לא היו לה הוצאות של ממש, רק בזבוזים ובילויים) וחיסכון רציני של חלק ניכר מהמשכורת לטובת בניית בסיס של חסכונות לקראת היציאה לעצמאות, ואולי אולי גם תכנית לימודים אם היא תבין בכלל מה היא רוצה ללמוד....
הקריזה ש-T חטף לאחרונה נובעת בעצם משני דברים, שהם כנראה כרוכים זה בזה:
העיקר - שהיא השתחררה מצה"ל ולא בער לה להתחיל לעבוד. במקום זאת היא יוצאת כל יום עם חברות או החבר עד לפנות בוקר, ישנה חצי מהיום, רואה טלויזיה, מבלה.
הוא היה מתוסכל מחוסר ההפנמה שלה כמה המצב שלה חמור, כלכלית, ומההתרכזות שלה בבילויים וחיי חברה.
בנוסף היא אובססיבית לגמרי ביחסים עם החבר.
בכל פעם ההתמקדות היא שונה, כאשר פעמים רבות כל כך היא פגעה בו והוא בכל זאת נשאר איתה, ש-T התחיל לתהות איזה כוח בדיוק יש לה עליו.
במקביל כמובן היא כל הזמן נפגעת בעצמה, ודווקא עם החבר הזה נראה שהיא פשוט נתפסת לדברים, מחפשת. הוא מכבד אותה, הוא עדין איתה, הוא מתחשב....ברוב המקרים נראה שהיא מחפשת להיפגע.
ויש את הידידה שלו, שזה מוקד העניין בשבועות האחרונים. ידידת נפש מאז הילדות, שכנראה רוצה להיות יותר מזה אבל הוא לא מעוניין, והיא כנראה עושה כמיטב יכולתה להבריח כל בחורה חדשה שהוא יוצא איתה, ובינתיים בהצלחה יתרה.
הוא - בתמימותו, בצעירותו, בעיוורונו ובחוסר הגבולות הברור שלו, לא מבין שום דבר מזה.
והחיילת - היא סופר אובססיבית, סופר קנאית, לא מסוגל להכיל את העובדה שיש לו מישהי כזאת בחייו.
זה הגיע לחיטוטים בטלפון שלו, מציאת הוכחות שלפני כמה שנים הם אכן ניסו להיות זוג וזה לא הצליח, הוא כנראה הסתיר זאת ממנה....ו......חגיגה שלמה.
לא עוזר שהוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב את החיילת, כמה הידידה היא רק ידידה.
כרגע הם בסוג של הפסקה - הוא ביקש ממנה לבדוק עם עצמה אם היא מסוגלת להיות איתו למרות הידידות הזאת.
את T זה כבר כל כך משגע שהוא מתכוון לבקש ממנה לא לדבר על חיי החברה והאהבה שלה איתו או לידו.
הוא מרגיש שהיא מסתובבת במעגלים, מתעסקת רק בזה במקום להבין שהיא חייבת לקחת את החיים שלה ברצינות.
כרגע היא התחילה לעבוד - משרה מלאה, יום שלם - נהנית בעבודה וכנראה מצליחה שם, והתקווה שלנו היא, שהיא תחזיק שם מעמד, תיכנס למסגרת, לשיגרה, תרוויח כסף וגם תלמד לא לשרוף אותו.....ואז גם יהיה לה פחות זמן ואנרגיה לאובססביות החברתיות.
ימים יגידו......
וגם כאן
