לפני שנים רבות, כשגרתי ברעננה ועבדתי בתל אביב, עוד לפני שפתחו את נתיבי איילון ולפני שהרחיבו את כביש 4, חלק ממסלול הנסיעה שלי לעבודה עבר, בין היתר, בכביש החוף דרומית לצומת/מחלף באזור שהיום נקרא "פי גלילות" ואז נקרא "הקאנטרי קלאב" של תל אביב, שם הלכה ונבנתה שכונת "אזורי חן" ומאוחר יותר - עוד יותר דרומה - "רמת אביב החדשה".
הייתי נוסעת את הדרך הלא קצרה (ולעיתים קרובות פקוקה) ורואה שלטי פרסום ענקיים, שבדרך דרומה הכריזו "לו הייתם גרים כאן, רק עכשיו הייתם יוצאים מהבית", ובדרך חזרה צפונה היה כתוב עליהם "לו גרתם כאן, כבר הייתם בבית". וקצת קינאתי בכל האנשים שאכן גרים שם ויש להם פחות ממחצית הדרך לנסוע לעבודה ובחזרה, ואני עושה את כל הדרך עם כל הפקקים.
אבל היום נדמה לי שהיכן שאני גרה, ביישוב כפרי בשרון מעט צפונית לרעננה, הוא המקום הטוב ביותר לגור. כי איכשהו יש כאן מעט מאד אזעקות. גם מאיראן וגם מלבנון. לעיתים יש התרעות לקראת אזעקה שלא מתממשות. זה קצת מעצבן בלילה כשההתרעה מעירה אותנו, אבל זה עדיין הרבה יותר עדיף מאשר אזעקה ששולחת אותנו לממ"ד.
דווקא אתמול, כשהייתי בדרך לבית חולים מאיר, תפסה אותי אזעקה על כביש 4 קצת דרומית לכלא השרון. יחד עם עוד קומץ מכוניות עצרתי יפה בצד, הפעלתי אורות מהבהבים, עברתי את מעקה הבטיחות והתרחקתי מהרכב, והשתטחתי על הארץ. המון מכוניות אחרות פשוט המשיכו בנסיעה כאילו כלום.
מדוע נסעתי לבית חולים מאיר? כי אתמול בבוקר אבא שלי הרגיש כאבים בחזה ולקחו אותו לשם באמבולנס. לא ממש ברור מה היה שם, כי גם הפרמדיקים שהגיעו ועשו לו מספר רב של בדיקות א.ק.ג לא היו סגורים על העניין, וגם בבית החולים לא היו בטוחים שהמדדים אכן מראים אירוע לבבי כלשהו, אבל בבית החולים הוחלט לצנתר אותו מייד - ואז התברר שאין שום חסימה ואין שום עדות לשום אירוע. כפי שכבר אמרתי - לא ברור מה היה שם.
לחץ הדם שלו היה מאד נמוך, מה שקורה לו לפעמים, ואין לי מושג אם זה בכלל קשור ללחצים שהיו לו בחזה. כך או כך הוחלט להשאיר אותו להשגחה ואולי לשנות מעט את מינון התרופות כדי לנסות למנוע את המצב הזה של ירידה מסוכנת בלחץ הדם.
במקור השאירו אותו בטיפול נמרץ לב, אבל אחרי שראו שבאזעקה הראשונה הוא התקשה ללכת למרחב המוגן הקומתי (והורי התעקשו לשחרר את המטפלת לסוף השבוע אז היא לא היתה איתו), הם החליטו להעביר אותו למחלקה פנימית שנמצאת בקומה מינוס אחת, והיא ממוגנת, כך שהוא לא צריך לזוז בכלל במקרה של אזעקה.
אלא שזו מחלקה פנימית, ולא טיפול נמרץ. והיא מאולתרת, יחד עם עוד מחלקה פנימית שהורידו לשם. שזה בעצם אזור הדימות של בית החולים, שבכלל לא דומה למחלקה. אפילו לחדר מיון הוא לא דומה. מן שטח פתוח כזה בלי הפרדות ובלי כונניות וכל החולים - גברים ונשים יחד - שוכבים זה לצד זה בצפיפות ורעש וללא פרטיות בכלל.
לזכותם ייאמר שהצוות היה מעולה, והחולים היו מטופלים באופן ראוי להערכה, אבל עדיין - לא היו שם תנאים הולמים.
לשמחת כולנו אחרי לילה אחד (שבו באורח פלא אבא שלי הצליח לישון כל הלילה) הודיעה הרופאה שעשתה את ביקור הבוקר, שהמדדים שלו בסדר והוא יכול להיות משוחרר הביתה.
אתמול נסעתי לשם כמה פעמים, כי אצל אחי בפתח תקווה היו כל הזמן אזעקות והוא ממש פחד לצאת מהבית. היום כנראה היה רגוע יותר, ואחרי שביקרנו אצל אבא בבוקר, ולקחנו את אמא הביתה (היא הגיע מוקדם יותר במונית מה'אחוזה') אחי היה זה שהגיע אחר הצהריים, חיכה איתו למכתב השחרור ולקח אותו הביתה.
בינתיים המשפחה של בתי כמובן עדיין אצלי, אנחנו עדיין כל הזמן במטבח, בערך, ומידי פעם בתי וחתני לוקחים את הילדים הביתה, לחוגים ולחברים, וחוזרים בערב. הם באמת מאד משתדלים לתת לנו קצת מרחב של שקט בין לבין, מביאים מצרכים מהסופר, עוזרים בשטיפת הכלים ופינוי המדיח...בסך הכל הם בסדר.
בערב אנחנו צופים בסרט ביחד או משחקים איזה משחק - אתמול זה היה רמיקוב וזה היה נחמד מאד. אבל לא נראה שסוף המלחמה באופק בכלל, וזה הולך להיות ארוך ומתיש.
לשותפנו ושריתה כבר ביטלו את הטיסה המתוכננת ליוון בפסח, וגם את שלנו המתוכננת ליום העצמאות ביטלו. ככה זה, אין מה לעשות. נקווה שלפחות כן נוכל לנסוע לארה"ב לבני במאי.
