אילת ביום הזכרון/עצמאות

באופן לגמרי בלתי צפוי ובלתי מתוכנן ירדנו לאילת עם שריתה ושותפנו. 

הם הזמינו לעצמם חדר במלון ואז שאלו אם במקרה בא לנו להצטרף. לא השקענו בזה יותר מדי מחשבה, מייד אמרנו שכן. 

ירדנו בערב יום הזכרון וחזרנו ביום העצמאות. 

היה מוזר להיות בערב יום הזכרון וביום הזכרון עצמו במלון, אבל האמת שהיה טוב להתרחק קצת מהיום יום. לא שהוא לא רדף אחרינו גם לשם. ברור שהתעדכנו בכל מה שקורה, ביום הזכרון, הפיגוע, טקסי יום הזכרון...הכל. אי אפשר לברוח באמת. 

היינו רחוקים מהעיר, במלון ליד חוף אלמוג, ולא נכנסנו העירה בכלל. התאים לנו השקט, הבידוד. היינו בעיקר בים. לעמוד בצפירה של יום הזיכרון על שפת הים זו באמת חווייה שונה. אפילו גלשני הרוח נעמדו איכשהו למשך הצפירה. היה בזה משהו מיוחד. 

לעומת זאת ערב קודם הצפירה תפסה אותנו במלון ליד הבריכה, ולידנו שיחקו פינג פונג. 

המלון היה מלא בערבים ישראלים בחופשה שלהם שבעקבות עיד אל פיטר. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נופשים במלון בארץ יחד עם מוסלמים חוגגים. פרט לעניין הצפירה (שממש לא ציפיתי שיעמדו בה דום אבל די צרם שהמשיכו לשחק) האווירה היתה ממש שקטה ונעימה. דווקא למחרת, כשהתחילו להגיע המשפחות היהודיות לקראת יום העצמאות, התחיל הבלגן והרעש והבכי וטריקת הדלתות. היה מעניין להתבונן מהצד. 

היו גם מעט תיירים. 

שותפנו התחיל להרגיש לא טוב במהלך החופשה - הוא כבר כמה חודשים לא מצליח לצאת לגמרי מאיזה וירוס דמוי שפעת שלא עוזב אותו. זה התחיל כבר בערב הראשון שלנו באילת, ולמרות שהצענו לבטל הכל ולחזור הביתה הוא העדיף להישאר שם. בסך הכל הישיבה בים כן עשתה לו טוב. 

בסופו של דבר כן היה טוב להיות ביחד שלושה ימים, לנוח ולדבר ולהתנתק קצת מהשיגרה. 

בערב יום העצמאות אכלנו במסעדת שוק הדגים, שהפתיעה לטובה. היתה ארוחה ממש טעימה וגם שירות טוב. עזר כמובן שהבעלים הוא חבר טוב של גיסי, שהרים לו טלפון ואמר שאנחנו מגיעים. 

אהבתי איך בבוקר יום העצמאות המלון התקשט בצבעי כחול לבן ודגלים, וכל פינת הקינוחים בארוחת הבוקר היתה בצבעי כחול לבן, כולל מגני דוד ממרנג. מקסים. במקביל היתה פינת מתוקים ערבים, לטובת החוגגים המוסלמים. היה ממש יפה ומושקע. ובכלל, היתה ארוחת בוקר טובה מאד. 

בדרך חזרה עברנו דרך פארק צבעי רמון, שעד אז לא ידענו על קיומו, וגם אין ממש שילוט שמצביע עליו. 

את יום הולדתו של אבא שלי דחינו, לבקשתו. הוא עדיין לא מרגיש מספיק טוב. מקווה שזה באמת "עדיין" ולא מצב תמידי מעכשיו. 

הרגל עדיין עושה לי בעיות ואני ממתינה לתור אצל האורתופד. בינתיים במקום לצאת להליכות אני מקפידה להתעמל על מכשיר האליפטיקל בחדר הכושר (גם במלון) וזה קצת מקל. 

ל-T היה עוד התקף קשה מאד גם שם, באמצע ההליכה על המסילה בחדר הכושר. זה כבר הגיע לשלושה התקפים קשים תוך פחות משבוע. 

הוא כתב סוף סוף לפרופסור וביקש להמשיך את חיפוש הפתרונות למצבו, והפרופסור כתב שהוא מפנה אותו למנהל החטיבה הכירורגית לבדיקה והמשך בירור. בינתיים עוד לא הגיע זימון, אבל אולי זה צעד בכיוון טוב. 

באופן כללי הדכדוך אצלי עדיין די שולט. גם בגלל העניינים האישיים וגם בגלל המצב הכללי. לא מצליחה להיות אופטימית, כבר כמה חודשים. זה מאד לא אופייני לי....נראה מה יהיה. 

והנה חלף לו עוד שבוע

והנה חלף לו כבר עוד שבוע. 

בששי ערכנו כאן ארוחה משפחתית מצומצמת, רק עם המשפחה של בתי. הנכדים היו מתוקים כתמיד והגדולים נשארו לישון. לא היה לחץ להחזיר את הורי הביתה, כי הם לא היו, אז היה הרבה יותר זמן סתם לשבת בסלון אחרי האוכל ולדבר. קניתי לשרי חוברות צביעה וטושים חדשים והיא מייד ניגשה לצייר. אחר כך היא רצתה לרקוד ושמנו את "מקרנה" ורקדתי יחד איתה. 

בשבת קפצנו לביקור אצל הורי באחוזה  יחד עם נשמותק וחכמוד, והבאנו שאריות אוכל ועוגה. הם שמחו מאד וגם הנכדים (הנינים) שמחו לראות אותם. אבא עדיין עייף מאד....וכבר חלף חודש מאז שסיים את ההקרנות.

אחר כך הקפצנו את הילדים הביתה ובילינו את שאר השבת במנוחה. 

בערב יצאנו להפגנה בנתניה ופגשנו שם את שותפנו ואת שריתה. 

היתה שם גם הפגנה של תומכי הרפורמה המשפטית, אבל לא ראינו שהגיעו לשם הרבה אנשים. 

בראשון היה מפגש של בני הדודים של T אצל גיסי וגיס-טי. 

זו היתה הפעם הראשונה שהיינו אצלם בבית מזה שנים רבות. מוזר, אבל ככה זה. היינו די בנתק במשך הרבה שנים. סיפור ארוך. 

הם היו אצלנו כמה פעמים במסגרת משפחתית רחבה יותר וכמובן במפגש הגדול בין המשפחות בשנה שעברה, אבל לא היינו אצלם כל כך הרבה שנים, שהתברר שמאז הם הספיקו למכור את הבית שלהם, לעבור לדירה שכורה ביישוב סמוך, ולפני חודש לעבור שוב לדירה שכורה אחרת באותו היישוב. 

כמעט כל בני הדודים הגיעו (פרט להוא שהגיע אלינו שבוע קודם בארבע וחצי, כשרוב האנשים כבר הלכו, ואחותו שהיא כמעט בגיל של הורי, ולא מגיעה לשום מקום אם לא מסיעים אותה). 

היתה אווירה טובה ואוכל טעים, גיס-טי עיצבה מאד יפה את השולחן ושניהם ממש השקיעו (היא באוכל והוא בקינוחים). 

השבוע היה לי גם תור לעיסוי - והפעם ביקשתי ממנו לעסות טיפה פחות חזק וזה היה ממש מועיל וטוב. באותו היום נפגשתי גם עם 'מחברת'. ייתכן שהיא תעבור ניתוח בגב - שמסב לה הרבה מאד כאבים כבר כמה שנים טובות. מפחיד אבל מעורר תקווה. 

נמאס לי כבר לדווח על בעיות הבריאות של T - בעיקר בגלל התסכול הגדול על כך שהוא לא מוכן כרגע להמשיך להתייעץ עם מומחים נוספים ולבחון דרכים חלופיות לאבחון ו/או טיפול. ביומיים האחרונים הוא סבל משני התקפי כאב גדולים, יום אחרי יום - שזה נדיר. 

בנוסף יש לו מדי פעם כאבי שרירים (האמנם שרירים?) ברגל כזו או אחרת. אולי זה מהגב. אולי הכל מהגב, כפי ששיער המגיב היקר שוקי. 

גם כף הרגל שלי ממשיכה לזייף, אבל לא כל הזמן - שזה בכלל מוזר. יום אחד היו לי כאבים נוראיים דווקא כשקמתי מהשנ"ץ, ואז למחרת בבוקר הלכתי שמונה קילומטר בלי בעיות (הלכתי לאט יחסית ובשום שלב לא רצתי), אבל יותר מאוחר פתאום כן כאב מידי פעם. מחכה לתור אצל האורתופד. 

בגזרת הספרים, אחי המליץ לי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ (באנגלית). מייד נסחפתי אל תוך הספר. יש לו, לאישיגורו, דרך לתאר מציאות הזויה לחלוטין כמשהו לגמרי הגיוני ואפשרי. 

בכלל, אחי, ש"שומע ספרים" כמו בני, הבין לאחרונה שהוא מעדיף את הקלאסיקות - למשל עכשיו סיים את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק. אולי אוריד אותו בהמשך ואנסה לקרוא גם. זוכרת שמזמן מזמן ראיתי את הסרט. 

בהמשך הבטחתי לעצמי שגם אנסה שוב לקרוא את אחד מספריו של מאיר שלו. 

הייתי די בהלם השבוע כשגם יהונתן גפן נפטר פתאום. 

בגזרת הסדרות, אחרי שצפיתי בהתלהבות שלוש עונות שלמות של "יורשים", די ויתרתי על העונה הרביעית, כי הרגשתי שזה מתחיל לחזור על עצמו. ואז אמא שלי אמרה שכדאי לי לצפות בפרק השלישי של העונה הרביעית ואז נדבר. אז צפיתי. לא רוצה לעשות ספוילר למי שעדיין לא ראה (ומתכוון לראות) אבל ייתכן שסוף סוף הם ייצאו מהתקיעות שנקלעו אליה. או שגם התפנית הזו בעלילה תהווה סוג חדש של תקיעות. נראה. 

בכל מקרה מה שהכי רציתי לומר, הוא שהמוסיקה של הסידרה הזאת פשוט מעולה. גם הפתיחה וגם קטעי הליווי תוך כדי הסידרה. המוסיקה ממשיכה לנגן לי בראש אחרי שאני מסיימת לצפות. אולי רק בשביל זה שווה לצפות.

לקראת סוף השבוע התקשר חתני ושאל אם הורי מגיעים אלינו בששי, ואם לא - האם בא לנו להגיע אליהם לארוחה, ולהביא משהו טעים. הסתבר שלא בא לו לצאת מהבית אבל כן בא להם להיפגש איתנו. אני דווקא שמחתי על האופציה שלא לארח, ו-T הכין רק ניוקי וחומוס - בלי כל הארוחה שמסביב - אז זה גם הקל עליו. עלינו. 

נשמותק לא הרגיש טוב - כבר הפסקתי לספור כמה פעמים היה חולה השנה, המתוקי. בתי אמרה לו להסתובב עם מסיכה ולא להתקרב אלינו יותר מדי. חכמוד ושרי היו בסדר, ושרי גייסה אותי למשחקים הרגילים שלנו - בעיקר סירקה אותי ועשתה לי צמה וקוקו וחיטטה לי בתיק....

כשהגענו בדיוק היא וחתני הדביקו על קירות החדר שלה מדבקות של "פרוזן" וגם קשתות מרהיבות (שזוהרות בחושך). לא זוכרת אם סיפרתי כאן ששוב בתי וחתני החליפו לילדים את החדרים - כעת שני הבנים שוב בחדר אחד, כאשר אחד מהם ישן במיטה שחתני בנה, שתלויה מן התקרה, ושרי קיבלה חדר לעצמה, וסוף סוף ישנה כל הלילה במיטתה,כאשר בתי מצטרפת אליה על מזרון לידה מתי שהוא באמצע הלילה כשהיא מתעוררת.

זהו שלב ביניים מבורך משינה במיטת ההורים כל הלילה, להירדמות במיטתה ומעבר למיטת ההורים באמצע הלילה, לשלב הנוכחי. בתקווה שבהמשך היא תישן לבד כל הלילה בחדרה במיטתה. 

הניוקי היו מעולים (מה שנקרא אצלנו במשפחה "ניוקי עננים" כי הם אווריריים ונימוחים בפה) ובתי וחתני הכינו בר ים בתנור וסלט (ופסטה לשרי ונשמותק שלא אוהבים ניוקי). היה מצוין ורבצנו איתם בסלון עוד כמה זמן אחרי הארוחה, מפטפטים ומתעדכנים בקורות השבוע. 

לא זוכרת אם סיפרתי כאן שבתי וחתני רכשו דירה בבניין שעומד לעבור תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה מחדש). הם רכשו את הדירה עוד לפני שהיה היתר בנייה (מה שהיה אמור להוזיל את עלות הדירה אבל בפועל לדעתנו הם התחייבו למחיר ממש שערורייתי). ההיתר היה אמור להתקבל כשלושה חודשים לאחר חתימת החוזה, ובפועל זה לקח חצי שנה. בסוף התקבל ההיתר והפרוייקט כנראה מתקדם (לפחות כך הצליח היזם לשכנע את חתני, המודאג ובצדק). 

כשהם התייעצו איתנו לגבי כל פרויקט הרכישה הזה T הביע את הסתייגויותיו ואמר שהוא לא היה רוכש את הדירה הזאת, אבל מרגע שהם החליטו שהם כן הולכים על זה הפסקנו להביע את דעתנו או התנגדויות כלשהן (מה הטעם?) והם מעדכנים אותנו מפעם לפעם. אני מאד מקווה בשבילם שהכל יסתדר בדיוק כפי שהם רוצים. כך או אחרת מדובר על דירה שתהיה מוכנה, במקרה הטוב, בעוד כשנתיים. אני בעיקר מאד מקווה שהם יצליחו למכור את הדירה שלהם כשיגיע הרגע שבו יצטרכו לעשות זאת. 

יום השואה היה עצוב מתמיד, אולי בגלל כל מה שקורה סביבנו, ואולי בגלל שהולכים ונפטרים השורדים....ובגלל מצבם הקשה של חלק ניכר מהם.

השנה הבנתי פתאום (למרות שבעצם כבר ידעתי זאת) שלילדים לא חושפים היום את זוועות יום השואה באותו האופן שנהגו לעשות בתקופה שילדיי היו קטנים.

כשאנחנו היינו קטנים זה גם היה שונה - לא דיברו על המון דברים, לא השורדים עצמם ולא מוסדות המדינה שהיו אמונות על ההנצחה. להרגשתי נעשה להם עוול גדול, לכל הניצולים שהגיעו מתופת שלא ניתן לדמיין או לתאר. בתקופה שילדיי היו קטנים המטוטלת התחילה לזוז לכיוון הקיצון האחד, שבו מספרים ומראים  הכל (סרטים שתיעדו הנאצים, למשל) ולא תמיד זה היה תואם גיל. 

לבתי היו סיוטים במשך שנים...והיום היא דווקא שמחה שילדיה פחות נחשפים לזוועות ממש, ומקבלים את המידע במשורה ובעדינות. 

טוב, הפוסט הזה ארוך ומבולגן....כדאי לסגור ולשלח אותו לדרכו. 

שבוע לא פשוט עומד לפנינו, יום הזיכרון ויום העצמאות.

נראה איך נעבור אותם.

למדור השרביט החם - חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה

 במדור השרביט החם  העלה טליק את הנושא "חוויה שמשנה חיים מלווה בפס קול התקופה" ושיתף בעצמו חוויה משנה חיים עם פס הקול שליווה את התקופה. אני ממליצה גם למי שלא מתכוון לכתוב על הנושא להיכנס לקישור ולקרוא את הפוסט של טליק. 

ובאמת כל תקופה בחיי מלווה על ידי פס קול כלשהו, ואני מנסה לחשוב באיזו מהן לבחור לצורך כתיבת הפוסט הזה. 

אחרים כתבו על תקופות השירות הצבאי שלהם, תקופות של מלחמות, ואולי בגלל זה עלו לי מייד שתי תקופות משמעותיות בחיי. 

הראשונה היתה מלחמת ששת הימים. יוני 1967. הייתי ילדה בת שמונה שגרה בקריית היובל בירושלים. גרנו בשיכונים ללא מקלטים וללא מקלט ציבורי קרוב, ובשבועות שלפני פרוץ המלחמה עסקנו כולנו במילוי שקים בחול ובביצור הכניסות לבניין. הדבקנו רצועות בד על החלונות, גם לצרכי האפלה וגם כדי שלא יעופו רסיסי זכוכית לכל עבר במקרה של פיצוץ. 

אבא שלי שירת בתותחנים וגוייס למילואים כבר כמה שבועות לפני תחילת הקרבות, ולא היה איתנו כאשר עפו עלינו הפגזים של הירדנים, שהיו אז ממש קרובים אלינו. 

פס הקול שליווה אותי בתקופה ההיא היו שירים כמו "החזיקי לנו אצבעות"

כמובן "ירושלים של זהב" (בגרסתו המקורית עם "איכה יבשו בורות המים")

וגם "נאצר מחכה לרבין". קשה לקלוט כמה פחד היה, ממש פחד קיומי, לקראת המלחמה, ושירים כאלה היו אמורים להעלות את המוראל ולהשקיט מעט את הפחדים. 

אבל אני, גם בגילי הצעיר כל כך, העדפתי את השירים הליריים, הרגשיים יותר. והייתי מטורפת על יהורם גאון.

הייתי ממש קטנה, ואחי היה פעוט עדיין, אבל ראיתי את אמא בוכה כשהיא נפרדה מאבא שהלך למילואים, וידעתי שאנחנו בסכנה גדולה. 

מה שהיה מעניין, היה שמרגע שהתחילו הפגזים ליפול מימיננו ומשמאלנו, היתה זו דווקא אמא שתפסה פיקוד על כל הסיטואציה. היא עודדה את השכנים, שהצטופפו איתנו בחדר המדרגות מאחורי חומות שקי החול שהכנו בעצמנו. היא זו שאמרה לכולנו בפסקנות, ששום פגז לא ייפול על הבית הזה. ובאורח פלא, כך היה. וגם אבא שב בשלום בתום המלחמה. 

שנים מאוחר יותר, במלחמת לבנון הראשונה, כשהיינו הורים צעירים לתינוקת בת 3 חודשים, T נקרא למילואים בלבנון. הוא היה שריונר ונלחם שם בגזרה המזרחית מול הסורים. 

זוכרת את עצמי מטפלת בבתי ובכלבה, נצמדת לשיגרה ומתעקשת להישאר בדירה - למקרה ש-T יתקשר או יגיע, או שמישהו יעביר לי הודעה עבורו או עליו. 

לא הסכמתי לצאת מהבית, לא הסכמתי ללכת להוריו או להורי. המקסימום שיכולתי היה לרדת לכמה רגעים עם הכלבה ולחזור הביתה. להיות צמודה לרדיו ולטלפון. חיילים מסרו אז ד"שים הביתה דרך הרדיו, והייתי ממשיכה להקשיב תוך נמנום לא נמנום גם כל הלילה, למקרה שאשמע את קולו או את שמו. 

רק בדיעבד הבנתי, שצוותי הרדיו ליוו את החיילים בגזרה המערבית, אבל שם אצלו - בלחימה נגד הסורים - לא הסתובב אף כתב. 

חששתי ש-T לא יחזור, חששתי שהוא יחזור פצוע, ולא פחות מכך חששתי שהוא יחזור פגוע נפשית. 

זוכרת איך, עשרה ימים לתוך הלחימה, פתאום צלצל האינטרקום, קצת אחרי שסיימתי להניק את בתי, בערך בשש בבוקר. פתחתי לו, הוא היה מזוקן, שזוף ומטונף. החתה לו חופשה של עשרים וארבע שעות.

חיבקתי אותו שעה. הוא עשה שתיים או שלוש אמבטיות בזו אחר זו עד שהרגיש שירדה ממנו כל הצחנה וירדו כל שאריות הקרב. 

הוא לא הפסיק לדבר. T, השתקן בדרך כלל, שפך ושפך וסיפר וסיפר, ואני הקשבתי. התינוקת שיחקה לו בזקן. התחבקנו. היינו ביחד עשרים וארבע שעות ואז הוא חזר ללבנון. אבל שב בשלום. גם נפשית. 

השירים הזכורים לי מהתקופה הזו הם בעיקר "שיר דרך" של שלום חנוך

ואיכשהו זכור לי גם "הרדופים" של שלמה ארצי, למרות שייתכן שהוא יצא כמה חודשים אחרי כן. 

לסיום, צץ לי בזכרון דווקא אירוע משנה חיים מסוג אחר לגמרי.

ערב פורים של אותה שנה, 1982, גשם שוטף בחוץ ואצלי התחילו עוד מהבוקר צירי הלידה. 

T ואני, עם הבטן ההריונית שלי והכלבה מועמסים לתוך רכב החיפושית שהיה לנו אז, ונוסעים לבית היולדות. 

הכלבה נשארת ברכב (ו-T יוצא כל כמה שעות אליה, להוציא אותה קצת ולהחזיר אותה לרכב). 

הריון ראשון, לידה ראשונה, צירים לא יעילים (תורשה מאמא שלי), שעות על גבי שעות של צירים - עד שלבסוף בבוקר מגיע חמי ז"ל, הרופא המוערך, מדבר עם מנהל המחלקה שמייד מתחיל להזיז עניינים ואז קיבלתי את הזירוז המיוחל ובתנו הבכורה הגיחה אל אוויר העולם.

אבל מה שרציתי לספר היה שלאורך כל הלילה הזה, תוך כדי הצירים וההמתנה שיקרה משהו והחששות שמשהו לא בסדר - התנגן לי בראש "אל הדרך" של אילנית. 

איך זה קשור? אין לי מושג. ואולי כן. באותו לילה ובבוקר שבו בתי בסוף נולדה, יצאתי באמת לדרך. לדרך שהפכה אותי לאמא. שהפכה אותנו להורים. דרך חדשה. 

וכמו שכתבה שימרית אור בשיר: "ואז אל פאתי רקיע בוודאי נגיע, עוד מעט אם לא עכשיו". והילדה האהובה באה לעולם.

הערה קטנה בהקשר ליום השואה

לא תכננתי לכתוב היום פוסט אבל עלו בי לאחרונה הרהורים רבים.

חלקם בעקבות המפגשים והשיחות שניהלתי עם בני הדודים - גם שלי וגם של T.

חלקם לאחר שקראתי בספר "הנתניהו'ז" - לא החלק שקשור למפגש של הפרופסור עם בן ציון ומשפחתו אלא דווקא לכל חלקו הראשון של הספר, בו הוא מספר על עצמו ועל חייו כיהודי בארה"ב בתחילת/אמצע המאה העשרים. 

חלק קשור למה שאני שומעת מרבים, בעיקר צעירים, בחודשים האחרונים - לגבי הרצון לעזוב את ישראל עם כל מה שקורה כאן. 

כל אלה יחד התערבבו לי בראש, וחשבתי על כך שלרוב הישראלים שנולדו וגדלו כאן אין בכלל מושג איך זה להיות יהודי או אפילו ישראלי בגולה. 

הגולה והשואה והאנטישמיות - אלה כולם מושגים מוכרים אך רחוקים מאד. תלושים. לא קשורים.

גם מי שנסע הרבה לחו"ל - לטיולים, לעבודה, אפילו לרילוקיישן של כמה שנים - לאו דווקא נחשף ליחס, הלעיתים סמוי מאד, כלפי יהודים ואף כלפי ישראלים. 

בשיחה עם נכדיי - שיחסית לגילם הם בעלי השכלה כללית רחבה מאד  - גיליתי שהם יודעים על השואה אבל מעולם, למשל, לא שמעו על פוגרומים. על האינקוויזיציה או גירוש ספרד. וגם מי שכן, עבורו זו היסטוריה רחוקה. זה לא קשור לכאן ועכשיו.

ישראלים רבים שנולדו וגדלו כאן לוקחים כמובנת מאליה את החירות שיש לנו כאן. את העובדה שיש לנו מדינה משלנו. שזה לגמרי בסדר ומובן מאליו להיות יהודים. 

נכון, המון דברים מעוותים בה ומקולקלים בה, והתקופה כעת היא בין הקשות שהיו - מבחינת היחסים בינינו לבין עצמנו. 

נכון, האתגרים הבטחוניים שלנו תמיד מאיימים על חיינו ועל שלוותנו. 

אז כן, אני מבינה את מי שחיים בחו"ל. הרי לי עצמי יש בן בבוסטון שהקים שם משפחה, מתפרנס ומגדל שם את ילדיו. אני מבינה את מי שמצב המדינה מרגיז אותו, מכאיב לו, גורם לו לרצות להגר למקום שקט יותר, עם רווחה כלכלית ושלווה. 

אין לי טענות לאף אחד. אני לא מכנה אף אחד בכינויים או חושבת שהם בוגדים או נפולת של נמושות. 

אבל לי מאד ברור שכיהודיה בניכר יש סיכוי סביר שאתקל מתי שהוא בחיי בגילויים אנטישמיים כאלה ואחרים.

אפילו אני, כשגרתי בילדותי בפרבר של לוס אנג'לס והרגשתי הכי חופשיה והכי מקובלת, ולא רק שהיו המון יהודים בבית הספר הציבורי בו למדתי אלא גם חלק ניכר מהמורים היו יהודים - אפילו אני חטפתי קללה אנטישמית כשרבתי עם ילדה אחת. אפילו לא הבנתי מה היא אמרה, ורצתי לחפש את המילה במילון. וזה מה שנקרה "בקטנה" ממש. 

לא נראה לי שזה ברור כל כך לכולם. וזה לא משנה באיזה "חו"ל" אתה נמצא. זה עלול להגיע גם אלייך.