אוסטרליה - מלבורן - הימים האחרונים

בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ויצאנו להליכת בוקר לאורך הטיילת. 

לא ידענו אם וכמה ייצא לנו ללכת באותו היום, כי למרות השמיים הכחולים התחזית הזהירה מגשם, ולכן קודם כל עשינו V על שבעה ומשהו הקילומטרים שלנו על הבוקר. 

חזרנו לחדר והתקלחנו והכנו את ארוחת הבוקר (סוף סוף אכלנו סלט אמיתי כמו שאנחנו רגילים מהארץ), ותיאמנו עם החברים שלנו שבמקום שיאספו אותנו מהמלון, אנחנו נגיע אליהם באוּבֶּר. הם גרים בשכונת Caulfield הקרובה מאד לשכונת St. Kilda, היכן שמוקם המלון שלנו. שתי השכונות האלה התבררו כאזור מלא ביהודים, כאשר ברחובות מסוימים יש גם אוכלוסיה ממש חרדית. 

הגענו אליהם הביתה והתרשמנו מיופיו ומעבודות האמנות של החברה שלנו שתלויות על קירות ומפוזרות בפינות הבית. 

היא מציירת, היא בונה בובות גדולות מעיסות נייר (טכניקה שנקראת  paper mache או Papier-mâché) ובכלל היא מאד מאד יצירתית. 

הוא ניגן בפסנתר בצעירותו, ובשנים מאז שמכרו את המפעל שלהם ויצאו לגמלאות הוא חזר להתאמן והשמיע לנו כמה יצירות יפהפיות. 

לא התמהמהנו אצלם יתר על המידה, כי כאמור היה חשש לגשם, אז יצאנו מיד לטיול ברכס הדנדנונג DANDENONG.

טיילנו בין עצי האקליפטוס הגבוהים ועוד עצים מסוגים רבים, שמענו (אך לא הצלחנו לצלם) תוכים ועוד מינים רבים של ציפורים, טיפסנו אל מפלים, ביקרנו בעיירות חמודות וציוריות ואכלנו שם צהריים במסעדה שמגישה PIES מסוגים שונים. חשבתי אם לתרגם PIE לקיש או פשטידה אבל זה לא זה ולא זה. היה נחמד וטעים. 

במהלך כל הטיול הזה הגשם בא והלך לסירוגין ולא נתנו לו להפריע לנו. פשוט המשכנו כאילו לא קורה כלום. בתום הטיול חזרנו לבית של החברים וגם שם הם פתחו שולחן עם כל מיני מטעמים. 

דיברנו ודיברנו ובשלב כלשהי הגיעה חברה טובה שלהם, שעזרה לי בהתכתבות לפני כמה חודשים באיזה פרוייקט שלא כתבתי עליו בבלוג, ומאד רצינו להיפגש פנים אל פנים. היה ממש מרגש ונחמד לפגוש אותה ולשוחח איתה. היתה לכולנו הרגשה, שלו חיינו באותו מקום היינו יכולות להיות חברות טובות. 

כאשר הם החזירו אותנו למלון אחר הצהריים כבר היה ברור שאין לנו צורך בארוחת ערב ופשוט נשארנו בחדר ושוב הלכנו לישון מוקדם. 

למחרת בבוקר יצאנו להליכה דרך רחוב FITROY בכיוון ההפוך לחוף הים, אל פארק אלברט המהמם. 

היה ממש קר ו-T משום מה לא התלבש בהתאם וממש סבל. הוא תמיד מתלבש הרבה יותר קל ממני כאשר יוצאים להליכה/ריצה אבל זה היה מוגזם. לאחר מכן הוא לא יצא שוב ללא הפליס או המעיל (או שניהם). 

לאחר שחזרנו למלון, התקלחנו, הפשרנו את עצמותנו ואכלנו ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו, וקבענו להיפגש עם בן דודי. 

הוא בא לאסוף אותנו מהמלון והתחנה הראשונה שלנו היה במוזיאון ה LUME, שהציג תערוכה חווייתית מדהימה של "קלוד מונה וחברים" - בקצרה האימפרסיוניסטים הכל כך אהובים עלינו. 

זו היתה חווייה מיוחדת במינה. כל התמונות וההסברים על ההיסטוריה של קלוד מונה ואחרים הוקרנו על המון קירות וברקע היתה מוזיקה קלאסית נהדרת ובמשך כשעה פשוט שקענו בתוך כל האמנות הזאת והיופי הזה. 

מייד בהתחלה נכנסנו לציור של מונה Water lily pond

ההכרה של האוסטרלים בהיסטוריה של האבוריג'ינים ובזכותם הראשונית על הארץ

אפילו לא חושבת שהסרטון מצליח להעביר את החוויה. 

משם נסענו לאוניברסיטה של מלבורן ולספרייה הנהדרת שלה. 

לאחר מכן המשכנו למתחם הקניות MELBOURNE CENTRAL , שכולל בתוכו מגדל מסוג SHOT TOWER, שמוגן על ידי כיפת זכוכית.

קראתי קצת על  SHOT TOWER - אבל לא באמת הבנתי עד הסוף איך ולמה הוא נועד ליצירה של קליעים על ידי זריקתם לתוך עופרת רותחת מגובה רב.....

בכל מקרה כל מתחם הקניות בנוי סביב הדבר הזה. 

קניות לא עשינו שם - דווקא רצינו לקראת סוף הטיול להביא משהו קטן לנכדים אבל לא מצאנו שום דבר מתאים. הדבר היחיד שכן קניתי היתה שרשרת "זהב" בעלת תליון של קנגורו קטן, בשביל שרי. היא מאד שמחה בשרשרת ובתי אחר כך הכריזה ששיחקתי אותה עם המתנה הזאת. 

בשלב הזה אשתו של בן דודי כבר הספיקה לאסוף את הילדים מהמכללה ומהתיכון, והגיעה איתם למרכז העיר, שם נפגשנו כולנו להליכה לאורך נהר ה -YARRA.

אגב, מי שלא מכיר לא יכול לזהות זאת בתמונות, אבל הנהר מלא מים באופן יוצא דופן, בגלל השטפונות שפקדו את אוסטרליה באותו הזמן. חלק מהגשרים ממש נוגעים במים. 

תוך כדי הליכה והנאה מקו הרקיע היפה של מלבורן, חיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב, כי במקור הם רצו שנאכל במסעדה יפנית שהם מאד אוהבים ב-Federation Square בשם CHOCOLATE BUDHHA , אבל זה היה יום שני וכמו מסעדות רבות אחרות, הם היו סגורים. 

אז המשכנו לטייל לאורך הנהר ובינתיים ניסינו לשווא לעזור לבתו של בן דודי עם איזשהו משחק מקוון שהיא שיחקה בטלפון שלה. 

אני לא זוכרת איך קוראים למשחק הזה אבל מסתבר שמשחקים אותו בכל העולם. אנשים שותלים קופסא עם איזשהו חפץ במקומות ציבוריים שונים בעולם, כותבים רמזים באיזה אתר או אפליקציה, ואחרים מחפשים אותו ומדווחים שמצאו - אבל לא אמורים לקחת אותו משם, כדי לאפשר לאחרים למצוא גם. 

בדיוק שם ליד אחד הגשרים שחוצים את נהר היארה היה אמור להיות שתול חפץ שכזה, שכמה כבר דיווחו על מציאותו, וכולנו התגייסנו לחפש ולמצוא אותו. 

למורת רוחה של הילדה לא מצאנו כלום, ולמרות שהמשחק כולו אמור להיות מושתת על אמון בין כל המשתתפים, אנחנו חושדים שבכל זאת מישהו "הרים" את החפץ משם ובעצם קלקל את כל הסיפור. זה די צברח אותה כמובן ובעיקר היא חששה שאנחנו מתעסקים כולנו במשהו שבכלל לא מעניין אותנו, רק למענה. מתוקה כזאת. 

בסוף אשתו של בן דודי בחרה מסעדה אחרת שנראתה לה טוב, ושאפשר היה לשבת בחוץ עם נוף לנהר ולקו הרקיע של העיר, אבל מוגנים מהרוח ומהקור שהמשיך לשרור. 

רק לאחר שהתיישבנו הבנו שזו מסעדת דגים ממש (אבל ממש!) יקרה, וראינו שבן דודי ובני משפחתו מתלבטים אם לקום וללכת. במיוחד הילדים היו לחוצים מרמת המחירים, וזה די נגע ללבי. נדמה לי גם, שבמקור הם דיברו ביניהם שאחרי שאנחנו הזמנו אותם לבראנץ' בשבת, הפעם הם יהיו אלה שיזמינו אותנו. אבל המחירים במסעדה הזאת די הרתיעו אותם. 

ואז ראיתי, ש-T אומר לבן דודי בשקט שזה בסדר, אם כבר התיישבנו אז אפשר להישאר, ובסופו של דבר כך עשינו. 

בכל מקרה כל אחד מאיתנו הזמין רק מנה אחת (אנחנו ממילא הרי לא אכלנים גדולים) וכשהגיע החשבון ובן דודי רצה לפחות לכסות את הארוחה של המשפחה שלו, שוב T לא נתן לו והם התפשרו והתחלקו בחשבון חצי חצי. 

לומר שהאוכל היה שווה את המחיר? לא ממש. ואני אפילו לא זוכרת איך קראו למסעדה הזאת. אבל העיקר היה זמן האיכות ששוב בילינו עם בן דודי ומשפחתו המתוקה, והשעות האלה היו שוות הכל. 

בסוף הערב נפרדנו מכולם, פרט לבן דודי, אותו תכננו לפגוש גם ביומנו האחרון בעיר. 

שבנו למלון עייפים אך מרוצים מאד. 

אם היו לנו תהיות כלשהן לגבי הקומפולסיביות של בן דודי, התברר שעלו בנו לא פחות תהיות לגבי חוסר ההחלטיות של החברים שלנו. הם פשוט לא הצליחו להחליט לגבי שום דבר, ובכל שלב בסוף הבנו שאנחנו צריכים לקבוע את התכניות, אחרת שום דבר לא יצא לפועל. 

התכנית במקור היתה שהם יגיעו אלינו ביומנו האחרון במלבורן ונצא כולנו להליכת הבוקר ביחד, ולאחר מכן נשב לאכול ארוחת בוקר איפה שהוא. 

מזג האוויר היה קר והפכפך - כרגיל - וכרגיל הגשם איים לרדת, והחברים כל שנייה שינו את דעתם לגבי מועד ההליכה, מקום ההליכה, מועד ארוחת הבוקר וגם מקום ארוחת הבוקר (בבית קפה, אצלם.....זה כל הזמן השתנה וכל הזמן קבלנו מהם הודעות סותרות בוואטסאפ).

 

ברגע שהבנו שזה המצב, הודענו להם שגשם או לא גשם, אנחנו יוצאים כרגע להליכה לאורך הטיילת, ונגיע אליהם אחרי המקלחת באופן עצמאי לארוחת הבוקר. משם נצא לאן שהם רוצים. 

לאחר ההליכה והמקלחת הודיעו לנו החברים שאנחנו מוזמנים באמת לארוחת בוקר ביתית אצלם, אז הגענו אליהם עם אוּבֶּר ונהנינו מארוחת בוקר טעימה ומפנקת. 

אחרי כן יצאנו איתם, תחילה אל BRIGHTON BEACH, שם היה חשוב להם מאד להראות לנו את ה-Bathing Boxes האלה, שמסתבר ששווים הון כסף ושייכים לאנשים מאד עשירים, שעושים בהם שימוש בכל פעם שהם מגיעים לחוף. 

בחלקם יש ציוד לחוף או לגלישה ובחלקם סידרו ממש פינות ישיבה. 

BRIGHTON BEACH BATHING BOXES    

בינתיים הודיע לנו בן דודי, שהוא יושב ועובד על המחשב הנייד שלו בבית קפה שנמצא ב-Yarra Bend Park ושיש שם מסלולי הליכה יפים וגם סיכוי לצפות ב"שועלים המעופפים", הלא הם עטלפי פירות המבקרים תכופות במלבורן ואף לעיתים קובעים בה את משכנם באורח קבע. 

אז אחרי Brighton Beach נסענו עם החברים לפגוש אותו ויצאנו כולנו יחד לטייל בסביבה. 

STUDLEY PARK / YARRA BEND PARK

סוף סוף T הצליח לצלם את אחד התוכים הרבים שהתעופפו סביבנו

מה שיפה הוא שזה פארק פראי וטבעי וגדול ויפהפה ממש באמצע מלבורן. יש ליד זה גם מגרשי גולף כמובן - גם האוסטרלים וגם הניו זילנדים משחקים הרבה גולף ובמשך כל השבוע. החיים הטובים. 

האתר בו היינו אמורים למצוא את ה"שועלים המעופפים" - עטלפים בשם Flying Foxes

כמובן שכאשר הגענו לאזור בו היו אמורים להיות העטלפים האלה, לא היה אפילו אחד בסביבה. 

אחרי שטיילנו די הרבה, נפרדנו מבן דודי בפעם האחרונה (לא לפני שהוא החזיר ל-T את כובע המצחייה שאסף מהמסעדה) והחברים החזירו אותנו למלון, שם נפרדנו גם מהם. 

הטיול המדהים שלנו לניו זילנד ומלבורן עמד להסתיים. 

בערב טיילנו לנו רגלית לאורך רחוב Acland החביב ונכנסנו למסעדת Cicciolina  הנעימה לארוחת הערב האחרונה שלנו במלבורן. 

לשדה התעופה הזמנו שוב אוּבֶּר (אפשר לתאם מועד איסוף מראש) לשלוש לפנות בוקר כדי להיות בשדה התעופה בזמן לטיסה, אבל ברגע שירדנו ללובי קיבלנו הודעה מהאפליקציה שאין נהג זמין ושהאפליקציה מחפשת לנו נהג חדש. בשעה זו של הלילה לא הסתובבו באזור מונית, הקבלה של המלון היתה סגורה (למרות שבאתר שלהם כתוב שהיא פעילה 24/7 בפועל הם היו נוכחים מעט מאד שעות ביממה) ולרגע הרגשתי פאניקה קטנה. אבל תוך דקה כבר קיבלתי הודעה באפליקציה שנמצא נהג והוא בדרך אלינו, וכך הגענו בשלום ובזמן לשדה התעופה. 

הטיסה היתה נוחה אבל ארוכה מאד (יותר ארוכה בחזור מאשר בהלוך, כמובן, מטבע הדברים כאשר טסים מערבה זה לוקח יותר זמן), ובעיקר ל-T היה הפעם יותר קשה. ארבע עשרה שעות טיסה עד לדובאי, ועוד שלוש וחצי שעות עד הבית....

אני ישנתי וצפיתי בעוד עונה שלמה של "יורשים" לסירוגין. 

האוכל היה הרבה פחות טוב ממה שציפינו מחברת Emirates, וגם ישב לנו לא כל כך טוב בבטן אחר כך. רשמתי לעצמי הערה פשוט לא לאכול יותר אף פעם במטוסים. מקסימום להביא לעצמי אוכל מהבית. 

הגענו עייפים ומרוצים מאד מכל הטיול הזה, גם מטיולי הטבע הנהדרים וגם מהמפגשים החברתיים והמשפחתיים - שאולי עוד ארחיב בהמשך קצת גם על בן דודי ומשפחתו וגם על החברים. אבל סוף סוף השלמתי את התיעוד שלי על החופשה הזאת, ואפשר לחזור לעדכונים השוטפים הרגילים....

עוד השלמת עדכונים

אבא שלי:

אבא שלי ממשיך עם ההורמונים לטיפול בסרטן הערמונית, גם בכדורים וגם כבר קיבל זריקת הורמונים ראשונה, ויש מגוון של תופעות לוואי. 

הוא עייף יותר וחלש וגדלו לו שדיים - עד כאן מה שהזהירו אותו שעלול לקרות.

עם או בלי קשר להורמונים הרגליים שלו מאד כבדות וקשה לו ללכת, ויש לו קוצר נשימה לפעמים.

בנוסף, שבוע אחרי שהתחיל עם ההורמונים הוא סבל מסחרחורות והפרעות קצב בלב ואושפז למשך יומיים למעקב במחלקה קרדיולוגית. שם שוב אובחן פרפור פרוזדורים, והפעם הוסיפו לו כדור חדש - קרדיולוק - שאמור לעזור. 

כולנו תהינו אם הטיפול בסרטן הערמונית לא יהרוס לו את הלב (ואת החיים) אבל גם במיון וגם הרופאים במחלקה וגם הקרדיולוג שלו ואפילו האונקולוג שלו כולם כולם אמרו לו שלמרות תופעות הלוואי, עדיף שימשיך ויסיים - אם ניתן - את הטיפול נגד הסרטן. ושניתן לחיות עם תופעות הלוואי.

האונקולוג החליף לו, ליתר בטחון, את התרופה שהוא לוקח באופן שוטף לכיווץ הערמונית, מתוך מחשבה שהיא זו שאחראית לסחרחורות, ולא ההורמונים. ללא ספק זו תקופה קשה ואני רק מקווה שהגוף שלו, וגם המוראל שלו, יעמוד בתקופת הטיפולים הזאת, וההקרנות לאחר מכן. לפעמים הטיפול קשה יותר ואף מזיק יותר מהמחלה. נראה מה יהיה.

במקביל, כל הויכוח שלו עם ה'אחוזה' לגבי אופן התשלום החודשי הסעיר את אבא מאד, הוא אף התחיל להתקשר למוסדות נוספים לדיור מוגן כדי לשאול אם הם כן מוכנים לקבל תשלום חודשי בכרטיס אשראי (שלא בהוראת קבע), ובינתיים הבין שאף אחד לא מקבל תשלומים ככה. מצדנו אנחנו הבנו שהוא מסתובב סביב עצמו במעגלים מהסיפור הזה ושזה רק מזיק לבריאות שלו, אז הרמנו טלפון ל'אחוזה' בעצמנו וביקשנו לדבר עם המנכ"לית החדשה, זו שהורתה לבטל את הסדר התשלומים הקיים שלו.

כשצלצלנו המנכ"לית לא הגיעה עדיין למשרד, והמזכירה שלה ביקשה לדעת באיזה עניין. כשאמרנו, שאנחנו בתו וחתנו של אבא שלי, ושאנחנו מעוניינים לשוחח איתה בנושא התשלום החודשי ל'אחוזה', הובטח לנו שהיא תחזור אלינו אחר הצהריים.

איש מעולם לא חזר אלינו, אבל באורח פלא אבא שלי קיבל שיחה, עוד כשהיה מאושפז במחלקה הקרדיולוגית, ממנהלת החשבונות של 'האחוזה', שאמרה שזו היתה פשוט אי הבנה (?!),  ושלא יחול שום שינוי באופן התשלומים כפי שבוצע עד כה. מעניין מאד....

בנושא הבריאות של T: 

הוא קיבל הפניות ל-CT וגם לנוירולוג (בעניין תחושת העלפון בעת הרמת הראש) בהנחיית הכירורג המומחה לכלי דם, וכבר נקבעו תורים לשניהם. בינתיים נראה שהוא מרגיש בסדר רוב הזמן....

בגזרת החתולים:

לקחתי את מיינקוני לחיסון השנתי שלו. החתלתול לא ממש אהב להיכנס לסל-תול וחטפתי שריטה בצוואר מהחצוף הקטן. אבל חיסנתי אותו אצל ווטרינר מקומי ביישוב שלנו, בלי לנסוע בפקקים עד רעננה ובלי לשלם הון תועפות ובלי שיעצבנו אותי....ועל הדרך קיבלתי תכשיר חדש עבורו ועבור ל', שמורחים לתוך העור בקלות ומונע פרעושים, קרציות ותולעים למיניהן - בקיצור לא צריך כדורים (שאין שום סיכוי לגרום להם לבלוע) ולא צריך עוד זריקות. 

במסגרת התקלות והשיבושים בבית: 

החדשות הטובות הן, שהגיע ולאחר מכן הותקן טוחן האשפה החדש, ובא פתרון לסוגיה הזאת. 

הפעם הותקן טוחן האשפה הנכון, כלומר: זה שמראש רציתי, וסוף סוף והגיע סוף לסאגה המוזרה הזאת, שבה הותקן אצלי בכיור במטבח טוחן אשפה שיש לי רק דברים לא טובים לומר עליו. ובא לציון גואל, כמו שאומרים.

גם מחמם המים בגאז הוחלף לבסוף, לאחר שהתקלה המשיכה לקרות לסירוגין במשך כמה ימים. T התקשר לחברת הגאז, ולאחר הרבה התלבטויות הוחלט להחליף את המכשיר, שכבר היה ישן והשתלם יותר להחליפו מאשר לתקנו (שבימינו זה פשוט אומר: להחליף כרטיס זיכרון). 

כאילו כל זה לא הספיק, שוב חזרה לנו הסתימה בשירותי האורחים, ואיימה להציף את הבית. 

זה הפך לסיפור בהמשכים. 

בהתחלה הזמנו שרברב, שהגיע ועשה הפעם בדיקה קצת יותר מעמיקה מהרגיל, וגילה שכנראה עכבר חדר לביוב אצלנו וכרסם את הפקק שבנקודת הביקורת, מה שלטענתו גרם ללכלוך ולשורשים ולחצץ לחדור למערכת ולחסום אותה. הוא המליץ להפעיל את ביטוח הדירה ולא לשלם על התיקון באופן פרטי. בדיעבד כנראה שמזל שזה מה שעשינו.

הפעלנו את הביטוח (והתפעלנו מכך שהם שלחו לנו שרברב עוד באותו היום), אבל במקום להחליף את קופסת הביקורת הוא החליט לעשות בה תיקון (עם דבק סיליקון - משהו ש-T היה יכול לעשות בעצמו), ובשלב ההוא עדיין לא היינו בטוחים שבין ההשתתפות העצמית מצד אחד והעבודה המינימליסטית של שרברב הביטוח מצד שני, לא היה לנו כבר עדיף לתקן באופן פרטי.

אבל אז הוא טען שאינו יכול לנקות את הקו החסום ודאג שחברת הביטוח תשלח לכאן ביובית כדי לפתוח באופן יסודי את הסתימה. 

הביובית הגיעה למחרת ולא הצליחה לפתוח את הסתימה. הם החדירו מצלמה לעומק הקו וראו קרע משמעותי בצינור הביוב, והעלו סברה ששורשים של עץ חדרו אליו וגרמו לחסימה. על מנת להימנע משבירת ריצוף הבטון (בומנייט) ביקשו מחברת הביטוח לשלוח אלינו בעל מקצוע שלישי, בעל מומחיות לתקן את הצינור "לפרוסקופית", אם לשאול מושג מתחום הרפואה. 

עוד יום חלף, והגיע המומחה, שפצח בתיקון הצינור (שלטענתו כלל לא נחסם על ידי שורשי עץ אלא קרס מפאת כובד החול והבטון שמעליו), ואז בכלל התברר שהקו הזה אכן דרש תיקון ומנע תקלה עצומה בקרוב, אך הסתימה בכלל לא שם, וצריך שוב לבדוק את זה מתוך הבית. 

עד שהוא והצוות שלו סיימו את עבודות התיקון הגדול של הצינור, הם היו חייבים לנסוע לתקלה דחופה אחרת אצל לקוח נוסף, והבטיחו להתייצב אצלנו ביום ראשון על הבוקר כדי לפרק את האסלה ולחפש את מקור הסתימה מבפנים. כאמור - סיפור בהמשכים. 

בינתיים השירותים האלה מושבתים וגם הכביסה היתה מושבתת, כי המים מחדר הכביסה עוברים על אותו הקו. לאחר שהצטברו לי הררי כביסה (גם שלנו, גם קצת של בני ומשפחתו וגם מצעים ומגבות) T הציע לנקז את המים ממכונת הכביסה לתוך דלי או גיגית גדולה. לי היה רעיון אחר - מאחר שהמכונה לא רחוקה מהחלון של חדר הכביסה, הצעתי לנסות להוציא את צינור הניקוז של המכונה דרך החלון. וכך עשיתי. המים נשפכו אל הגג של חדר האורחים - לא נורא - וכך במהלך סוף השבוע סיימתי מספר רב של "נאגלות" של כביסה, וברור שהכל כבר מקופל ומסודר (אבל עדיין לא גיהצתי את שדורש גיהוץ). 

בנושא הבריאות שלי: 

סוף סוף היה לי תור למומחה לגיל המעבר, לאחר ש'רופאהחדשה' התעקשה שאני לוקחת הורמונים הרבה יותר מדי זמן וזה מסוכן. הרופאה גם טענה שכאשר אני עושה הפסקה בהורמונים (בערך פעם בשנה, בחורף) כדי לבדוק האם נעלמו התסמינים, זה לא בריא ויותר מסוכן לגוף כאשר אני חוזרת לקחת אותם אחר כך. 

היא כתבה את כל זה בהפנייה, ובנוסף סיפרתי למומחה את כל ההיסטוריה שלי עם תסמיני גיל המעבר. הוא היה מאד נחמד ועשה לי קצת סדר בדברים. 

הוא הסביר שאכן יש סיכון לסרטן השד כאשר לוקחים את ההורמונים האלה, אבל שהדורות החדשים יותר של ההורמונים האלה משמעותית פחות מסוכנים, ואלה שאני מקבלת עכשיו הם במינון הכי נמוך שיכול להיות (ועדיין להיות אפקטיבי). כשאמרתי לו ש'רופאהחדשה' רצתה להמליץ על הורמונים שמכילים אסטרוגן בלבד, הוא הסביר שכל אישה שיש לה רחם זקוקה גם לפרוגסטרון, שמגן על הרחם שלה, כאשר היא מקבלת אסטרוגן לאורך זמן. בקיצור, הוא סומך על ההחלטות של הגניקולוג שלי ושמח לשמוע שאני גם בודקת את השד כל שנה גם אצל כירורג וגם פעם בשלוש שנים בעזרת ממוגרפיה, עושה את בדיקות הפאפס באופן קבוע ובאופן כללי שומרת על עצמי. 

מה שכן, הוא הסביר שבאמת לא בריא לעשות הפסקה עם ההורמונים כל שנה אלא כל חמש או עשר שנים, כי זה באמת מזיק לגוף בכל פעם להתחיל אותם מחדש. את כל זה הוא רשם בסיכום הביקור ואעביר את זה בהזדמנות ל'רופאהחדשה'. 

בגזרת הבריאות של כולנו: 

אני מרגישה טוב - בדיקות קורונה חוזרות שוב יצאו שליליות, וחזרתי לפעילות הגופנית הרגילה שלי (גם אם לאט יותר) אבל מידי פעם עדיין יש לי התקפי שיעול. מיינקוני מאד נבהל בכל פעם שזה קורה. T דיווח על כאב גרון בתחילת השבוע אבל למחרת זה עבר וחלף כלא היה. הוא מרגיש טוב ומתעמל ומתפקד כרגיל.

חתני כבר מרגיש ממש טוב, וגם חכמוד שחלה בעקבותיו כבר מתחיל להתאושש.  

בצפת כלתי דיווחה על דגדוג חשוד בגרון - אך בינתיים לא נראה שזה התפתח לשום דבר. 

אלה העדכונים בינתיים, בין לבין הפוסטים האחרונים שמתעדים את הטיול. המשך יבוא. 

אוסטרליה - מלבורן - היום הראשון - חברים, משפחה, ומזג אוויר מחורבן

הפסקתי את הפוסט הקודם כאשר נחתנו במלבורן. נהג האוּבֶּר הביא אותנו בלי בעיות למלון הדירות שהזמנו בשכונת סנט קילדה (St. Kilda), קרוב לשפת הים מעט מזרחית למרכז העיר. את השכונה הזאת בחרנו בגלל קרבתה היחסית לביתם של החברים שלנו שגרים באוסטרליה כבר כשלושים שנה וגם בגלל המיקום המצוין שלה. 

כשחיפשנו מלון במלבורן התלבטנו בין מרכז העיר לבין מלון או צימר שקרובים יותר אליהם או אל בן דודי, שגר עם משפחתו ממש בקצה המזרחי של מלבורן רבתי - לא רחוק מרכס הרי הדנדנונג (Dandenong). 

החברים שלנו הביעו התלהבות רבה מהגעתנו, והיה ברור שהם רוצים להיפגש איתנו כמה שיותר במהלך שהייתנו, ולא היה ברור בכלל מבן דודי עד כמה להם יהיה זמן או חשק להיפגש איתנו. משהו בתקשורת מול בן דודי קצת קרטע, בכל התקופה שלפני הגעתנו. בדיעבד אני נוטה לייחס את זה לאופי שלו (ול-OCD המשפחתי שרץ אצלנו בגנים). הוא היה כל כך עסוק בלנסות לתכנן אצלו בראש מה ואיך וכמה ולמה שזה בכלל לא בא לידי ביטוי החוצה כלפיי. לא נורא. בסוף נפגשנו ויותר מפעם אחת. 

מזג האוויר במלבורן היה רק מעט פחות קר ממה שהיה ביומנו הראשון בעיר, כשנחתנו ליום אחד בדרך לניו זילנד. משהו בשינויי האקלים או בהפכפכות הטבעית של העיר הזאת (כי בסידני באותו הזמן היו 31 מעלות) גרם לכך שאמנם הגענו בסוף האביב / תחילת הקיץ אבל כל הזמן היה קר ורוב הזמן היה גם גשום ו....איך לא? רוח! כבר הזכרתי שאני שונאת רוח???

כפי שכבר סיפרתי בסוף הפוסט הקודם, כאשר ניסינו לתקשר עם המלון לגבי שליחת שאטל לשדה התעופה לאסוף אותנו, לא קבלנו מהם תגובה בכלל. בדיעבד הבנו שבאופן כללי היחס שנקבל שם לא דומה לשום רמת שירות שהיינו מצפים ממלון בכלל, וממלון שמפרסם את עצמו כפי שהוא מפרסם את עצמו בפרט. היחס של פקידות הקבלה אלינו נע בין אדישות לאנטיפטיות. לאורך כל ארבעת הימים שהיינו שם, שעות הפעילות של הקבלה היו מוגבלות מאד, לא כל יום ניקו את החדרים והיינו צריכים לבקש ולבוא לקחת בעצמנו אספקה מסוג מגבות נקיות, טבליות למדיח וכדומה. מה שכן, החדר היה נעים ומרווח ונוח ומאובזר לשביעות רצוננו, המיקום היה מושלם, וגם המחיר לא היה בשמים. 

כבר בדרך משדה התעופה, כאשר הודענו לחברים ולבן דודי שהגענו ואנחנו בדרך למלון, בן דודי הכריז שגם הם בדרך לשם ושהם רוצים לקחת אותנו לבראנץ' / צהריים. יש איזו מסעדה נחמדה על שפת המים שהם מאד אוהבים וכדאי שנאכל שם, הוא אמר. 

הסכמנו בשמחה. 

כשהגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת (תשע וחצי) פקידת הקבלה הודיעה לנו ביובש שלא נקבל את החדר לפני שתיים, ולא היו שם אפילו שירותים ב"לובי" כדי שאוכל להחליף בגדים (מהטיסה, מהלילה...). כאשר התעקשתי באסרטיביות מנומסת (כן אני יודעת לעשות את זה) הפקידה איפשרה לי להשתמש בשירותי העובדים. שלפתי מהמזוודה כמה דברים והחלפתי מהר, הפקדנו את המזוודות אצלם בחדר ייעודי לכך, ויצאנו. 

בדיקה מהירה מול בן דודי העלתה שהם עדיין לא יצאו מהבית (היה קשה להקים את בת ה"עוד מעט 15" בשבת בבוקר) גם לאחר שייצאו לדרךוצפויה להם נסיעה של כארבעים וחמש דקות כדי להגיע אלינו. אז שוטטנו על רחוב FITZROY הומה האדם והמסעדות, התיישבנו בבית קפה נחמד של מלון PRINCE הקרוב, ואחרי הקפה יצאנו לטייל קצת לאורך החוף ובפארק הצמוד אליו. 

כששאלנו את בן דודי אם הוא הספיק להזמין שולחן במסעדה (כי הרי לא בכל מקום ניתן יהיה להושיב ששה אנשים בשבת בבוקר ללא התראה) הוא נזכר לומר שלא ענו לו במסעדה. והוא לא עשה כלום מעבר לכך. אוקיי. 

הבנו שלא ייצא ממנו שום דבר בעניין הזה ולקחנו את זה על עצמנו. חיפוש מהיר ברשת גילה שהמסעדה ההיא תיפתח רק בשעה שתיים עשרה בצהריים, ועד אז אף אחד לא ייענה לטלפון וגם לא היתה להם מערכת הזמנות מקוונת. כדי לא להסתכן החלטנו לחפש מסעדה אחרת. 

המלון שלנו היה במיקום נהדר, צמוד לרחוב ACLAND הססגוני ורחוב FITZROY שכבר הזכרתי, חלקן ממש טובות, כך שלא היתה לנו כל בעייה למצוא מסעדה שקיבלה ציונים ממש טובים, להתקשר ולהזמין מקומות לשעה אחת עשרה (שסברנו שעד אז הם כבר יצליחו להגיע). 

הגענו למסעדת FITZROVIA  המצוינת בשעה היעודה וחיכינו בזמן שהם חיפשו חניה. ואז הם הגיעו. והיה מפגש מרגש מאד. 

את אשתו של בן דודי כבר פגשתי מזמן עוד בלוס אנג'לס אצל דוד שלי, בעת ביקור שלי אצלם כאשר נסעתי לשם לכנס בשנת 2001. אז עוד לא ידענו שהם יתחתנו ושהוא יעבור לגור איתה באוסטרליה, אבל היא מאד מצאה חן בעיני ושמרנו על קשר במייל במשך כל השנים מאז. 

את הילדים שלהם -  בן ה- 19 ובת ה-עוד מעט 15 - לא פגשנו מעולם, והיה ממש תענוג להיפגש ולדבר ולהכיר. במהלך הארוחה עברתי לשבת בכל פעם ליד מישהו מהם כדי שנוכל לשוחח (היה הרבה רעש במסעדה) וכל כך נהנינו שאף אחד מאיתנו לא רצה לקום וללכת. בסוף מנהל המסעדה הגיע כדי לרמוז לנו שהגיע הזמן לקום, והחלטנו פשוט לטייל ביחד ולהמשיך לשוחח. 

כמה דברים קטנים שמשכו את תשומת לבי לגבי בן דודי: 

בשלב כלשהו הוא רצה שנעשה סלפי ונשלח את התמונה לאחותו ולאחיו שבארה"ב. הסכמתי בשמחה והצטלמנו, אבל אז הוא הביט בתמונה והחליט שהוא לא יצא בה מספיק טוב ביקש להצטלם שוב. ככה הוא חזר על זה שבע או שמונה פעמים, ממלמל משהו לגבי השיער שלו שלא יצא מוצלח היום (יש לציין שיש לו רעמה מכובדת יחסית לחמישים ושמונה שנותיו). הייתי קצת בשוק, אבל אז נזכרתי שגם דוד שלי ז"ל (אבא שלו) היה מאד רגיש למראהו החיצוני והיה מבלה שעות באמבטיה מטפח את עצמו ומייבש את שערו הארוך (למרות הפדחת). זו היתה גם עוד תזכורת לקומפולסיביות שלו, שאני מכירה כבר שנים. 

למשל, כבר חלפו שבועות מאז שחזרנו ארצה ועדיין הוא לא הצליח להביא את עצמו להחליט אילו תמונות לשלוח לנו מבין כל התמונות שהוא צילם במהלך ביקורנו. 

והיה עוד משהו. כאשר נפגשנו עם בן דודי ומשפחתו בשפעם השנייה, ואכלנו יחד ארוחת ערב במסעדה (אספר על זה בפוסט נפרד) התברר שכובע המצחייה של T נפל שם ונשכח, ו-T שם לב לזה רק אחרי שכבר נסענו משם ויצאנו ממרכז העיר. בן דודי רצה לחזור למסעדה באותו הרגע ולחפש את הכובע, ואנחנו אמרנו שבשום אופן אין צורך, זה בסך הכל כובע מצחייה. אבל בן דודי לא הרפה. 

בשלב ראשון הוא התקשר למסעדה וביקש שיחפשו את הכובע, ושאם ימצאו אותו בבקשה שישימו אותו בצד. אנחנו לא התכוונו לחזור לעיר בשביל הכובע אבל הודינו לו על הכוונה הטובה (והמוגזמת) ונפרדנו כשהוריד אותנו במלון.

 

למחרת כאשר דיברנו איתו וקבענו היכן ובאיזה שלב ניפגש, הוא גילה לנו, שאחרי שהוריד אותנו במלון, הוא חזר למסעדה והביא את הכובע. כן, כן, המצב קשה. 

עוד הערה קטנה: בשום שלב הם לא העלו כלל את האופציה שנבקר אצלם בבית. זה היה ממש מוזר. בכל ביקור של מישהו מבני משפחתי בארץ ברור לכולם שהם מבקרים אצלנו בבית, לפחות לארוחה אבל בדרך כלל פשוט ישנים אצלנו במשך כמה ימים. גם כאשר אחי וגיסתי גרו בבוסטון במהלך הדוקטורט של אחי התארח אצלם בן דודי, שבשנים ההן עדיין חי בקליפורניה,  פעמים רבות והרבה פעמים נשאר ונשאר כאילו שכח ללכת. גם כשהורי עוד גרו בסן חוזה הוא היה בן בית אצלם כל הזמן. וגם אצלי בבית הוא התארח לא מעט כאשר ביקר בארץ. לא היינו מתגוררים אצלו כמובן, אבל לא להזמין אפילו לקפה? זה היה מאד מאד מוזר.

לקראת סוף הביקור לא התאפקתי וזרקתי שאם הם רוצים נוכל להגיע אליהם, עצמאית, וגם הוא וגם אשתו מייד ביטלו את האופציה ומילמלו משהו על הבלגן שיש אצלם בבית ושזה לא בא בחשבון. נו, טוב. זה מה שיש. 

בחזרה לאותו יום ראשון שלנו במלבורן - לפני שקמנו ללכת לקח T על עצמו בנונשלנטיות את תשלום החשבון במסעדה עבור כולם - הוא מכיר את בן דודי (שקיבל את הגנים של אבא שלי ושלו ושידרג אותם לרמות אחרות) לא מאתמול - וקיבל החלטה מושכלת, שלכולנו יהיה נעים יותר אם לא יעלו במהלך כל המפגש הזה ענייני כספים.  נראה שמאד הוקל לבן דודי, למרות שנראה היה שאשתו חשה קצת לא בנוח עם זה. 

פצחנו בהליכה לאורך הטיילת ואז חתכנו בחזרה לרחוב אקלנד Acland הציורי.

תוך כדי הליכה נהייה לסירוגין חם וקר, ירד גשם ויצאה השמש - התעלמנו ונהנינו מהחברה ומהמראות שמסביב. 

היה לי טוב במיוחד לשוחח עם הילדים, במיוחד עם הבת - שנראה היה שהיא לא במיטבה. בהתחלה חשבתי שהיא מבואסת על כך שההורים "הכריחו" אותה להיפגש עם "דודים" שהיא בכלל לא מכירה (בכל זאת בת עשר'ה), אבל ככל שהזמן עבר והשיחה העמיקה הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליה בלי קשר אלינו. ההורים טענו (כשהיא מחוץ לטווח שמיעה) שתקופת הקורונה פגעה בה מאד וגרמה לה להתכנס פנימה - כמו שקרה להרבה ילדים ובני נוער - והרי הסגרים באוסטרליה היו קשוחים וארוכים מאד. 

אבל בהדרגה הבנתי שגם לפני הקורונה היו לה קשיים חברתיים שההורים כלל לא היו מודעים אליהם, ושגם עכשיו למרות האהבה הרבה והרצון הטוב, הם לא ממש רואים אותה ולא ממש מקשיבים לה. התעצבתי מאד, והצטערתי שאנחנו כל כך רחוקים ושאין לי שום סיכוי לבנות מערכת יחסים עם הילדה הרגישה והנבונה הזאת. 

הבן גם הוא מתוק מאד וחכם מאד, סוג של גיק - שלומד רובוטיקה ועוד משהו במכללה ובמקביל גם מדריך בצופים. הוא היה מאד מעודכן בפוליטיקה, גם המקומית וגם העולמית, והיו לו דעות מעניינות בכל התחומים. 

אשתו של בן דודי היא נטורופתית ועוסקת כל השנים בבריאות הציבור, תוך כדי שהיא למדה באוניברסיטה ועשתה דוקטורט והגיעה להישגים מרשימים בתחומה. בן דודי, לעומתה, למרות תואר בפיסיקה וכישורים רבים, לא ממש הצליח למצוא את עצמו בתחום התעסוקה כל השנים, ובשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבה טכנית - מהבית - שאולי באוסטרליה ניתן להתפרנס מזה, אבל יש לי הרגשה שאשתו היא המפרנסת העיקרית בבית. 

לפני שנפרדנו הם אמרו לנו, שאמנם בן דודי פינה את הימים הקרובים כדי לבלות איתנו כמה שיותר, אבל שאשתו צריכה לעבוד ולילדים יש לימודים, כך שבאותו שלב נראה היה שלא נראה אותם שוב. היה לי מאד חבל כי המפגש הזה השאיר אותי עם טעם של עוד....

לאחר שנפרדנו מבן דודי ומשפחתו, חזרנו למלון וקיבלנו את החדר, התמקמנו והתקלחנו, קפצנו לסופר קרוב כדי להצטייד לארוחת הבוקר ולקפה שלמחרת, וקבענו להיפגש עם החברים שלנו מהתיכון, שחיכו בקוצר רוח שנתפנה אליהם. 

הם אספו אותנו מהמלון ונסענו למסעדת QUAN הויאטנמית שהם מאד אוהבים. 

היה ממש נחמד להתעדכן ולבלות ביחד, אבל כבר היינו עייפים אחרי כל היום והלילה הארוכים שעברנו, ובכל מקרה קבענו לבלות איתם את כל היום למחרת, אז בתום הארוחה הם החזירו אותנו למלון והלכנו לישון ממש מוקדם. 

יותר מדי עדכונים

עבר זמן וקרו דברים רבים מאז שעדכנתי לאחרונה עדכונים שוטפים.

אז אתחיל מהביקור של בני ומשפחתו בארץ.

עוד לפני שבני וכלתי נחתו בארץ עם ילדיהם המתוקים, שוחחנו איתם בוידאו וזכיתי לשמוע מסביבוני I LOVE YOU TOO בקולו המתוק, לאחר שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. קיקה עשתה "שלום" מלכותי כשדיברנו איתם, ומייד הפגינה מומחיות ב"ידיים למעלה, על הראש" שאני תמיד שרה לה דרך הטלפון. והלב שלי נמס משניהם. 

באותו היום כלתי גם שלחה לנו תמונה של סביבוני מלקק טבלת שוקולד - אירוע ראשוני וחד פעמי. הילד הסופר בררני הזה באוכל (הבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהאוטיזם, ואצלו - למרות שדברים אחרים מתפתחים ומשתפרים באופן מעורר התפעלות - נושא האוכל נותר כאוב ובעייתי) אמנם אוהב "קליק" (רק בעיגולים ורק בחום לבן) אבל מעולם לא הסכים לגעת בשוקולד, שלא לדבר על ללקק אותו. צעד ענק לאדם. 

למחרת הם כבר נחתו בארץ. לקחנו את הרכב ששכרנו להם באותו הבוקר, ו-T נסע (ברכב שלנו) לנתב"ג לאסוף אותם (כי עם שני מושבי הבטיחות אנחנו לא נכנסים כולנו לרכב אחד). חיכיתי להם בבית. המפגש היה מרגש ושמח, ולמרות הג'ט לג שלהם הצלחנו לבלות בנעימים בשבוע הראשון לשהותם בארץ. 

הילדים התרגלו לבית ואלינו בזריזות ונהנו מאד מהמפגש עם הדודים ובני הדודים (בתי ומשפחתה, אחי ומשפחתו). על היום הראשון בני וכלתי נסעו לשגרירות ארה"ב למסור את הדרכונים שלהם להטבעת הויזות החדשות - בני קיבל אישור כבר לפני חצי שנה להארכת ויזת האמן שלו, וכלתי קיבלה עכשיו על המקום אישור לויזת "תלויים" - התלויה בויזה של בני. עדיין אסור יהיה לה לעבוד בארה"ב אך השהות שלה (והיציאה והכניסה) תהיה חוקית. ובינתיים ממשיכים עורכי דין לעמול על ויזת עבודה בשבילה. וזה לוקח שנים. 

אני יושבת בימים אלה וצופה בכל הילדים שלי ובכל הנכדים שלי ביחד, משוחחים ומשחקים ונהנים - ואני מרגישה שאין אושר גדול מזה בחיים. לא צריכה יותר כלום. 

בעיקר מתחמם לי הלב כאשר אני רואה את היחס המקסים שהנכדים הישראלים שלי נותנים לאמריקאים הקטנים. משחקים עם סביבוני בעדינות ונותנים לו את כל המרחב שהוא צריך, נענים לצורך של קיקה בקשר ותשומת לב, פשוט חמודים. כולם. 

השבוע קיבלו חכמוד ונשמותק גם שבחים עילאיים מהמורות שלהם בבית הספר. גם מזה רווינו נחת, בעיקר מכך שגם "שם בחוץ" רואים את מה שאנחנו רואים ומזהים בילדים האלה את החוכמה וטוב הלב והייחוד שבכל אחד מהם. 

ובששי שרי סוף סוף נשארה לישון אצלנו לילה שלם. היא מאד רצתה אבל ידענו שיהיה לה קשה להיפרד מאמא. נשכבתי לידה במיטה שלי בזמן שבתי הקריאה לה סיפור, והיא נרדמה מייד. לא ממש ישנתי באותו הלילה, נמנמתי לסירוגין והתחבקנו במיטה, ופעמיים היא התעוררה וביקשה את אמא. 

עשיתי את מה שבתי אמרה לי לעשות: אמרתי לה שעכשיו לילה ועוד מעט בוקר ובבוקר אמא תבוא, וגם אמרתי לה כמה היא אמיצה שהצליחה להישאר לישון אצל סבא וסבתא וכל הכבוד לה. בפעם הראשונה היא נרדמה שוב מיד, ובפעם השנייה היה לה יותר קשה אבל גם אז היא חיבקה אותי ואת ה"שמיכי" שלה חזק ונרדמה עד הבוקר. 

בבוקר לא היתה מאושרת ממנה שהיא אכן הצליחה לעשות זאת, וגם נשמותק וחכמוד שמחו איתה. בתי וחתני הגיעו מוקדם ובילינו כולנו יחד עם בני וכלתי והילדים כמעט עד הצהריים. 

אחר הצהריים הגיעו אחי וגיסתי והאחייניות לראות את בני ומשפחתו המתוקה, והיה מפגש נחמד ומרגש. 

אבל בסוף היינו מותשים. 

ובראשון כבר היה ברור שאני לא מרגישה טוב. צינון ועייפות וחוסר כוח. עדיין תיפקדתי כרגיל ואפילו יצאתי לספורט - אבל בשני כבר הייתי גמורה, וכשבתי הגיעה עם הילדים להדלקת נרות כבר בקושי יכולתי להישאר איתם, וחמקתי למיטה בשמונה בערב כשכולם עוד היו כאן. גם חתני לא הגיע איתם לכאן מאותה הסיבה - גם הוא התקרר והרגיש לא טוב. ומאוחר יותר בערב הוא נבדק ויצא חיובי לקורונה. כמו שאומרים, העלילה מסתבכת. 

הבדיקה שאני עשיתי יצאה שלילית אבל אני ממש מרגישה "על הפנים". מזל מזל מזל שהורי החליטו לא להשתתף בכלל בכל המפגשים המשפחתיים האלה. מצד שני בני וכלתי כן קפצו אליהם עם הנכדים בראשון בבוקר....ואם הם נחשפו אז..........נו, טוב, נחכה ונראה. 

כרגע בני והמשפחה כבר בצפת אצל הוריה של כלתי, בינתיים כולם מרגישים טוב. נקווה לטוב, והמשך יבוא. 

יש לי עוד המון עדכונים...על אבא שלי וכל מיני תקלות ותיקונים בבית - אבל זה כבר יחכה לפוסט נפרד.