באתר מדד העומס של נתב"ג טענו שבשעות שאנחנו אמורים להגיע לשדה יהיה עומס קל בלבד.
הם כנראה לא הביאו בחשבון שיהיו רק שני אנשי ביטחון במקום ששה או שמונה (מניסיון העבר וגם לפי מספר העמדות שעמדו שם ריקות) ובילינו כשעה וחצי בתור לבדיקה הבטחונית.
בבית ניסינו לעשות צ'ק אין און ליין אבל משום מה רק לי זה הצליח, ל-T זה אמר שעליו לעשות וידוא ( verification) בדלפק של חברת התעופה.
ואז, כשהגענו לדלפק של דלתה, היתה לפקידה איזו בעייה עם הדרכונים שלנו, ואחרי שהיא ניסתה ללא הצלחה להעביר אותם בקורא דרכונים כמה וכמה פעמים, היא ביקשה סליחה רגע ונעלמה איתם. היא חזרה כעבור המון זמן (לא מדדתי בדיוק), אמרה שאין לה מושג מה היתה הבעייה אבל הם הצליחו להתגבר עליה ולהנפיק לנו כרטיסי עלייה למטוס.
אני תוהה באמת מה היתה הבעייה ומקווה שהיא לא תחזור על עצמה בהמשך.
בכל מקרה כתוצאה מכל ההמתנות הארוכות האלה, לא היה לנו הרבה זמן לשוטט באזור הדיוטי פרי, הספקנו לשתות קפה ו-T קנה ויסקי להביא מתנה לבני וכלתי.
הטיסה היתה מפוצצת אבל כמו בפעם הקודמת היא היתה ממש מצוינת. המטוס היה נקי ונוח, הצוות היה ידידותי ויעיל, הטייס היה מקצוען אמיתי וכנראה גם היה לו מזל עם מזג האוויר ולא סבלנו בכלל מרעידות או כיסי אוויר. גם האוכלוסיה שטסה איתנו היתה מתורבתת, שקטה ונקייה. זה יתרון עצום. טיסת לילה בין ששי לשבת.....מומלץ בחום.
הגענו תוך פחות מ-11 שעות לשדה תעופה ריק לגמרי בבוסטון. נחתנו קצת אחרי חמש בבוקר והיינו הטיסה הראשונה שנחתה באותו היום. אפילו היה חשש שהמכס עדיין לא יהיה פתוח, אבל למזלנו הוא נפתח ולא עיכבו אותנו.
בביקורת דרכונים (מה שנקרא immigration) היינו הטיסה היחידה והכל עבר ממש חלק. כשאמרנו שאנחנו באים לבקר את הבן והנכדים קיבלנו חיוך והועברנו מהר (לי לקחו שוב טביעות אצבע משתי הידיים - לא ברור למה - אבל T לא היה צריך).
למרות המהירות שבה עברו את ביקורת הדרכונים, המזוודות שלנו כבר חיכו על המסוע. הכל עבר חלק. מפאת השעה הפצרנו בבני ובכלתי שלא יעלו על דעתם אפילו להגיע לאסוף אותנו מהשדה. לא בא לנו ללכת עד לחניה הייעודית שבה פוגשים את נהגי ה-UBER וה-LYFT אז יצאנו לתפוס מונית. בשעת בוקר כה מוקדמת לא עמדו שם מוניות, אבל היה טלפון שמעליו שלט שמורה לנו להרים את השפופרת ונהג ייצא לאסוף אותנו. היה קר - כשמונה מעלות - אבל לשמחתנו המונית הגיעה מהר.
בסוף הנסיעה עלתה עוד פחות ממה שהאובר עלה לנו בפעם הקודמת. אולי בגלל השעה והכבישים הריקים.
כשהגענו כלתי וקיקה כבר היו ערות - קיקה מצמיחה שיניים, נמצאת באמצע קפיצת גדילה ובנוסף היא גם מקוררת מאד. אבל היא עדיין אחת התינוקות המתוקות, אם לא ה....
סביבוני התעורר וירד בעצמו במדרגות - משהו שהוא עושה לפעמים, בעיקר בסופי שבוע. הוא קיבל אותנו בשמחה, ואפילו ניסה לומר "סבא T" ו"סבתא אמפי" בדרך המשובשת שלו אבל בקול הכי מתוק בעולם. לא ייאמן איזו קפיצה הילד הזה נתן בשלושת החודשים מאז היינו כאן לאחרונה. הוא מדבר כל הזמן, רוב הזמן קשה להבין אותו אבל הוא משתדל - פעם זה פשוט לא עניין אותו. ומאז שהוא התחיל את הטיפול אצל קלינאית תקשורת וקיבל טאבלט ייעודי, הוא יודע גם להקיש על הטאבלט את מה שהוא רוצה לבטא, אם אנחנו לא מבינים את מה שהוא אומר. זה מדהים. ומרגש.
גם הוא מצונן מאד (וכמובן שגם T כבר מצונן וכואב לו הגרון מהבוקר, ובטח גם לי זה יקרה עוד מעט).
גם קיקה התפתחה מאד בשלושת החודשים שעברו מאז הביקור האחרון, נעמדת כל הזמן, זוחלת במהירות טיל, טועמת כמובן כל דבר שנקרה בדרכה (בעיקר צריך להיזהר מאהבתה היתרה למוצרי חשמל) ומאוהבת קשות באחיה הגדול. גם את סבא שלה היא אוהבת במיוחד, ו-T מתמוגג כמובן. בניגוד לסביבוני היא מסכימה לטעום ולאכול כמעט כל דבר, וכבר שוקלת מעל לשמונה קילו. בלי עין הרע.
שוב גילינו שלהגיע לבית של בני וכלתי זה קצת כמו להגיע הביתה. טוב לנו ונוח לנו כאן. בבית, בשכונה, בסופר המקומי. הפעם אנחנו רק סבא וסבתא. לא תכננו לנסוע לטיולים, זה ביקור קצר יותר מהרגיל - רק 11 יום - וכל כולו מוקדש לבילוי עם האהובים שלנו ובעיקר כמובן לעזור להם ולפנק אותם. בנוסף לעזרה עם הילדים אנחנו מבשלים, שוטפים כלים, מכבסים ומקפלים...כל מה שאפשר לעשות כדי להקל עליהם ולו רק למשך הזמן הקצר שבו אנחנו איתם. ובעיקר להסניף ולנשנש את הקטנטנים, שכבר רגילים אלינו ומקבלים אותנו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה.
חזרנו להליכות / ריצות לאורך נהר הצ'ארלס - שמפלסו ירד מאד בעקבות הקיץ היבש שעבר עליהם. לטיולים עם העגלה (וכשנמאס לה - על הידיים או המנשא) עם קיקה, לגני השעשועים עם סביבוני, לארוחות הטעימות ש-T מכין ולשיחות החולין מסביב לשולחן. השבוע תכננו גם לצאת פעמיים למסעדות - פעם בערב ופעם בצהריים. תכננו גם לחגוג את ראש השנה ביחד אבל צריך לראות איך ומתי לעשות זאת, כי בערב החג בני עובד - מנגן בבית הכנסת - ולמחרת לכלתי יש חזרה בערב. אולי פשוט נעביר את ארוחת החג לצהריים. אולי הם יזמינו חברים.
ביום שהגענו היו לבני שתי הופעות, באחת מהן הצלחנו לצפות. היא התקיימה בבית פרטי, אצל אנשים שאוהבים להזמין הרכבים מוזיקלים, לתת להם ארוחת ערב, להזמין חברים ובני משפחה להקשיב ולהרחיב אופקים, ולקבל תרומות שרובן מוענקות אחר כך לנגנים. היה נעים מאד לשבת שם בחצר, עטופים במשהו חם, להקשיב למוזיקת הג'אז - חלקה מקורית של בני וחלקה קטעי ג'אז מוכרים. להופעה השנייה - במועדון בשם Wally's - כבר לא הגענו באותו הערב. הג'ט לאג והעייפות מכל יום/ליל הטיסה הכריעו והלכנו לישון. בזכות המלטונין (ה-CIRCADIN - בשחרור מושהה) לא סבלנו מהג'ט לאג בכלל אחרי יום הטיסה.
מזג האוויר נעים ואף קריר ולעיתים אף גשום. היה רק יום אחד חם. תענוג ללבוש בגדים ארוכים, ליהנות מאוויר צח וקריר.
T הרגיש טוב ולא סבל מהתקפי כאב עד כה (לא היה התקף כבר למעלה משלושה שבועות) אבל אתמול פתאום כשהיה בשירותים חטף שוב בחילה נוראית וממש הקיא את ארוחת הצהריים שלו וכמעט התעלף. זה היה מוזר והפעם לא ניתן היה להאשים את הברזל - כי כבר שבועיים שאינו לוקח. דווקא שמחתי שהוא לא התחיל עדיין לקחת את הברזל המיוחד שקנינו ש-n_lee המליצה עליו, כי בטוח היינו "מאשימים" אותו בתופעה של אתמול. עוד כמה ימים הוא יתחיל לקחת את הברזל ונראה אילו תופעות כן תחזורנה, אם בכלל.
המשך יבוא.
