יום רביעי, 31 באוגוסט 2022

בוואטסאפ השכונתי

מודעת אבל פתאומית בקבוצת הוואטסאפ השכונתית טלטלה אותי.

את רוב השכנים אני מכירה רק דרך הקבוצה הזאת, אין לי כל דרך לחבר את השם לפנים. 

ליד כל שם בספר הכתובות האלקטרוני שלי יש גם את הכתובת, שאדע היכן בדיוק גר זה שכתב את ההודעה. 

השכן שנפטר היה בערך בגילי.

הוא היה בעל מקצוע שבמקרה גם הגיע לתקן אצלנו משהו לפני כמה שנים, כך שאותו אני הכרתי וזה עוד יותר מטלטל.

בעל משפחה, בערך בגילי, אולי מעט צעיר יותר. מישהו שהיה אצלי בבית, מישהו שרק לפני כמה ימים ראיתי יוצא מביתו ונכנס לרכב בעת שחזרתי מהליכת/ריצת הבוקר שלי. 

זו התגובה האוטומטית. "הרגע ראיתי אותו!" והנה הוא נפטר. 

מתברר שהיה חולה בסרטן כבר כמה שנים. ייתכן שאפילו כשהגיע אלי הביתה לבצע את התיקון כבר נלחם במחלה.

הנה גם זה קורה, ממש סמוך אלי.

עצוב. מלחיץ. 

יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

מעשה ביום הולדת עשירי, עוגה שנפלה, ג'ינס והרהורים על אמא שלי

בששי חל יום הולדתו של נשמותק. הוא חגג עשר קיצים, כמו הבלוג הזה. התחלתי את הבלוג קצת לפני שהוא נולד, לקראת סיום העבודה שלי במקום הקודם (והאחרון). גוגל שלח לי תמונה שלו מיום הולדתו הראשון. מתיקות שנשפכת מהמסך החוצה והחיוך טוב לב של בן השנה הזהה לגמרי לחיוך טוב הלב שיש לו לו היום המיסו את לבי - ואת לב כל מי ששלחתי לו את התמונה. ואיזה פולקעס היו לו!! לא פלא שבהתחלה קראתי לו כאן 'השמנדוב'! עכשיו הוא רזה מאד וכל הזמן רק גובה. 

לבקשתו אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי (שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון). 

בנוסף T הכין ניוקי, למרות שחתני אמר שאין צורך להביא כלום. 

היתה סעודה נהדרת עם סלטים טעימים ומעניינים (למשל סלט נבטוטים אחד שחתני הנביט בעצמו), בורגול ופיצה (שאני לא טעמתי אבל כולם טרפו כמה וכמה מנות ושני סוגי דגים בתנור - פילה דניס ופילה לברק - שהיו טעימים בטירוף.

כיון שמתנת יום הולדתו של נשמותק מאיתנו היתה סוני פלייסטיישן, ולכן תשמש גם את חכמוד, קניתי רק לשרי "מתנת ניחומים": הכנתי לה ערכה של חוברת צביעה של חד קרן (שהיא נורא אוהבת) וטושים מחיקים וגם קופסת אוכל קטנה של חד קרן - לגן החדש. הכל בוורוד כמובן. היא מאד שמחה במתנה.

בדרך מהרכב לדירה שלהם קרתה לי תאונה קטנה - העוגה נפלה לי מהיד, החליקה מהמיכל שבו החזקתי אותה, נמרחה לי לאורך כל הג'ינס וחלק מהסנדל (ברור שנעלתי סנדל לבן!) ונחתה בשלמותה (וכמעט ללא פגע) על הארץ. 

את העוגה הצלחנו להציל אבל הגעתי לביתה של בתי במצב די מביש. היא לא התבלבלה והלכה לבחור לי ג'ינס משלה, והציעה להשרות את שלי בחומר נגד כתמים במהלך הערב. די גיחכתי על ההצעה - שאני אכנס למכנסיים של הבת שלי? מגוחך (או כמו שנשמותק אוהב מאד לומר בכל הזדמנות בטון תיאטרלי ודרמתי מאד בזמן האחרון: proposterous!). 

בתי לא התבלבלה, פשפשה בחדר הארונות שלה ושלפה זוג מכנסיים כדי שאמדוד. הם היו מעט הדוקים אבל דווקא התאימו, להפתעתי, וככשאלתי איזו מידה היא לובשת, היא ענתה בנונשלנטיות - לפעמים 36, לפעמים 38....ואלה 36! האמת שהייתי בהלם. נכון שאני כבר מעל לשנה במידה 38, אבל למידה 36 לא חלמתי להיכנס אי פעם. לא שאתחיל לקנות מכנסיים במידה הזאת, זה באמת היה הדוק מדי ואחרי האוכל גם הציק מעט. אבל העובדה שנכנסתי אליהם ללא כל בעייה ושלא הייתי צריכה לפתוח כפתור בשום שלב בסך הכל שימחה אותי מאד. 

הגענו עם הורי וכמה דקות אחרינו הגיעה גם אמו של חתני עם אמה - סבתא של חתני. יצא שרוב הערב אמא שלי שוחחה עם סבתו של חתני. ונשמע שהיא נהנתה מהמפגש הזה. 

מעבר לכך שהארוחה היתה מוצלחת והחברה היתה נעימה, היתרון הכי גדול בלהתארח אצל בתי וחתני במקום לארח אותם אצלנו, הוא שאני פנויה ויכולה להקדיש לשרי את כל תשומת הלב. והילדה חגגה על זה. היא כל כך שמחה איתי ושיחקה איתי וקיבלתי ממנה כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות שזה פשוט מוגג אותי. בסוף הערב גם חתני הכריז ש"הכי כיף כשאתם באים לכאן" ואני מייד עניתי שנשמח לבוא תמיד. 

נשמותק שמח מאד במתנות שלו, והוא וחכמוד כמובן מייד התיישבו לחבק ולהגדיר את הפלייסטיישן החדש, ועד שהגענו הביתה חתני כבר שלח לנו תמונה של שני הילדים שקועים במשחק. 

מהוריו הוא קיבל רולר בליידס חדשים. שלו כבר קטנים, ופרט לשחייה הילד לא עוסק כמעט בספורט או פעילות גופנית כלשהי כך שבעזרת הרולר בליידס החדשים ניתן יהיה לפתות אותו לנסוע לפארק, להזיע קצת ולפתח קצת כושר. 

כשחזרנו הביתה מצאתי את עצמי מהרהרת בסוגיה של הורי, ספציפית אמא שלי שכל הזמן מסרבת הזמנות למפגשים משפחתיים. 

לא בא לה לצאת מהבית ולא בא לה לפגוש אף אחד - והאמת שאנחנו אומרים תודה ומתפלאים על כך שהיא כן מוכנה להתייצב אצלנו כל יום ששי וגם לצאת איתנו למסעדה כאשר אנחנו לא מארחים. 

אבל השבוע קרה משהו שהעלה למודעות שלי משהו שהסתובב לי ברקע הרבה זמן בלי שאצליח להגדיר לעצמי מה מפריע לי. 

אחותה של גיסתי עורכת אצלה השנה את ארוחת ערב ראש השנה והיא רצתה להזמין גם את הורי. אמא של גיסתי מאד היתה רוצה להיפגש עם הורי אבל הם (כלומר אמא שלי) לא ממש משתפים פעולה. מה שמצחיק הוא שכאשר הם חיו בארה"ב והיו באים לבקר הם היו מתראים איתה הרבה יותר מאשר מאז שהם חזרו לגור בארץ. אז נכון שהיתה קורונה, אבל זה כבר פחות רלוונטי עכשיו. 

אחותה של גיסתי אמרה לגיסתי שהשנה בנה וכלתה מתארחים אצל המחותנים שלה. היא אמרה שאם הורי לא יבואו, היא תזמין את הוריה של כלתה, ובנה וכלתה וכך הם יזכו להיות כולם יחד בערב ראש השנה. אבל בעדיפות ראשונה היא רצתה שהורי יבואו. 

גיסתי ביררה איתי קודם כל אם אנחנו בארץ בראש השנה, כי תיארה לעצמה שאם כן אז אנחנו נארח והורי בטח ירצו להיות איתנו, וכשהבינה שאנחנו בבוסטון עם בני בראש השנה היא הודיעה להורי שהם מוזמנים איתם לאחותה.

אמא שלי פסקה בהחלטיות שהם לא באים. כשגיסתי שאלה למה, אמא שלי - שמעולם לא היתה חזקה בטאקט אבל עם הגיל רק הולכת ומקצינה - ענתה "ככה!". והאמת, שגיסתי מאד נעלבה. בעיקר כשהיא חשבה על כך שאחותה העדיפה להזמין אותם על פני בילוי עם הבן והכלה והוריה בערב החג. אבל האמת שהיא נעלבה גם בשביל עצמה ובשביל אחי. 

אמא שלי כל הזמן מכה על חטא בזמן האחרון שבילדות הם "העריצו אותי" והפלו לרעה את אחי. אני כמובן לא בדיוק זוכרת את זה ככה, אבל גם אם זה נכון שהם "העריצו אותי", הם היו כל הזמן עסוקים בלפצות את אחי על כך שהוא (בעיניהם) "פחות מוצלח" ובפועל היתה (לדעתי) אפליה הפוכה לגמרי. לא ששמתי לב לכך בזמנו, אגב. הבנתי את זה רק בדיעבד כשהתבגרתי ובמהלך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. בזמן אמת לא היתה בי טיפת קנאה לאחי ופרגנתי לו את כל תשומת הלב שהוא קיבל, גם מהם וגם ממני עצמי. ועוד אגב - התברר מהר מאד שהוא ממש לא "פחות מוצלח" ממני, ואולי אף יותר. לפחות בתחומים שהם החשיבו כחשובים (לימודים, עבודה, קריירה). 

בכל מקרה, אמא שלי כל כך עסוקה בעבר ובחרטות על הפלייתו של אחי, שהיא כלל לא שמה לב שהיא ממשיכה את האפליה הזאת עכשיו. כאשר אנחנו מזמינים אותם לארוחה אצלנו או במסעדה או אצל בתי - הם נענים ללא קושי. כשגיסתי מזמינה אותה אליהם או למסעדה יחד עם המשפחה שלה - אמא שלי באופן עקבי מסרבת. לפעמים זה מלווה בתירוצי קורונה והתקהלות ולפעמים פשוט "לא בא לה". והאמת? גם אני הייתי נעלבת מזה. מה, כשאני מזמינה אותם למסעדה או למפגשים עם הנינים (שהם, בינינו, הסכנה הכי גדולה להדבקה בקורונה) אז אין קורונה? יש פה משהו לא הגיוני.

אז הרבה זמן אני כבר חשה שיש איזו אי סימטריות ביחס הזה של הורי, ספציפית של אמא שלי - שהיא בסוף זאת שקובעת אם הולכים או לא - אלי ואל אחי. אבל כאן עליתי על חלק מן הבעייה. זה לא אחי. הוא בכלל לא במשוואה. הוא לא זה שמזמין אותם, הוא גם לא מתעמת איתם כשהם מסרבים. אחי מתחמק מעימותים כמו ממגיפה. הוא לא מוכן לדבר על נושאים במחלוקת, לא מוכן להתעקש איתם, משאיר את "העבודה הקשה" לאשתו. הוא גם לא יוזם. זו תמיד גיסתי שמזכירה לו לבקר אצלם, בדרך כלל בשבת אחר הצהריים, זו היא שמזכירה לו להתקשר אליהם. זו היא שאמרה לו בשבוע שעבר לנסוע להיות עם אבא שלי ב-MRI ולקחת אותו משם הביתה אחר כך אחרי שהוא סירב שאקח אותו והתעקש לנסוע לבד (אגב, לי אבא אמר שהוא ייסע במוניות המוזלות שמציעים להם דרך האחוזה, ולכן ויתרתי לו. בפועל הוא נסע ברכבת ואוטובוס!).  זו גיסתי שכל הזמן מתחשבת בהם ובו - בסוף נפגעת. זה לא הגיוני ולזה לא הוגן. 

בקיצור אתמול שוחחתי על כך עם T והחלטתי שאנחנו מחשבים מסלול מחדש. מצד אחד אין טעם לדבר על זה עם הורי - זה ברור. מצד שני נראה לי שאתחיל להעמיד אותם בפני עובדה בכל הקשור למשפחה של אחי וגיסתי. גם ככה אני מקפידה להזמין אותם פעם בכמה שבועות אלינו לארוחת ששי, זה ברור, אבל נראה לי שאתחיל גם ליזום לצאת איתם יחד למסעדה לפעמים (גיסתי לא מסוגלת כמעט לארח ואת זה אנחנו לגמרי מקבלים ובזה אנחנו לגמרי מתחשבים), להרגיל את הורי שגם הצד הזה קיים. והוא לא פחות שווה......

יום חמישי, 25 באוגוסט 2022

נכדים, חתולים וענייני בריאות

כל השבוע שעבר T לא הרגיש כל כך טוב, לא היו לו אנרגיות והבטן שלו עשתה בעיות. 

היה יום אחד השבוע שדווקא התחיל יותר טוב והוא הרגיש מלא אנרגיות. היה אפילו יום אחד שהבטן הייתה רגועה יחסית - אבל אחר כך שוב זה חזר. וגם עכשיו הוא מלא גאזים והבטן עושה בלגן ואף אחד מהרופאים לא מצליח להבין ממה זה נובע. מחכים שהפרופסור יחליט מה ואיך בודקים הלאה. 

בסוף השבוע יחול יום הולדתו העשירי של נשמותק. היינו ערוכים לערוך את ארוחת יום ההולדת אצלנו בששי בערב, והוא גם הזמין אצלי את עוגת השוקולד שאפיתי לכבוד יום הולדתו של אבא שלי באפריל, ואז פתאום חתני התקשר להזמין אותנו אליהם. והוא אמר שגם הורי מוזמנים. מדובר באירוע נדיר לאחרונה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחה אצלם, מתי בפעם האחרונה הם חגגו אצלם יום הולדת של מי מהילדים, וממש לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הם טרחו להזמין גם את הורי. 

שמחה גדולה. 

אמרתי לחתני שיתקשר בעצמו אל הורי להזמין אותם, לשמח אותם. לא יודעת אם הוא הבין את מה שרמזתי שם, אבל הוא התקשר והם באמת שמחו. וגם - כמוני - התפלאו. 

קנינו לנשמותק סוני פלייסטיישן חדש (במקום הנינטנדו הישן שלהם) וחכמוד כבר גילה אותו במקרה כשנכנס לחדר האורחים ללכת שם לשירותים באחד הביקורים. השבעתי אותו לשמור את זה בסוד, אני מקווה שאכן שמר. וגם אם לא - לפעמים זה כיף לחכות למתנה שאתה כבר יודע שאמורה להגיע. 

T אמר לבתי לקנות משחקים לפלייסטיישן כדי שיוכלו לשחק מייד כשיקבלו את זה, אבל כמובן שזה עדיין לא קרה. אמרתי לו שזה לא נורא ושאפשר להוריד משחקים באופן מקוון, לעשות מנוי ועוד. בכל מקרה לא אנחנו אמורים לדאוג לכול.  

בגיזרה אחרת: לא יודעת אם בזמנו קיטרתי כאן על הפינוק של החתולים שלנו ד' ז"ל ו-ל' - הם כמעט לא אכלו אוכל רטוב של חתולים (מעדנים, שימורים) והיו מאד בררניים לגבי איזה שימורים הם אהבו ואיזה לא. עם המזל שלנו, תמיד כאשר היינו מוצאים מוצר שהם אהבו, בשלב כלשהו הוא אזל מהשוק או הפסיקו לייבא או לייצר בכלל. זה היה קטע מעצבן של שניהם. 

היה לי חשוב שהם יאכלו אפילו כפית של אוכל רטוב כל יום כי זה חשוב לכליות. חתולים לא שותים מספיק מים (למרות שהחתולים שלי אוהבים לשתות ישר מהברז) ויש להם נטייה בגיל מבוגר לבעיות בכליות. האוכל הרטוב מספק להם את הלחות החסרה. בין היתר. 

מאז שהגיע מיינקוני, הוא אהב ממש כל סוג אוכל שנתנו לו. זה היה פשוט תענוג לראות אותו מתרגש כשראה אותנו מכינים לו צלחת ומתנפל על האוכל ומחסל אותו עד כדי ליקוק הצלחת לכדי מראה נקי ומצוחצח. ההתלהבות שלו איכשהו השפיעה מעט גם על ל', שהתחילה לאכול קצת יותר (אולי מפאת התחרות). ראיתי שהיא העלתה מעט במשקל מאז שהוא הגיע (שנים שהיא באותו משקל) וגם ראיתי את התוצאות בארגז השירותים שלהם. 

אבל היא עדיין לא אוהבת כל סוג אוכל, ולאחרונה גם המיינקון החוצפן התחיל להיות בררן. סוגי אוכל שפעם הוא אהב עכשיו כבר לא, ויוצא שאני נתקעת עם קופסאות שימורים שקניתי כי הוא אהב ועכשיו פתאום הפסיק לאכול. 

מצד שני, בצר לי הגשתי לו אתמול אוכל שלפני כמה חודשים הוא לא אהב, כי זה מה שנשאר לי, והוא טרף אותו. אז אולי זה לא מוחלט העניין הזה. אולי הוא פשוט צריך את הגיוון...... באמת חתולים מפונקים!

היום הנכדים שוב היו אצלנו כל הבוקר. 

בתי הביאה אותם עייפים ורעבים, ונסעה לעבוד בקליניקה. מייד הכנו להם ארוחת בוקר ושמנו להם סרט ("משפחת סופר על") עד שהבריכה במושב הסמוך נפתחה.

נסענו עם שלושתם לבריכה וזה היה ממש נחמד. לשם שינוי שרי היתה עם המצופים אז היא היתה יחסית עצמאית ולא הייתי צריכה להחזיק אותה על הידיים כל הזמן. בבריכה הזאת זה שיפור משמעותי כי בניגוד לבריכה באחוזה, שם אין בכלל "עמוקים" ואני יכולה לעמוד בכל מקום לכל אורך הבריכה, הבריכה במושב היא בריכה רגילה וחלק נכבד ממנה אני לא מצליחה לעמוד. 

שרי התנהגה יפה רוב הזמן וגם כאשר היו עניינים הצלחנו לפתור אותם בנועם. לדוגמא כאשר קנינו להם ארטיקים וכמו תמיד אחרי שהיא בחרה טילון היא פתאום החליטה שהיא בעצם רוצה את הגלידה שנשמותק בחר. אמרתי לה שתטעם את הגלידה שלו ואם זה טעים לה אקנה לה גם כזה. היא סרבה לטעום, אז אמרתי לה שאם כך - או שתאכל את הטילון שהיא עצמה בחרה או שאם היא רוצה אני יכולה לזרוק אותו לפח. היא התלבטה רגע והחליטה שעדיף טילון ביד - וחיסלה אותו בתאווה רבה. 

בתי קנתה לה משקפת וורודה וחמודה אבל נראה לי שהגודל לא ממש התאים לפרצוף החמוד הקטן של הילדה, חלק מהזמן עין אחת היתה חצי עצומה וחלק מהזמן חדרו מים למשקפת. למרות זאת, היא התעקשה לחבוש אותה. לא התעקשתי. בכל פעם נכנסנו למים עם המשקפת, ואחרי כמה דקות היא הסירה אותה ואני כרכתי אותה סביב הזרוע שלי ולא עשינו מזה עניין. 

כשרצינו ללכת הביתה - T הכין ארוחת צהריים - היא רצתה לשטוף את הרגליים ביציאה מהבריכה, אבל בדרך לרכב כמובן שהן התלכלכו בעפר - אז היא התחילה לבכות וסירבה להיכנס לאוטו. הרמתי אותה ושטפתי את הלכלוך מהרגליים שלה בעזרת בקבוק מי שתייה, אבל היא לא נרגעה. היה חם והיינו עייפים ורעבים אז התחלנו לנסוע ככה, כשהיא בוכה, והצלחנו בדרך להסיח את דעתה בדיבורים על דברים אחרים ועד שהגענו הביתה - אחרי שלוש דקות בערך - היא כבר היתה בסדר. 

חכמוד ונשמותק נהדרים איתה, כל כך אוהבים אותה וסבלניים איתה. זה תענוג לראות. 

הם התקלחו שלושתם יחד ובינתיים T ואני הכנו את הארוחה, ואז אנחנו התקלחנו והם שיחקו בלגו, ואז בתי הגיעה והצטרפה אלינו לצהריים.......ואז הם הלכו ואנחנו נרדמנו חזק. מאד מעייף להיות קייטנת סבא וסבתא :)

יום שלישי, 23 באוגוסט 2022

יום נכדים ונינים באחוזה

השבוע התקיים בדיור המוגן של הורי יום נכדים ונינים. 

מאז שהם הגיעו לכאן, לפני ארבע שנים, זו הפעם הראשונה שמתבצעת פעילות כזאת, עוד מלפני הקורונה. אמא שלי חושבת שזה בזכות מנהלת קשרי דיירים חדשה שהגיעה לאחרונה. 

כשאבא שלי שלח את הפרסום אודות היום הזה גם אני וגם בתי התלהבנו. מדובר בשבועיים האחרונים של אוגוסט, הנכדים כבר מטפסים על הקירות מרוב שעמום של חופש גדול, אפילו הגן של שרי כבר נסגר עד תחילת ספטמבר - וחייבים לגוון להם קצת.

אז בסופ"ש בתי וכל המשפחה נסעו לגליל לקמפינג בחורשת טל, שלושה ימים של שבירת שיגרה, אוהל וחיק הטבע - ובתחילת השבוע היא הצליחה בקושי להעיר אותם ולהביא אותם לאחוזה, שם הורי ואני פגשנו אותם ושחררנו אותה לעיסוקיה. 

במקור T היה אמור להיות איתנו - בכל זאת הורי לא במצב להתרוצץ עם הנינים בחום הגדול של אוגוסט, במיוחד כאשר הם מסרבים לעבור לבגדי ים ולהשתכשך קצת במי הבריכה - אבל איכשהו נקבעה לו פגישה חשובה עם לקוחות חדשים בדיוק על הבוקר הזה ("איכשהו" = תיאמו מול 'שותפנו' והוא לא טרח לבדוק עם T אם הוא אכן פנוי ביום הזה 😡) ונאלצתי להסתדר לבד. 

אמא שלי גם "הצליחה" לשבש מעט את העניינים כאשר אמרה לבתי, שהביאה את הילדים בבגדי ים, שיום הכיף לא כולל את הבריכה. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? לא ברור. היה כתוב שרוב הפעילות תתקיים ליד הבריכה, כולל מגלשות מים מתנפחות ותותח קצף (מי מתפלש במי סבון בבגדיו???) ומי בכלל עושה יום כיף באוגוסט ברחבה של הבריכה ללא הבריכה? 

אמא שלי התעקשה ובתי החליטה לא להשאיר לי את השקית עם המצופים של שרי, מגבות ועוד אביזרי בריכה שהביאה איתה. BIG MISTAKE. ברור שהבריכה היתה חלק בלתי נפרד מיום הכיף. לא נורא. הסתדרנו גם ככה. וברור שגם אני הבאתי לכולם מגבות. וקרם הגנה. וממילא שרי היתה צמודה אלי כל הזמן, במים ומחוצה להם.

מזל שהגדולים - נשמותק וחכמוד - לא רק גדולים, אלא גם עצמאיים בשטח, משחקים נהדר בינם לבין עצמם וגם אחראיים מאד. חלק מהזמן אפילו עזרו לי עם שרי. מתוקים כאלה. 

בנוסף לבריכה ולתותח הקצף (ולמגלשות - שלשרי לא נתנו לעלות עליהן מפאת קוטנה והגדולים משום מה לא רצו לגלוש בהן) היו פינות נחמדות שונות עם בועות סבון, גלגלי hula hoops, קביים של ליצנים, קעקועים ועוד. 

הורי אמנם לא השתתפו אלא צפו מהצד (באיזשהו שלב כשראיתי כמה חם להם שלחתי אותם לנוח בבית במזגן) אבל אבא שלי לקח על עצמו את כל מה שכרוך בכיבוד (שעליו שילם מראש ולכן חשוב היה לו שינוצל) - הביא לילדים לחמניה ושוקו, ואחר כך ארטיקים, ואחר כך היינו אמורים לאכול שם גם צהריים.

היה המון רעש, גם בגלל ריבוי האנשים הקטנים והגדולים אבל בעיקר בגלל מוסיקה קצבית ורועשת ששום אירוע שמכבד את עצמו לא יכול כנראה בלעדיו, ואם גם ככה קשה לי הרבה פעמים להבין מה שרי אומרת, זה היה כמעט בלתי אפשרי לדבר איתה - אבל איכשהו הצלחתי. 

אחרי כמה שעות בבריכה ובפינות המשחק השונות (כן כן גם אני השתעשעתי בכל המשחקים כולל תותח הקצף, מה ששימח את שרי מאד) קראו לכולם לאולם למופע של קוסם. זו היתה הזדמנות מצוינת לגרום להם לצאת מן המים ולהתלבש, אבל כשהגענו לאולם שרי אמרה בפסקנות "לא בא לי ההצגה הזאת". הגדולים לא התעקשו להישאר, וקפצנו להתקרר ולנוח קצת בבית של הורי. 

זו היתה הפעם הראשונה ששרי ביקשה אצל הורי בבית, הגדולים כבר ביקרו שם כמה פעמים (לפני הקורונה). היא סיירה לה בין החדרים, עלתה וירדה במדרגות וחקרה את החדר למעלה (שמיועד למטפל/ת ובינתיים תודה לאל לא בשימוש) ואת המרפסת, בחנה היטב את שולחן האוכל, וכשמצאה עליו זוג פמוטים לחשה לי "אלה נרות של שבת". חייכתי ואמרתי שנכון, והיא לחשה לי "אני אמא של שבת". כן, כן ברור. האמא הנצחית של שבת. 

כשהגיע הזמן לארוחת הצהריים התברר הפיאסקו. לא יודעת איך לא התעמקתי בתפריט מבעוד מועד, אבל מה שהוגש שם היה המבורגר, המבורגר טבעוני, פיש אנד צ'יפס וטופו. בנוסף, לכל אחת מן המנות האלה היה תור נפרד, כך שאם מדובר במשפחה עם שלושה נכדים, שכל אחד מהם רוצה משהו אחר.....אפשר להבין לבד. אבל בלי קשר ללוגיסטיקה הפגומה, פרט לחכמוד שהיה מסתדר עם המבורגר, השניים האחרים אוכלים במסעדות רק שניצל/ונים. בבית זה סיפור אחר - אוכלים בשר וגם דגים, עוף ועוד. אבל בחוץ - רק שניצל. בקיצור, לא היה לנו מה להישאר שם. ביררנו וגילינו שאבא שלי יכול להזדכות על השוברים ולקבל את כספו בחזרה (אחרת הוא היה מכרי אותנו להישאר, כמובן או חוטף את הג'ננה אם היינו מחליטים לוותר בכל זאת), נישקנו אותם לשלום ואמרנו המון תודות, ארזתי את שלושתם ונסענו למסעדת שניצלים משובחת שהם מאד אוהבים. 

לבתי הודעתי שאין צורך להגיע לאחוזה לאסוף אותם, היא יכולה לבוא למסעדה - להצטרף או שנודיע לה לקראת הסיום. T סיים את הפגישה שלו בדיוק בזמן כדי לפגוש אותנו במסעדה, והנכדים מאד שמחו לראות אותו. שרי מייד הושיבה אותו לידה, וכל פעם שהוא קם להביא משהו (כי זו מסעדה של שירות עצמי) היא רצה אחריו "סבא, סבא". בקיצור זה היה מוצלח מאד. 

בתי היתה מלאת תודה, הגדולים אמרו שהיה להם ממש כיף, וגם שרי נהנתה מאד. 

בהמשך השבוע מתוכנן עוד יום נכדים כזה - עוד לא תכננו מה לעשות איתם. ובתקווה שלא תהיה שביתה וששנת הלימודים תיפתח בשלום.............