יום שישי, 31 ביולי 2020

בלוגולדת 8 🎈

היום בלוגולדת שמונה שנים לבלוג הזה: יוצאת לדרך חדשה.

כל חיי כתבתי - בערך מגיל שמונה - ניהלתי יומנים, כתבתי סיפורים ושירים, וגם אהבתי להתכתב עם אחרים - בילדותי קראנו לזה "רעים לעט" או באנגלית pen pals.

בעצם כשאני חושבת על זה, הבלוג הוא חיבור של כל אלה.
אני מנהלת יומן אישי, מספרת סיפורים (טוב, שירים זה כבר לא הקטע שלי), ואני מתכתבת עם מי שקורא ומגיב אצלי, וגם קוראת ומגיבה אצל אחרים.

את הפוסט הראשון כתבתי כשבועיים לפני שעזבתי סופית את מקום עבודתי האחרון בתחום המחשבים, ואת התחום עצמו.

(*

רציתי לתעד לעצמי את התהליך שאני עוברת, להתבונן על דרכי החדשה ולזכור מה חוויתי, איך הרגשתי, מה חשבתי - ואיך זה בכלל יסתדר - אם יסתדר.

במהלך שמונה השנים האלה הבלוג הזה ביטא את מה שאני מרגישה וחושבת, את מה שעבר עלי, בין אם בטוב ובין אם פחות טוב.
תועדו הנכדים המתוקים שנולדו להם בזה אחר זה, הטיולים והחופשות, מערכות יחסים וגם תקלות ושיבושים.
כשהתחלתי את הלימודים - כמאמנת אישית - תיעדתי גם את תהליך הלמידה של הייעוד הזה, וגם את האימונים שעברתי בעצמי.

והיום כשאני קוראת מדי פעם פוסטים ישנים, כל תקופה עולה וחוזרת לחיים באופן כל כך חי וברור, שנותר לי רק לחייך ולשמוע ולהודות לעצמי שעשיתי את זה. עבור עצמי.

ההפתעה הגדולה של הבלוג הזה היתה עבורי הקוראים והמגיבים.
לא יודעת למה ציפיתי, אם ציפיתי למשהו בכלל, אבל עד היום העובדה שיש אנשים שמשום מה מתעניינים בחיים הקטנים שלי, בסיפורים, בחוויות, בהתלבטויות שלי - מפתיעה ומשמחת אותי מאד.

אז מאחלת לעצמי עוד הרבה שנים של כתיבה ותיעוד החיים - ובעיקר הרבה בריאות.
ולמי שקורא: תודה שאת/ה קורא/ת.
מזל טוב לי ובלוגולדת שמח



יום רביעי, 29 ביולי 2020

שינויים והחלפות

אז זה קרה בסוף והממשק החדש של בלוגגר/בלוגספוט שוב כפה את עצמו עלי, והפעם דאג להבהיר לי שהממשק הישן יהיה זמין (רק) עד 24 באוגוסט - כך שאני יכולה להתעקש ולחזור אליו אבל רק באופן זמני, או שאני יכולה לנשום עמוק ולהתחיל להתיידד עם הממשק החדש - שזה מה שאני מנסה לעשות כרגע.
ומזכירה לעצמי שאנחנו (בני האנוש) לא אוהבים שינויים, במיוחד כאלה שכופים עלינו, אבל שבסך הכל לכל דבר אפשר להתרגל, וייתכן שאף אמצא שהממשק החדש מוצלח למרות הרושם הראשוני.

שינוי שיזמנו דווקא אנחנו, הוא סוף סוף להחליף (שוב) חדר כושר.

חלפה שנה מאז שעברנו מקאנטרי רעננה (יקר, רחוק, , פקקים, בעיות חניה) למועדון הספורט של הדיור המוגן של הורי.
היתרונות אז היו ברורים - עשר דקות נסיעה מהבית ובלי בעיות חניה. בריכה נהדרת וחדר כושר אמנם קטן אבל נראה היה שהוא מאובזר היטב. על הנייר היו גם חוגים טובים, בפועל בסוף לא ממש ניצלנו אותם. הייתי בפלדנקרייז כמה פעמים ולא אהבתי. אין מה לעשות, פלדנקרייז הוא מצוין אבל שוב ושוב גיליתי שזה גם תלוי מדריך/ה.
המחיר היה טוב יותר גם באופן רגיל וגם בזכות הורי (ילדים של דיירים קיבלו הנחה), והדובדבן היה שיכולנו להביא את הנכדים לבריכה בחינם (כלומר - הורי יכלו לארח אותם). לא ניצלנו את זה המון אבל ניצלנו מספיק בקיץ שעבר כדי שזה ישתלם מאד וכולם נהנו מזה.

החסרונות התגלו בהדרגה:
על היום הראשון שאחרי התקלחתי אחרי האימון, יצאתי אל הממונה התורנית ואמרתי שהמזגן במלתחה לא עובד. "אין מזגן במלתחה" אמרה בפליאה, כאילו זה ברור. אז אין מזגן במלתחות. וואו, ביולי אוגוסט זה חיסרון עצום מבחינתי.
בהזדמנויות שונות גילינו שאין בכלל ממונה תורן בשעות שאנחנו מגיעים או מתקשרים (וזה מפוזר על פני כל מיני שעות ביום, פשוט לא נמצאים) ואם יש לנו בקשה או שאלה, לא תמיד יש עם מי לדבר.
המשגיחים/מדריכים בחדר הכושר נותנים תחושה שלא בא להם לעבוד.
המתקנים לא מתוחזקים כראוי. ויש מתקנים שפשוט לא נוח להתעמל עליהם. יש מתקנים שפועלים יפה אבל מערכת השמע שלהם לא עובדת. שנה שלמה שום דבר מזה לא תוקן. לעיתים קרובות המזגן בחדר הכושר לא עבד.

מאז הקורונה המצב החמיר עוד יותר.
כדי לשמור על מרחק בין מכשיר למכשיר ניטרלו חצי מן המכשירים - ולגמרי במקרה ניטרלו מכשירים תקינים, והשאירו מכשירים תקולים. חודשים של בקשות (לא רק שלנו) להחליף את המיקום של המכשירים כך שהתקין יהיה בשימוש והתקול יהיה מנוטרל (לא חלילה מתוקן או מוחלף) נפלו על אוזניים ערלות.
שעות האימון הוגבלו מאד כי נדרשה הפרדה בין המנויים (אנחנו) לבין הדיירים (הורי וכו'). את זה דווקא קיבלנו בהבנה אבל זה הגביל מאד את השעות בהן יכולנו להגיע להתאמן.
נדרשה קביעת תור מראש אבל שוב - לא ענו לטלפון. בזמן גיליתי שאפשר לתקשר עם אחראי המועדון בדוא"ל - ומאז לפחות נפתרה הבעייה הזאת.
ולבסוף - כאשר הממשלה סגרה חדרי כושר הם סגרו אותו מייד. כאשר הוסרה ההגבלה - לקח להם כמה ימים לפתוח. וזה קרה כמה פעמים.
בנוסף - עצם הצורך בהפרדה בין המנויים לבין הדיירים, הוריד להורי את מספר השעות ביום שהם יכולים להשתמש בחדר הכושר, ועכשיו גם הורידו אותם לשלוש פעמים בשבוע בלבד. זו ממש הרעה בתנאים, ואנחנו מתכוונים להילחם עבורם בעניין הזה. חייבת להיות קדימות לדיירים על פני חברי המועדון החיצוניים - והטיעון שהמנויים משלמים והדיירים לא הוא פשוט לא נכון. חלק ניכר מהתשלום החודשי השוטף שהורי משלמים הוא לטובת מתקני מועדון הספורט. זו ממש חוצפה להרע את התנאים שלהם בחסות הקורונה.
בקיצור ממש נמאס לנו והמינוי עמד להסתיים (למרות שבעצם הם חייבים לנו לפחות חודשיים, שבהם הם היו סגורים) - חיפשנו ומצאנו חדר כושר (בלבד, בלי בריכה) מרחק הליכה מהבית.

התחלנו להתאמן אתמול והיינו גם היום ובינתיים אנחנו מאד מרוצים.
במיוחד בימים החמים האלה זה בכל זאת עדיף על הליכה במרק אשר בחוץ, ואני מניחה שגם בחורף נשמח להתעמל בפנים ולא בקור ובגשם.
המתקנים טובים ומתוחזקים ומערכת השמע תקינה.
יש אפליקציה שבעזרתה מזמינים את שעת האימון מראש (וממלאים הצהרת בריאות יומית קצרה) ואפשר לראות באפליקציה כמה אנשים כבר נרשמו לשעה הזאת (כי קורונה, ויש מגבלה של 20 איש בכל רגע נתון).

זול זה לא - מאתיים ש"ח לחודש לכל אחד מאיתנו וזה רק חדר כושר בלי בריכה, אבל זה מנוי חודשי ואפשר להפסיק אותו בכל עת. כרגע זה פותר לנו בעייה ואנחנו מאד מרוצים.

בעניינים אחרים - בתי והמשפחה לא יבואו בששי (הולכים לסבתא השנייה) אז הזמנו את 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחה.
מחר תשעה באב אז אין לנוקת גן, וחתני יישאר להיות איתה ולעבוד מהבית, כך שאנחנו שוב לא צריכים לנסוע לקבל את הגדולים מבית הספר של החופש הגדול.
בשבוע הבא יש לחתני יום הולדת 40, ונראה שבתי תחגוג לו את זה כאן בגינה בהרכב מצומצם (אחיותיו ושני זוגות חברים). היא הזמינה את השפית שערכה גם לי וגם ל-T את ימי ההולדת 60 ואני ארגנתי שגם העוזרת שלי תבוא לעזור - וכך לא נצטרך לעבוד קשה.

על הגועל נפש שמסביב ושנוגע בכל תחום מחיינו לא כל כך בא לי לכתוב כרגע.
לו הייתי צעירה יותר הייתי בהפגנות.
בינתיים התחזיות השחורות של T מתחילת הקורונה הולכים ומתממשים. אנשים כבר ברחובות, ויש כבר אלימות. עכשיו התמונה שהוא דמיין של הצורך להגן על הבית שלנו מפני פורעים וונדליסטים - כבר לא נראית כל כך דמיונית.

מצבי הרבה יותר טוב, כלכלית, משל רוב האזרחים - אבל גם אני מרגישה את השלכות המשבר הכלכלי. דיירים שלא מצליחים לשלם שכר דירה (שזו הכנסתנו העיקרית) או שמשלמים שכר דירה סמלי כשהם יכולים, לקוחות ייעוץ של T (שלא מפסיק לרגע לעבוד בשבילם) שלא משלמים....כן, גם אנחנו מרגישים את זה בכיס. לא כמו המובטלים, לא כמו בעלי רוב העצמאים ובעלי העסקים - אבל מרגישים. ונראה שזה רק יילך ויחמיר.

בריאות לכולם.

יום ראשון, 26 ביולי 2020

בליל של עדכונים

"בה בה בה " צעקה 'נוקת' כשהגיעה אלינו הביתה בששי אחר הצהריים וראתה בלון. מייד רצה, תפסה אותו, והתחילה להתמסר איתי, לרדוף אחריו - בעיקר בהליכה על שתיים אבל לעיתים גם בזחילה.
הילדה הזאת פצצת אנרגיה - לאן שהיא מגיעה יש קריאות שמחה ואקשן.
רוצה אלי, רוצה אל T, רוצה לעלות במדרגות - ויודעת לדרוש את מה שהיא רוצה בלי לדבר, אבל עם הרבה תנועות והבעות (וחנד'לעך) ושפת גוף ערנית וברורה.

היא זוכה להרבה תשומת לב אבל כמובן הבנים יישארו כאן גם אחרי שהיא והוריה ילכו הביתה, ואז יזכו למלוא תשומת הלב ולישון כאן ולשחק ולראות סרט ולאכול פנקייקים בבוקר - אז הם מחכים בסבלנות, ומשחקים בינתיים קלפים "רביעיות" כלי תחבורה עד שנשב לארוחת הערב.

T הכין פילה דג ברמונדי שקנה טרי בששי בבוקר, עוף מטוגן בסגנון קנטקי פרייד צ'יקן, פוטייטוס מטוגנים בפלחים רחבים (שעברו קודם טיגון בחום נמוך יותר ואחר כך טיגון נוסף בחום גבוה), כרובית אלוהית ונימוחה בתנור, סרדינים שכבש בעצמו עם הרבה כוסברה, סלט ביצים (בעיקר עבור חכמוד) ועוד סלטים שונים.

מהדג נשארה חתיכה אחת, אותה אכלנו בשבת לצהריים.
מכל השאר נשאר הרבה יותר מדי וברור לי שנצטרך לזרוק.
מתי T ילמד להכין כמויות תואמות את מספר הסועדים ורמת התיאבון והקיבולת האמיתית שלהם?????

לקינוח הוא קנה עוגת פרג שמצאה את דרכה במלואה למקפיא. אפילו מהמלון אף אחד כבר לא אכל.
כולנו אוכלים פחות - והגיע הזמן לבשל בהתאם.

נשמותק עובר כרגע תקופה שבה הטעמים שלו מוגבלים, הוא לא ממש מוכן לנסות דברים חדשים, וגם דברים שהוא לכאורה אוהב - הוא מעדיף "את זה של הבית שלי". את האורז שהכנתי (מעט) במיוחד עבורם - הוא לא אהב כי זה לא כמו בבית שלו.
בבוקר T חימם את הנוטלה כדי שתימרח טוב יותר על הפנקייק - זה כבר לא טעים לו. הוא אוהב ישירות מהצנצנת או בכלל לא.

את T זה מרגיז אבל אני מבינה שזו תקופה, ושזו אחריותם של הוריו להתמודד עם זה. לא שלנו.
מצד שני אני גם מבינה שגם T עובר תקופה, עם הקורונה והלקוחות שבקושי משלמים (החודש קיבל תשלום חלקי, בחודש הבא לדעתי שוב לא ישלמו), והעדר לקוחות חדשים בכלל - ואצלו בין השאר זה בא לידי ביטוי בצורך לגוון.
אז יופי, תגוון, אבל תחשוב גם על הקהל שלך.
ארוחה מטוגנת לאנשים שמקפידים על אוכל בריא? גם עוף וגם דג לאנשים שאוכלים מעט? נוטלה מחוממת לילדים שאוהבים "רק כמו בבית?" זה לא ממש הולך.
אפילו את הסלט בארוחת הערב הוא קצץ בחתיכות גדולות - שהוא יודע שאני לא אוהבת - "כדי לגוון".
אכלתי, ברור שאכלתי. אני לא ילדה.

בלילה כרגיל חכמוד "חלם חלום רע" ונכנס אלי למיטה ברבע לשלוש. האמת - לא היה לי אכפת. המיטה עכשיו הרבה יותר רחבה ומרווחת, ודווקא נעים שילד מתרפק ומחבק מתוך שינה. כמה זמן זה עוד יימשך? עוד מעט הם יגדלו ודברים ישתנו. נהנית מזה בינתיים. 

נפגשנו כרגיל עם הורי מעבר לגדר ה'אחוזה'. הם לא יודו בכך אבל הם זקוקים לביקורים האלה. אני אישית הרגשתי קצת חסרת סבלנות.
אני שמה לב שגם פוחתת לי הסבלנות בשיחות עם 'מחברת', בעיקר כאשר זה מגיע לנושא פוליטיקה, קורונה, המצב. כאילו אנחנו חיות בשתי מדינות שונות.
אצלה הממשלה מתפקדת מצוין, שומרת על האזרחים, מכניסה מענקים בלי בעייה לחשבונות הבנק. היא לא מבינה על מה כולם צועקים, בוכים, מתלוננים.
אצלה כולם מסביב מסתובבים עם מסיכות כמו שצריך על האף ועל הפה ושומרים מרחק בטוח. היא לא רואה את כל השאר.
בדרך כלל אני נמנעת מהנושאים האלה, לא רק איתה, אבל לאחרונה אני מתחרפנת מזה.
עוד מעט היא תגיע לקפה קטן בדרך לעבודה - מקווה שלא נעלה לטונים.
היא חברה טובה - מכל שאר הבחינות - וחבל לי שנריב.

מצד שני היא מספרת לי על התנגשויות עם הילדים שלה, למשל, עם כלתה שלא מדברת איתה כבר כמה שבועות - ונכון, אני מצליחה לראות ולהבין את הצד שלה בעניין, אבל גם את הצד של הילדים, וגם יודעת שלפעמים צריך להתעלות ולהושיט יד ולגשר - לא לתקוע את הבן באמצע בין החמות לבין הכלה - והיא לא מוכנה.
וחבל.

גם לנו היו עניינים ועימותים וקשיי תקשורת עם החתן שלנו, בשנים הראשונות, ועם הכלה ממש לא מזמן - ותמיד עשינו אנחנו מאמץ, לטובת הילדים שלנו ולטובת היחסים. ובסוף זה הסתדר כל כך טוב, שהיה שווה את זה. ולמזלנו באמת יש לנו חתן וכלה נהדרים.
למען הפרוטוקול אני די בטוחה שלו היינו נפגשים עם בני וכלתי באופן קבוע, T היה קצת מתחרפן לפעמים - אבל במפגשים האחרונים איתה הכל היה בסדר, גם בבוסטון וגם אצלנו, כך שנראה שהעניינים נרגעו.

בתחום הכושר התחלנו לגוון בין הליכות בין הערביים לבין רכיבה על אופניים. כך אנחנו מפעילים שרירים חדשים ושונים כל פעם. T גם שחה כל השבוע כשחדר הכושר היה סגור, והתעצבן שהכניסו הרבה יותר מדי אנשים והיה צפוף ולא מאורגן.
גם הוא הבין שאין מה להמשיך את המנוי שם. גם אם יפתחו את חדר הכושר. לא קיבלנו עד עכשיו שום הודעה לגבי זה למרות שלכאורה הוא אמור להיפתח.
נראה לי שאגיע לשם רק כדי לרוקן סופית את הלוקר ולעזוב סופית.

בתחום הסדרות סיימתי את העונות האחרונות של  "השורד המיועד" ו"החוטאים", והתחלתי סוג של טלנובלה (יחסית) בשם "מגנוליות מופלאות". ראיתי פרק או שניים, עוד לא סגורה על זה. צופה גם ב"לאבד את אליס" שעדיין לא סגורה על זה.

עם T צופה ב"טהרן" שעוד מעט מסתיימת. והתחלנו "עיר של פחד" - סדרה דוקומנטרית על המלחמה במשפחות הפשע המאורגן בניו יורק בשנות השמונים. עשויה היטב.
יש מחסור בסדרות חדשות ועונות חדשות בגלל הקורונה.
אבל בקודי רואה את "Yellowstone" המצויינת.

T רצה לנסוע להפגנה בבלפור אתמול ולא הסכמתי - בגלל סכנת ההדבקה. לשמחתי היו שם מספיק אנשים גם בלעדיו. גם חתני הביע רצון לנסוע לשם, נראה לי שבסוף הוא לא נסע.

הראיון של גנץ אתמול אצל דנה וייס היה פתטי. מה יהיה?

יום רביעי, 22 ביולי 2020

פוסט לא ממוקד

תיבת הדואר הנכנס במייל שלי די שקטה לאחרונה.
נראה שהבלוגרים שאני מנויה אצלם ממעטים לכתוב.
בימים אחרים זה אולי מרמז על כך שהם עסוקים - בעבודה, בטיולים.... בתקופת הקורונה נראה שפשוט אין חשק כל כך לכתוב. או שמרגישים שאין על מה. או שנמאס לכעוס ולהתלונן. כך או אחרת אני מתגעגעת למבול של פוסטים מחברי לבלוגיה.

לא שאין מה לקרוא - יש שלל חדש של בלוגרים שהצטרפו לקהילת פרפרים ואני כמובן מברכת על כך, ועדיין לגלות שפורסם פוסט חדש מבלוגר מוכר, זה כמו לקבל טלפון או הודעה מחבר. מחכה לזה.

בסוף השבוע שעבר לא אירחנו את משפחתה של בתי, אבל קיבלתי טלפון מחכמוד, שהביע צער על כך, אמר שהוא מאד רצה לבוא לישון אצלנו, ושפחות נחמד לו עם המשפחה של אבא. "אתם שקטים וכיפים" היתה הגדרתו, שהעלתה חיוך על פני.

מיהרתי לומר לו שהמשפחה של אבא שלו מאד אוהבים אותו, ושהם חמודים ונכון - מעט רועשים יותר - אבל גם בזה יש כיף, כיף מסוג אחר.
בסופו של דבר שמעתי שבאמת היה להם כיף אצל הסבתא השנייה, הם נשארו לישון שם יחד עם אחד מבני הדודים שלהם ונהנו מאד.

גם נשמותק, שסוף סוף יש לו טלפון משלו, התקשר השבוע לשאול מה שלומי, והבטיח שבששי הקרוב הם יבואו.
הקשר החם והאוהב והקרוב עם הנכדים שלי הוא באמת אור בחיי - תמיד, אך במיוחד בימים אלו.

אנחנו ממשיכים עם הפעילות הגופנית שלנו - הליכות או רכיבה על אופניים ביישוב, ועכשיו T גם חזר לבריכה. חדר הכושר סגור, ואני אישית לא מתגעגעת אליו.

בימים אלה יש לי כל מיני תורים אצל רופאים, ביקורת שנתית או חצי שנתית.
רופאת העור סוף סוף איבחנה סופית את הפריחה שכבר שנה מציקה לי ליד העין - וזה לא נחמד בכלל. "חברים שלי" קראה לטפילים המגעילים שלטענתה קיימים כנראה אצל כולם אבל לא אצל כולם גורמים לנזק נראה לעין. עוד הוכחה על כך שהמערכת החיסונית שלי נחלשה.
היא רשמה לי משחה שעלי למרוח אותה על כל הפנים (לא רק על האזור הפורח) לפחות למשך החצי השנה הקרובה, אם לא יותר מזה.
'שנטי' התייעצה עם מטפל סיני נוסף לגבי הסוגייה הזאת, ויחד הוחלט שבמקביל למשחה היא תרשום לי צמחים ותמשיך בדיקור שמטרתו לחזק את המערכת החיסונית.

ביקור אצל הדיאטנית אישר שאני יורדת יפה במשקל, ושייתכן שמספטמבר תאושר לי תרופה במימון (יחסי של) הקופה שניתנת בהזרקה ונועדה לסיוע בדיכוי התיאבון ועל הדרך גם הורדת רמת הסוכר בדם.  התרופה יקרה מאד (באופן פרטי עולה כ 1200 ש"ח בחודש) ולכן הקופה דורשת מעקב של דיאטנית במשך שלושה חודשים וירידה של לפחות 5% מהמשקל, כנראה להוכחת רצינות המטופל ודבקותו במטרה לפני שהם מאשר סיוע במימון (המחיר יורד ל-300 ש"ח בחודש, גם לא טריוויאלי).

אז מה שנותר לי הוא ביקורת אצל רופא העיניים בשבוע הבא, לעבור על תוצאות הבדיקות שעשיתי באסותא ובעיקר בדיקת הלחץ התוך עיני, ביקור שגרתי אצל כירורג לבדיקת השד השנתית, וביקורת אצל רופא אף אוזן גרון - חצי שנתית. ניג'וס אבל אני בקטע של בדיקה ומניעה וגילוי בעיות - אם קיימות - מייד כשהן מתחילות.

אנחנו ממשיכים לבקר אצל הורי מעבר לגדר באחוזה, וזה עובד יפה.
לרגע אחד בשבת אבא שלי התלבט אם אולי כבר להגיע אלינו לארוחת ששי הבאה ולשבת במרחק בטוח מהנכדים והנינים - אבל אמא שלי סירבה וזה ירד מהפרק. חבל. נראה לי שזה היה עושה להם טוב, ולא מסכן אותם.
ביקשתי מאמא שלי לבדוק עם עצמה האם זו לא פשוט הנטייה שלה לא לעשות שינויים בשיגרה החדשה אליה היא התרגלה - אבל היא טוענת שלא. שזה נראה לה כהסתכנות מיותרת בשלב הזה שהקורונה משתוללת. לא מתווכחת. רק ממשיכה להתקשר כל יום ולבקר לפחות פעם בשבוע - לפחות שלא יחושו מבודדים יותר מדי.

אז הבוקר יש לי תור אצל 'שנטי'.
מחר אמור להגיע (שוב) טכנאי הוט (הפעם "טכנאי ממחלקת תשתיות") לנסות להחליף את הכבל שמוביל אל הבית מהקופסא של הוט ברחוב. האם נראה לי שזו הבעייה שגורמת  להפסקות ונפילות והאטה בלתי פוסקת באינטרנט (וגם לאחרונה הפרעות בשידור הטלוויזיה)? אני סקפטית. אבל איזו ברירה יש לי?
פרטנר וסלקום לא מתכננים בקרוב לפרוס ביישוב שלי את תשתית הפייבר שלהן, בזק עדיין מספקים כאן במקרה הטוב מהירות של 40 מגה (וגם זה תוך קרטועים ונפילות). אני תקועה בינתיים עם הוט. ונקווה לטוב.

הצלחתי (כמעט) לא לדבר על "המצב" - רק אומר ש-T מאמין שהליכוד מתחיל להראות סימנים של להוקיע כבר את נתניהו מתוכו - לדעתי הוא אופטימי מדי, אבל מהפה שלו לאלוהי הפוליטיקה.