זה התחיל באמצע השבוע שעבר.
התעוררתי עם כאב וצריבה בעת הטלת שתן - תחושות מוכרות ולא חביבות, שהריצו אותי לרופאה (נדחפתי ללא תור) ולשתייה מוגברת (בעיקר של מיץ חמוציות ומים כמובן).
הרופאה שלחה אותי לבדיקת שתן על המקום, ובמקביל כבר רשמה לי אנטיביוטיקה (ציפרוקסין).
בתוצאות הבדיקה ראו שהגוף נלחם באיזה זיהום, אבל בדיקת התרבית נכשלה בגלל איזו תקלה טכנית.
התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה, והמשכתי לתפקד כרגיל, בתקווה שכמו בפעמים קודמות, תוך יומיים כבר אחוש הקלה. זה לא קרה.
אפילו נסעתי לנכדים בחמישי, לקבל אותם מבית הספר, לתת להם צהריים ולחכות לחתני שיאסוף את נוקת מהגן בדרך הביתה מהעבודה.
היה ממש כיף להיות איתם, לשחק איתם ולעשות איתם עבודות יצירה, וגם המפגש עם נוקת, כשהגיעה מהגן, היה תענוג.
בששי אחר הצהריים הם הגיעו לארוחת ערב ואני התחלתי להרגיש לא טוב. עד כדי כך ראו עלי שאני לא בסדר, שבתי החליטה לא להשאיר את הנכדים לישון אצלנו. וטוב עשתה, כי התעוררתי לפנות בוקר בשבת עם בחילות נוראיות.
הבחילות והחולשה המשיכו ללוות אותי בימים הקרובים. הצלחתי לקבוע תור טלפוני אצל הרופאה, שמיד שלחה אותי לעשות עוד בדיקה, הפעם גם שתן וגם דם, וביקשה שאגיע אליה אחר הצהריים בלי תור.
החשש העיקרי שלה היה, שהדלקת הגיעה או עומדת להגיע לכליות. לא היו סימנים קליניים לכך, אבל בגלל שעמדתי לסיים את האנטיביוטיקה ומצבי לא השתפר, היא החליפה לי לאוגמנטין, וגם שלחה אותי לקבל חד פעמית אנטיביוטיקה בעירוי אצל האחות.
היא ביקשה שאחזור על הבדיקות (דם בלבד) למחרת, ושאם עדיין לא ארגיש טוב אחזור אליה הבוקר.
ההרגשה הזאת של בחילות וחולשה במשך מספר ימים פשוט ניטרלה אותי לגמרי. לא היתה שום הקלה, ולא היתה לי אפשרות לעשות שום דבר, אפילו לא לבהות בטלוויזיה. זה היה די נורא.
אתמול (שלישי) בבוקר היה היום הראשון שהתעוררתי ללא בחילות, וללא צריבה. עשיתי את בדיקת הדם, שהראתה ערכים נורמליים (פרט ללימפוציטים שבזמן הדלקת היו נמוכים מהטווח התקין, ועכשיו הם מעט גבוהים מהטווח התקין משום מה) - ולכן החלטתי לא להטריד את הרופאה. אם ישתנה משהו אגיע אליה. עדיין מעט חלשה, אבל כבר מתפקדת, ואפילו אוכלת. מחר אסיים את האוגמנטין. מקווה שגם הסיפור הזה מאחורי.
שרשרת התקלות/מחלות שפוקדת אותי בחודשים האחרונים היא פשוט לא נורמלית. ממש מוגזמת. אמנם לא דברים מסכני חיים, חלילה, אבל מעצבנים.
גם לא נותר לי אלא לתהות איך פעמיים במהלך החודשים האחרונים היו צריכים להחליף לי אנטיביוטיקה, כי הראשונה לא השפיעה (ע"ע שתל שן).
במקביל לכל זה, בתי וחתני קיבלו בחמישי בערב מסר ממנהלת הגן של נוקת, שבעלה אובחן כחיובי לקורונה. ההנחיות היו שהיא צריכה להיכנס לבידוד ולעשות בדיקה, אבל לא אנשי הצוות (הגננות, סייעות) או הילדים, בשלב זה.
למרות זאת, החליטה המנהלת לסגור את הגן ולדרוש בדיקות גם עבור כל הצוות. ליתר ביטחון. בתי עוד התקשרה אלי בששי בבוקר (לפני שהתחלתי להרגיש ממש רע) לשאול אם להגיע אלינו בכלל, כי ייתכן שנוקת (וגם הם) נחשפו לחולי קורונה.
כיון שהיינו אצלם בחמישי והיו הרבה חיבוקים ונשיקות, הבנו שממילא נחשפנו, ומה שיהיה יהיה. אמרנו להם לבוא.
שלושה ימים נשארה נוקת בבית עם אמא (וחלק מהזמן עם אבא) - מבסוטה מהחיים - ואז אתמול בערב התקבלה ההודעה שגם המנהלת של הגן (שעדיין תישאר בבידוד כמובן, עם בעלה) וגם כל הצוות נבדקו ויצאו שליליים. בתי שמעה שגם חלק מהילדים נבדקו ביוזמתם, וגם הם יצאו כולם שליליים. בקיצור היום נפתח הגן מחדש (בלי המנהלת). ובא לציון גואל.
כאילו לא הספיקו הצרות, אתמול התקשר אלי חכמוד (בתי עבדה בקליניקה באותו הזמן) לספר לי שהמורה שלו למולדת נפטרה בפתאומיות. הוא היה מאד נסער כמובן, ודיברנו ארוכות על החיים והמוות, ואיך שדברים כאלה קורים בלי קשר לכלום. הוא היה מוטרד מהעובדה שדברים רעים קורים אחרי דברים טובים - והביע חשש שזה תמיד ככה: אחרי דבר טוב קורה דבר רע. הרגעתי אותו שבאמת אין קשר בין הדברים, ושהוא לא צריך לפחד מדברים טובים שקורים, כי הם לא מה שגורמים לדברים רעים לקרות. שמחתי שהוא התקשר. מה שטוב אצל חכמוד, זה שהוא מדבר. הוא מייד מוציא את הרגשות שלו החוצה ומשתף. לא שומר בפנים. לקראת סוף השיחה הוא אמר בשמחה שבעוד כמה ימים מתחיל החופש הגדול, והבנתי שבסך הכל הוא יהיה בסדר.
בשיחה עם בתי הבוקר הבנתי שהמורה הזאת בערך בגילה, עם שלושה ילדים קטנים, ללא מחלות רקע ולכאורה בריאה לחלוטין, הלכה לישון בערב ובמהלך הלילה חטפה שבץ מוחי ולא התעוררה בבוקר. האמת - מפחיד ממש.
אז היום ובמהלך השבוע הקרוב אני מבינה שיעסקו רבות בבית הספר הזה גם המורים וההנהלה וגם הפסיכולוגית - לדבר עם הילדים ולהרגיע אותם. לא פשוט.
הקורונה מרימה ראש בגאון והאמת שאני בכלל לא מופתעת.
היא לא הלכה לשום מקום בזמן שהיינו מסוגרים בבית, אבל מרגע שהחלו ההקלות בסגר, כולם (הרוב) משום מה התנהגו כאילו היא נעלמה. גם עכשיו יש המון אנשים ש"לא מאמינים בקורונה" כאילו זו בחירה שלהם להחליט אם יש מגיפה או לא.
ואתמול בוואטסאפ השכונתי רצה הזהרה שהמון פקחים מסתובבים ביישוב ונותנים דוחות על העדר מסיכות. כאילו מזה צריך להיזהר, ולא מסכנת ההדבקה עצמה.
בני אדם הם יצורים מוזרים מאד.
ושוב, למרות שבוער בתוכי - אדלג גם הפעם על הגועל והזעם שעולים על גדותיהם בתוכי על מנהיגינו המנותקים. בעיקר זה שבראש. אבל גם כל עושי דברו מלככי פנכתו. איכס.