יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

דרום איטליה 2019 - היומיים האחרונים

לאחר שהבנו שאין טעם להזיז את הרכב מהחניון, ירדנו בבוקרנו השני באמאלפי לחוף ותפסנו מעבורת לפוזיטנו.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.

המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.





משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.

חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת


ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........


כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.

כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.

באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.

למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.

הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.

לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.

זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.


אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........

המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.







במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).

החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.












לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........

כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.

בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.

היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב. 

יום שני, 28 באוקטובר 2019

בא לי טוב הסתיו הזה

דומה שהעייפות והכבדות שליוו אותי בזמן החגים התפוגגו להם, ואני מרגישה שחזרתי לעצמי.
בכל זאת הבוקר עשיתי בדיקות דם. שיהיה.

בסוף השבוע שעבר נתפס לי הגב וגם כשהשתחרר המשיכו כאבים בגב התחתון - אבל בשבוע האחרון הקפדתי לעשות את תרגילי הבטן/אגן שבדרך כלל עוזרים עם זה וגם זה נרגע.
גם הכתף (טפו חמסה עיגולים) מרגישה שוב תחת שליטה (לא לקחתי כדור כבר יותר משבוע), וזאת למרות כל הפעילויות הרגילות (גיהוץ, אירוח, טיפול בנכדים). חדשות טובות? אולי.

נדמה לי שאני גם ישנה טוב יותר.

בשבוע שעבר פתאום הבנו שספארי הצלילה במאלדיבים ש-T הזמין לעצמו לחודש מרץ 2020 נופל בדיוק על תאריך החתונה של אחייניתי (בתו הבכורה של אחי).
זה קצת אירוני, כי T הוא שעזר להם למצוא ולנהל משא ומתן עם גן האירועים והקייטרינג, הוא זה שהדריך אותם - כאשר הדיעו להם פתאום שבטעות הם קבעו שני אירועים באותו תאריך וביקשו להעביר אותם לתאריך חלופי - כיצד לקבל מהם את מקסימום הפיצויים האפשריים ובכך להרוויח בסופו של דבר מן הטעות.
אבל כשהוא הזמין את ספארי הצלילה הוא כלל לא הסתכל ביומן, ולא הבין שהוא טס בשבוע של החתונה.
כן, גם על התאריך המקורי וגם על התאריך החדש.

וברגע הראשון הוא כלל לא חשב שהוא צריך לבטל את הנסיעה.
ומצד אחד זה נשמע הגיוני שהוא לא חייב להיות נוכח. והוא גם ככה לא סובל את האירועים האלה (כנראה משום שכל הקריירה שלו הוא ערך אירועים כאלה) והולך רק לאלה שהוא ממש ממש חייב ללכת.
אבל באופן יוצא דופן ולא ממש אופייני, אני הבנתי שזה לא יעבור הדבר הזה.

ואמרתי לו - בשקט וברוגע - שלהרגשתי הוא צריך לבטל, להקדים, לדחות.
ועזבתי את זה.
ולא ידעתי זאת אבל התברר שהוא התלבט, התבשל עם זה כמה ימים. ואז הודיע לי בוקר אחד שהוא באמת החליט לבטל.
וביקש שאעזור לו עם ביטול כרטיסי הטיסה.
ופנה לסוכן (שהוא גם חבר) של ספארי הצלילות והסביר את המצב, וביקש הצעה למועד חלופי.

אז עכשיו הוא מתוכנן לטוס בדצמבר, אמנם לא לאותו מסלול שהיה מתוכנן במרץ (שאז היה אמור לצלול בדרום המאלדיביים, שם הצלילה אפשרית רק בערך חודשיים בשנה), ולא יחד עם הסוכן ואשתו (שנוסעים במרץ), אבל ביאכטת הצלילה הכי חדשה והכי משוכללת (מבחינת ציוד) ומפוארת (מבחינת נוחות ופינוק) - וכל הסיפור עלה לנו $200 דמי (שזה לא מעט, אבל אנחנו צוחקים שנקזז את זה מהצ'ק שניתן לזוג הצעיר) דמי ביטול הטיסות. בטורקיש. כי לו היה מזמין דרך איירופלוט (הרבה יותר זול) הוא לא היה מקבל החזר בכלל.
וגם עכשיו הטיסות באיירופלוט הרבה יותר זולות, כמעט חצי מחיר - אבל עכשיו יש לי עוד סיבה מדוע איני רוצה שיטוס דרכם.

האחיינית הצעירה שלי (אחותה של הכלה) חטפה שלבקת חוגרת - מסכנה, סבל אמיתי. וכל זה שבוע לפני שהיא אמורה להתחיל תואר ראשון....

אבל אנחנו בסדר, הורי בסדר, הנכדים בסדר........
השבוע אירחנו את כולם בשבת בצהריים, והיה מאד נחמד - ואז חתני ובתי הודיעו שהם הבינו שאין באמת יתרון לארוחות צהריים על פני ערב - מבחינת נוקת ושעות השינה שלה - ולכן הם מעבירים את הארוחות בחזרה לששי ערב. מיותר לציין שכולם שמחו על כך, במיוחד הנכדים - שכך יוכלו גם להישאר לישון אצלנו אחרי הארוחה.

השבוע התחיל בסדר - בראשון בבוקר ביליתי זמן איכות עם נוקת ובתי, ולפני כן הספקתי גם לשוחח באנגלית עם המתאמנת של חברתי. היא עברה עוד שלב בתהליך הקבלה שלה לחברה הבינלאומית, ומחר אחרי הצהריים מתוכננת לה שיחת ועידה עם מנהלים מהחברה בחו"ל. אנסה לשוחח איתה גם מחר בבוקר לקראת השיחה.....ונקווה לטוב. האמת היא שמאז שהתחלנו לשוחח בטלפון באנגלית היא מאד השתפרה, וזה חיזק אצלי את ההבנה שמה שהיה בעיקר נחוץ לה זה ביטחון בעצמה, וגם כמובן תרגול. זה לא שיש לה דקדוק מושלם או אוצר מלים בשלוף - אבל האנגלית שלה מספיק רהוטה ומספיק זורמת, לדעתי, בשביל מה שהחברה צריכה מעובדת שמתוכננת לעבוד בישראל וגם להיות בקשר עם חו"ל. מקווה מאד שהיא תתקבל, זה יסב גם לי סיפוק רב.

T הזמין רובוט לניקוי חלונות וזה די להיט הדבר הזה.
הפתיע אותי שהוא הזמין אבל בין הכתפיים "המקולקלות" של שנינו לבין חוסר מקצועיותה המוכח של העוזרת בתחום הזה (ניסיתי, הדגמתי, הסברתי....לא ממש הלך) נראה לי בדיעבד שזו היתה רכישה נבונה.


הבוקר היה לי גם תור לעיסוי (מעולה!), וכעת אני ממתינה לטכנאי של הוט (הלך כנראה הממיר של חדר השינה)...........ומזג האוויר סתוויי ונעים....

בהמלצת בתי התחלתי לראות את הסידרה "חמישים" של יעל הדיה, בינתיים צפיתי בשני פרקים ואהבתי מאד. לא שמעתי ביקורות על הסידרה אבל בתי אמרה שהיא ובעלה (שלא מתקרבים כלל לקבוצת הגיל הזאת) מאד אהבו.

אז שיהיה המשך שבוע טוב

יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

מאז שחזרנו

לוקח לי הפעם זמן לתעד לעצמי את החופשה וזה בסדר - אני לוקחת את הזמן שלי. אף אחד לא רודף אחרי.
מאז שחזרנו אני עייפה יותר, ישנה יותר (כאשר אני ישנה), מרגישה כבדות מסוימת.
זה לא מונע בעדי להתעמל, עכשיו שמועדון הספורט במרחק כמה דקות נסיעה ואין בעיות חניה - אבל לא מרגישה עודפי מרץ.
אפילו לא התחלתי ספר חדש (אחרי שסיימתי את educated המצוין), ובשעות הפנאי אני בעיקר צופה בסדרות בטלוויזיה. זה בהחלט סימן לעייפות החומר אצלי.
אולי עכשיו משהשתפר מזג האוויר, אתחיל לצאת שוב להליכות (בנוסף לחדר הכושר), אולי זה יחזיר לי קצת מרץ לגוף.

אירחנו לא מעט בסוכות - גם ארוחות משפחתיות, גם הנכדים באו ונשארו לישון. לקחתי אותם לסרט ("קסם של מפלצת" סרט מקסים) וליוויתי את נשמותק לשיעור פסנתר. ביליתי קצת זמן איכות עם נוקת, ובעיקר נתתי זמן איכות לשני הגדולים, שכנראה היו זקוקים לזה. בכל זאת בבית חלק מתשומת הלב הולכת עכשיו לקטנה, ואצלי אנחנו עדיין 100 אחוז נטו שלהם. בתי אמרה שהם חזרו מאיתנו שמחים ורגועים - שיחקו נהדר ביניהם ולא רבו אפילו פעם אחת בימים שאחרי.

התברר שכאשר היינו באיטליה אמא שלי חלתה בדלקת ריאות. היא היתה קצת מקוררת לפני שנסענו אבל כל הזמן אמרה שזה ממש בסוף כבר. כאשר גיסתי התקשרה לתאם איתם את ערב ראש השנה, היא שמעה שיעול מדאיג ואז התברר שגם יש חום. היא השביעה את אמא שלי ללכת לרופא באחוזה על הבוקר, וזו השתכנעה רק כי גיסתי הסבירה שנכנסים עכשיו לחג של שלושה ימים ולא יהיה עם מי לדבר.
היא היתה בהלם כשהרופא אמר שהוא לא זקוק אפילו לצילום ריאות כדי לומר שזו דלקת ריאות, נתן לה אנטיביוטיקה חזקה ייעודית, ותוך כמה ימים זה עבר לה.
היא לא אמרה לי כלום וגם השביעה את גיסתי ואת בתי (שהתקשרה אליה כל יום במהלך החג) שלא יגלו לנו. המצחיק הוא שגם אחרי שחזרנו היא לא סיפרה כלום. ברור שבתי וגם גיסתי עדכנו אותי אחרי שחזרנו. מצחיקה האמא הזאת. מילא, לא היה טעם להדאיג אותנו מרחוק בזמן החופשה, אבל אחרי?

בחלקו האחרון של החג דווקא יצא לנו להתארח - ערב אחד אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה', לקפה, וערב חג אצל אחותה של גיסתי - שגם חגגה יום הולדת לאמא שלהן. היה נחמד מאד. והתאים לי להתארח לשם שינוי.

חברה מאמנת ביקשה ממני לשוחח באנגלית עם מתאמנת שלה שמנסה להתקבל לעבודה בחברה בינלאומית ויש לה חוסר בטחון עם האנגלית. אז לשיגרת האימונים שלי הוספתי גם שיחות טלפון באנגלית, כחצי שעה בכל פעם, ואני מקווה שזה יעזור לה להתקבל.

אז הגיע "אחרי החגים", בתי תכניס את 'נוקת' לגן (בהדרגה) בתחילת נובמבר, והיא כבר התחילה לחזור בהדרגה לקליניקה גם בשעות הערב פעמיים בשבוע. בשלב זה חתני לוקח על עצמו את הטיפול ב'נוקת' בשעות שהיא עובדת, אבל כאשר היא תרחיב את שעות פעילות הקליניקה היא תצטרך עוד עזרה, וכרגע הם מחפשים בייבי סיטר.

בני וכלתי יגיעו לביקור עם 'תינוקי' בסוף החודש הבא, אז כולנו מצפים גם לזה, בעיקר למפגש בין התינוקות.

ממש קריר ונעים בחוץ וזה מאד משמח אותי.........האם באמת נגמרו הימים החמים הלחים המזוויעים?
מה שכן - יש מכת זבובים בכל האזור שלנו. מכה רצינית. בקיצור למרות שלא חם, לא נעים לשבת בחוץ יותר מכמה דקות. איך מתפטרים מזה????

יום שלישי, 22 באוקטובר 2019

דרום איטליה 2019 - האי קאפרי ואמאלפי היפהפיה

כשהיינו צעירים ובהריון עם הבת (עוד הייתי בקבע) נסענו בפעם הראשונה ביחד לחו"ל.
זה היה טיול של תפרנים - רכבות ובתי מלון של כוכב או שניים, או התארחות אצל קרובי משפחה.
היעד הראשון שלנו היה איטליה, ואיכשהו הצלחנו לאז לבקר גם ברומא, גם בפירנצה (על ונציה דילגנו בטיול ההוא) וגם להגיע לקאפרי, אי ש-T ביקר בו כאשר יצא לטיול מאורגן לבני נוער בין כיתה יא ל-יב (כן, הוא היה מאלה שנוסעים לטיולים מאורגנים באירופה - 25 ארצות בעשרים יום-  או summer school בשווייץ) וזכר כחווייה שאסור לפספס.

בטיול ההוא הגענו ברכבת לנאפולי אבל דילגנו עליה (שוב, כי T זכר אותה מטונפת ומלאה בזונות, רחובות מלאים באשפה שהושלכה לשם הישר מהמרפסות למעלה) ועלינו מיד על מעבורת לאי קאפרי. ולא התאכזבנו.
לא זוכרת איך הגענו לאנאקאפרי, למעלה, וודאי באוטובוס. וגם לקחנו אז שייט בסירה קטנה שסיירה סביב לאי היפהפה הזה וגם הכניסה אותנו למערה הכחולה - שהיתה גולת הכותרת של הביקור באי.

מתי שהוא T גם צייר את המערה הכחולה בצבעי שמן (או אקריל....לא זוכרת עכשיו) והציור התנוסס על קירות דירותינו השונות עד שעברנו לבית הזה, וכעת הוא ממתין במרתף יחד עם עוד ציורים וצילומים שלו, שלא מצאנו להם עדיין קיר מתאים.

עכשיו אני יכולה לומר בפה מלא: היינו צריכים להסתפק בביקור ההוא בקאפרי. היה מיותר לגמרי לשוט לשם שוב בטיול הנוכחי. אבל ככה זה...זכרנו כמה היה יפה שם וכמה היה לנו כיף.......

נסענו מהמלון לנמל של סורנטו וחנינו שם, ותפסנו מעבורת לאי. ושוב: לו היינו בלי רכב שכור, היינו יכולים לחזור מקאפרי  במעבורת ישר ליעד הבא שלנו: אמאלפי או פוזיטנו. במקום זאת נאלצנו לחזור לסורנטו, לקחת את הרכב ולנסוע לאמאלפי בעצמנו.

כך או כך השיט היה נוח ומהיר.



באזור המרינה של קאפרי לא היה הרבה מה לעשות אז נעמדנו בתור כדי לתפוס את הפוניקולר (הרכבל) ועלינו לעיר (קאפרי). רק אחרי כרבע שעה בתור התברר שיש לרכוש כרטיסים במקום אחר בכלל. לא היה שילוט או משהו, פשוט ראיתי שכולם מחזיקים כרטיסים ביד....ושאלתי מישהו.


הנקודה הזאת היתה בערך היחידה שממנה הצלחנו לראות נוף כלשהו.


כל שאר העיר היא בעצם מלונות ומסעדות וחנויות יוקרה (מי בעצם קונה בהן? לא ברור) שחסמו לגמרי את הנוף.
אחרי סיבוב קצר בעיר הבנו את הפואנטה והחלטנו לעלות הלאה למעלה לאנאקאפרי.

רק אחרי שקנינו כרטיסים לאוטובוס הבנו שיש תור כאורך הגלות, תדירות מגוחכת של אוטובוסים (ושהם קטנים יחסית). ושאין אפשרות לשבת בתור הזה.
אוטובוס אחד הגיע אחרי כחצי שעה, התמלא מיד ונסע. המשכנו להמתין, למרות שכבר התחלתי לתהות בשביל מה. האוטובוס הבא הגיע אחרי כרבע שעה, והתמלא בדיוק לפני שהגיע התור שלנו. כבר הייתי מוכנה לוותר לגמרי כאשר הגיע עוד אוטובוס ועלינו.


רק לגלות שבאנאקאפרי למעלה אין יותר נוף מאשר בעיר קאפרי עצמה, וגם היא מלאה בחנויות ומסעדות (שחלקן היו בכלל סגורות).
המעבורת האחרונה היתה אמורה לצאת מוקדם באותו היום וכבר חששתי שגם עליה תהיה התנפלות ולא יהיה לנו מקום......אז אחרי שיטוט קצר ונשנוש קצר עוד יותר, החלטנו לרדת עד למרינה - במונית הפעם - כדי לא לעבור את החוויה של תור - אוטובוס - תור - רכבל.......
לשמחתנו כשבאנו לתחנת המוניות, שאלו אותנו זוג אמריקאים אם בא לנו לשתף איתם מונית.





במרינה עצמה חיכינו (בשמש, בעמידה) בתור למעבורת....יחד עם עוד הרבה אנשים שחששו גם הם שלא יצליחו לעלות.
בקיצור - החוויה של קאפרי הפעם לא היתה מה שזכרנו, מה שקיווינו - בעצם זה היה בזבוז של יום.

חזרנו לסורנטו שם המתין לנו הרכב בחניון, ויצאנו לכיוון אמאלפי.
שוב כבישים צרים ומפותלים (לעיתים קרובות פניות חדות של כמעט 180 מעלות במעלה או מורד המדרון), נוף מרהיב של המפרץ ופקקי תנועה.

הפעם למדנו את הלקח והתקשרנו לבעל המלון מהדרך לומר שאנחנו יוצאים לכיוון ושאמורים להגיע תוך שעה. הוא אמר שאין אפשרות להיכנס לעיר עם רכב, אז שנפגוש אותו בתחנת המוניות (יש רק אחת), משם מישהו ייקח את הרכב שלנו לחניון, והוא יוביל אותנו ברגל למלון.
בסוף מי שפגשה אותנו בתחנת המוניות היתה אחותו החביבה. חיכינו איתה לנהג שלקח את הרכב שלנו לחניה (ויותר לא השתמשנו בו עד שיצאנו מאמאלפי יומיים אחרי כן), והיא הובילה אותנו ברגל דרך הפיאצה המרכזית של העיר (ממש בכניסה לעיר).

כדי להגיע לחדר שלנו במלון הקטנטן והחמוד הזה שהיה ממש מתחת לדומו (DUOMO) של אמאלפי, עלינו וירדנו בכל פעם 66 מדרגות...... 


זה מה שראינו מחלון החדר


הפיאצה


מזרקה חביבה במעלה הרחוב

אמאלפי מבט מהחוף

הדומו


תכננו לשחות בים למחרת אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות



ביקשנו המלצות על מסעדות מבעלי המלון וקיבלנו שתיים - אחת "מפונפנת", הכי טובה באמאלפי, והשנייה פיצריה. הפיצריה היתה סגורה באותו היום אז הלכנו למפונפנת. הגענו לפני שהם פתחו והם הסכימו לשריין לנו שולחן. מזל שעשינו זאת כי היא היתה מלאה לגמרי ואנשים שהגיעו לאחר הפתיחה לא הצליחו לקבל שולחן.

עד שהגיע זמן ארוחת הערב טיילנו במעלה (ומורד) הרחוב המרכזי של אמאלפי היפה, וגם נעצרנו בדוכן/חנות שכל תכליתה היתה.....סחיטת מיץ לימון. זה היה מרווה מאד, וגם חמוץ מאד. הבחור לא הציע להמתיק לנו.....מסתבר ששם שותים את זה ככה.

הגענו בחזרה למסעדה ברגע שהיא נפתחה. אין מה לומר, זו באמת היתה מסעדה מצוינת מכל הבחינות, גם אם מעט יקרה, ונהנינו מאד. מעט יקרה אבל עדיין זולה בהשוואה למחירים בארץ.

בלילה ישנו מצוין, עייפים אך שבעים ומרוצים.  המשך יבוא.