מאז שחזרנו

לוקח לי הפעם זמן לתעד לעצמי את החופשה וזה בסדר - אני לוקחת את הזמן שלי. אף אחד לא רודף אחרי.
מאז שחזרנו אני עייפה יותר, ישנה יותר (כאשר אני ישנה), מרגישה כבדות מסוימת.
זה לא מונע בעדי להתעמל, עכשיו שמועדון הספורט במרחק כמה דקות נסיעה ואין בעיות חניה - אבל לא מרגישה עודפי מרץ.
אפילו לא התחלתי ספר חדש (אחרי שסיימתי את educated המצוין), ובשעות הפנאי אני בעיקר צופה בסדרות בטלוויזיה. זה בהחלט סימן לעייפות החומר אצלי.
אולי עכשיו משהשתפר מזג האוויר, אתחיל לצאת שוב להליכות (בנוסף לחדר הכושר), אולי זה יחזיר לי קצת מרץ לגוף.

אירחנו לא מעט בסוכות - גם ארוחות משפחתיות, גם הנכדים באו ונשארו לישון. לקחתי אותם לסרט ("קסם של מפלצת" סרט מקסים) וליוויתי את נשמותק לשיעור פסנתר. ביליתי קצת זמן איכות עם נוקת, ובעיקר נתתי זמן איכות לשני הגדולים, שכנראה היו זקוקים לזה. בכל זאת בבית חלק מתשומת הלב הולכת עכשיו לקטנה, ואצלי אנחנו עדיין 100 אחוז נטו שלהם. בתי אמרה שהם חזרו מאיתנו שמחים ורגועים - שיחקו נהדר ביניהם ולא רבו אפילו פעם אחת בימים שאחרי.

התברר שכאשר היינו באיטליה אמא שלי חלתה בדלקת ריאות. היא היתה קצת מקוררת לפני שנסענו אבל כל הזמן אמרה שזה ממש בסוף כבר. כאשר גיסתי התקשרה לתאם איתם את ערב ראש השנה, היא שמעה שיעול מדאיג ואז התברר שגם יש חום. היא השביעה את אמא שלי ללכת לרופא באחוזה על הבוקר, וזו השתכנעה רק כי גיסתי הסבירה שנכנסים עכשיו לחג של שלושה ימים ולא יהיה עם מי לדבר.
היא היתה בהלם כשהרופא אמר שהוא לא זקוק אפילו לצילום ריאות כדי לומר שזו דלקת ריאות, נתן לה אנטיביוטיקה חזקה ייעודית, ותוך כמה ימים זה עבר לה.
היא לא אמרה לי כלום וגם השביעה את גיסתי ואת בתי (שהתקשרה אליה כל יום במהלך החג) שלא יגלו לנו. המצחיק הוא שגם אחרי שחזרנו היא לא סיפרה כלום. ברור שבתי וגם גיסתי עדכנו אותי אחרי שחזרנו. מצחיקה האמא הזאת. מילא, לא היה טעם להדאיג אותנו מרחוק בזמן החופשה, אבל אחרי?

בחלקו האחרון של החג דווקא יצא לנו להתארח - ערב אחד אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה', לקפה, וערב חג אצל אחותה של גיסתי - שגם חגגה יום הולדת לאמא שלהן. היה נחמד מאד. והתאים לי להתארח לשם שינוי.

חברה מאמנת ביקשה ממני לשוחח באנגלית עם מתאמנת שלה שמנסה להתקבל לעבודה בחברה בינלאומית ויש לה חוסר בטחון עם האנגלית. אז לשיגרת האימונים שלי הוספתי גם שיחות טלפון באנגלית, כחצי שעה בכל פעם, ואני מקווה שזה יעזור לה להתקבל.

אז הגיע "אחרי החגים", בתי תכניס את 'נוקת' לגן (בהדרגה) בתחילת נובמבר, והיא כבר התחילה לחזור בהדרגה לקליניקה גם בשעות הערב פעמיים בשבוע. בשלב זה חתני לוקח על עצמו את הטיפול ב'נוקת' בשעות שהיא עובדת, אבל כאשר היא תרחיב את שעות פעילות הקליניקה היא תצטרך עוד עזרה, וכרגע הם מחפשים בייבי סיטר.

בני וכלתי יגיעו לביקור עם 'תינוקי' בסוף החודש הבא, אז כולנו מצפים גם לזה, בעיקר למפגש בין התינוקות.

ממש קריר ונעים בחוץ וזה מאד משמח אותי.........האם באמת נגמרו הימים החמים הלחים המזוויעים?
מה שכן - יש מכת זבובים בכל האזור שלנו. מכה רצינית. בקיצור למרות שלא חם, לא נעים לשבת בחוץ יותר מכמה דקות. איך מתפטרים מזה????

דרום איטליה 2019 - האי קאפרי ואמאלפי היפהפיה

כשהיינו צעירים ובהריון עם הבת (עוד הייתי בקבע) נסענו בפעם הראשונה ביחד לחו"ל.
זה היה טיול של תפרנים - רכבות ובתי מלון של כוכב או שניים, או התארחות אצל קרובי משפחה.
היעד הראשון שלנו היה איטליה, ואיכשהו הצלחנו לאז לבקר גם ברומא, גם בפירנצה (על ונציה דילגנו בטיול ההוא) וגם להגיע לקאפרי, אי ש-T ביקר בו כאשר יצא לטיול מאורגן לבני נוער בין כיתה יא ל-יב (כן, הוא היה מאלה שנוסעים לטיולים מאורגנים באירופה - 25 ארצות בעשרים יום-  או summer school בשווייץ) וזכר כחווייה שאסור לפספס.

בטיול ההוא הגענו ברכבת לנאפולי אבל דילגנו עליה (שוב, כי T זכר אותה מטונפת ומלאה בזונות, רחובות מלאים באשפה שהושלכה לשם הישר מהמרפסות למעלה) ועלינו מיד על מעבורת לאי קאפרי. ולא התאכזבנו.
לא זוכרת איך הגענו לאנאקאפרי, למעלה, וודאי באוטובוס. וגם לקחנו אז שייט בסירה קטנה שסיירה סביב לאי היפהפה הזה וגם הכניסה אותנו למערה הכחולה - שהיתה גולת הכותרת של הביקור באי.

מתי שהוא T גם צייר את המערה הכחולה בצבעי שמן (או אקריל....לא זוכרת עכשיו) והציור התנוסס על קירות דירותינו השונות עד שעברנו לבית הזה, וכעת הוא ממתין במרתף יחד עם עוד ציורים וצילומים שלו, שלא מצאנו להם עדיין קיר מתאים.

עכשיו אני יכולה לומר בפה מלא: היינו צריכים להסתפק בביקור ההוא בקאפרי. היה מיותר לגמרי לשוט לשם שוב בטיול הנוכחי. אבל ככה זה...זכרנו כמה היה יפה שם וכמה היה לנו כיף.......

נסענו מהמלון לנמל של סורנטו וחנינו שם, ותפסנו מעבורת לאי. ושוב: לו היינו בלי רכב שכור, היינו יכולים לחזור מקאפרי  במעבורת ישר ליעד הבא שלנו: אמאלפי או פוזיטנו. במקום זאת נאלצנו לחזור לסורנטו, לקחת את הרכב ולנסוע לאמאלפי בעצמנו.

כך או כך השיט היה נוח ומהיר.

באזור המרינה של קאפרי לא היה הרבה מה לעשות אז נעמדנו בתור כדי לתפוס את הפוניקולר (הרכבל) ועלינו לעיר (קאפרי). רק אחרי כרבע שעה בתור התברר שיש לרכוש כרטיסים במקום אחר בכלל. לא היה שילוט או משהו, פשוט ראיתי שכולם מחזיקים כרטיסים ביד....ושאלתי מישהו.

הנקודה הזאת היתה בערך היחידה שממנה הצלחנו לראות נוף כלשהו.

כל שאר העיר היא בעצם מלונות ומסעדות וחנויות יוקרה (מי בעצם קונה בהן? לא ברור) שחסמו לגמרי את הנוף.
אחרי סיבוב קצר בעיר הבנו את הפואנטה והחלטנו לעלות הלאה למעלה לאנאקאפרי.

רק אחרי שקנינו כרטיסים לאוטובוס הבנו שיש תור כאורך הגלות, תדירות מגוחכת של אוטובוסים (ושהם קטנים יחסית). ושאין אפשרות לשבת בתור הזה.
אוטובוס אחד הגיע אחרי כחצי שעה, התמלא מיד ונסע. המשכנו להמתין, למרות שכבר התחלתי לתהות בשביל מה. האוטובוס הבא הגיע אחרי כרבע שעה, והתמלא בדיוק לפני שהגיע התור שלנו. כבר הייתי מוכנה לוותר לגמרי כאשר הגיע עוד אוטובוס ועלינו.

רק לגלות שבאנאקאפרי למעלה אין יותר נוף מאשר בעיר קאפרי עצמה, וגם היא מלאה בחנויות ומסעדות (שחלקן היו בכלל סגורות).
המעבורת האחרונה היתה אמורה לצאת מוקדם באותו היום וכבר חששתי שגם עליה תהיה התנפלות ולא יהיה לנו מקום......אז אחרי שיטוט קצר ונשנוש קצר עוד יותר, החלטנו לרדת עד למרינה - במונית הפעם - כדי לא לעבור את החוויה של תור - אוטובוס - תור - רכבל.......
לשמחתנו כשבאנו לתחנת המוניות, שאלו אותנו זוג אמריקאים אם בא לנו לשתף איתם מונית.

במרינה עצמה חיכינו (בשמש, בעמידה) בתור למעבורת....יחד עם עוד הרבה אנשים שחששו גם הם שלא יצליחו לעלות.
בקיצור - החוויה של קאפרי הפעם לא היתה מה שזכרנו, מה שקיווינו - בעצם זה היה בזבוז של יום.

חזרנו לסורנטו שם המתין לנו הרכב בחניון, ויצאנו לכיוון אמאלפי.
שוב כבישים צרים ומפותלים (לעיתים קרובות פניות חדות של כמעט 180 מעלות במעלה או מורד המדרון), נוף מרהיב של המפרץ ופקקי תנועה.

הפעם למדנו את הלקח והתקשרנו לבעל המלון מהדרך לומר שאנחנו יוצאים לכיוון ושאמורים להגיע תוך שעה. הוא אמר שאין אפשרות להיכנס לעיר עם רכב, אז שנפגוש אותו בתחנת המוניות (יש רק אחת), משם מישהו ייקח את הרכב שלנו לחניון, והוא יוביל אותנו ברגל למלון.
בסוף מי שפגשה אותנו בתחנת המוניות היתה אחותו החביבה. חיכינו איתה לנהג שלקח את הרכב שלנו לחניה (ויותר לא השתמשנו בו עד שיצאנו מאמאלפי יומיים אחרי כן), והיא הובילה אותנו ברגל דרך הפיאצה המרכזית של העיר (ממש בכניסה לעיר).

כדי להגיע לחדר שלנו במלון הקטנטן והחמוד הזה שהיה ממש מתחת לדומו (DUOMO) של אמאלפי, עלינו וירדנו בכל פעם 66 מדרגות...... 

זה מה שראינו מחלון החדר

הפיאצה

מזרקה חביבה במעלה הרחוב

אמאלפי מבט מהחוף

הדומו

תכננו לשחות בים למחרת אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות

ביקשנו המלצות על מסעדות מבעלי המלון וקיבלנו שתיים - אחת "מפונפנת", הכי טובה באמאלפי, והשנייה פיצריה. הפיצריה היתה סגורה באותו היום אז הלכנו למפונפנת. הגענו לפני שהם פתחו והם הסכימו לשריין לנו שולחן. מזל שעשינו זאת כי היא היתה מלאה לגמרי ואנשים שהגיעו לאחר הפתיחה לא הצליחו לקבל שולחן.

עד שהגיע זמן ארוחת הערב טיילנו במעלה (ומורד) הרחוב המרכזי של אמאלפי היפה, וגם נעצרנו בדוכן/חנות שכל תכליתה היתה.....סחיטת מיץ לימון. זה היה מרווה מאד, וגם חמוץ מאד. הבחור לא הציע להמתיק לנו.....מסתבר ששם שותים את זה ככה.

הגענו בחזרה למסעדה ברגע שהיא נפתחה. אין מה לומר, זו באמת היתה מסעדה מצוינת מכל הבחינות, גם אם מעט יקרה, ונהנינו מאד. מעט יקרה אבל עדיין זולה בהשוואה למחירים בארץ.

בלילה ישנו מצוין, עייפים אך שבעים ומרוצים.  המשך יבוא. 

דרום איטליה 2019 - פומפיי והווזוב וערב ברחובות סורנטו החביבה

התעוררנו בחדרנו המקסים במלון בסורנטו לעוד יום בהיר ושמשי.

את ארוחת הבוקר המושקעת הגישו בגינה, ויכולנו להתפעל מהנוף, מן האוויר הצח ומאוסף החתולים היפים (תשעה במספר) שהטבחית מאכילה ומטפחת.

באופן כללי שמנו לב לחתולים רבים, יפים, מטופחים, חלקם גזעיים, שמסתובבים באזור דרום איטליה. 

היעד שלנו הבוקר היתה פומפיי - האתר הארכאולוגי המשוחזר.

בעת התפרצות הר הגעש ווזוב בשנת 79 לספירה, נקברה העיר כולה תחת שכבות אפר וחומרים געשיים אחרים, שגרמו לחורבנה הפתאומי (למרות שהבנתי שהיו ניצולים...) אבל גם לשימורה יוצא הדופן.

החורבות התגלו במקרה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי איכר שחפר בשדה שלו....והחפירות והשחזור של העיר בעצם מתקיימות לסירוגין מאז ועד היום.

אופן השימור של בנייני העיר, רחובותיה, חלק מן הכלים בהם השתמשו תושביה וגם חלק מהתושבים עצמם ובעלי החיים שלהם, איפשר ללמוד הרבה אודות צורת החיים באזור בתקופה הרומאית. 

הסתובבנו בעיר המשוחזרת המרתקת הזאת במשך כשעתיים. קראנו מעט אודותיה ואודות האסון שפקד את תושביה. למרות שהכרנו את הסיפורים עוד מילדותנו ושמענו וקראנו הרבה על פומפיי - התחושה להיות שם במקום ולראות את הדברים בעיניים היתה אחרת. זו באמת היתה חוויה.
מה שכן - כדאי להצטייד במים ולא לקנות במקום - בתוך המתחם זה עולה פי ארבע מאשר במקומות אחרים, ופי שניים מאשר בדוכנים שממוקמים מחוץ לאתר אבל קרוב אליו.

מפומפיי יצאנו לכיוון ההר שהחריב אותה - הווזוב. אחד מהרי הגעש המפורסמים ביותר בעולם.
בעצם זהו הר געש פעיל, שאפילו התפרץ במאה העשרים, ואת ענני העשן והלבה שעלתה מן הלוע ניתן היה לראות מנאפולי.
אבל כרגע הוא רגוע, ואין סימנים להתפרצות קרבה.

נהיה מעונן כשעזבנו את פומפיי, ועד שהגענו אל הווזוב התחיל גם להיות קצת יותר קריר.
אין לי מושג מדוע השארתי את ז'קט הפליס שלי ברכב...........

עוד לפני תחילת הטיפוס על ההר יש כבר עלייה די תלולה עד לכניסה לגן הלאומי.
משלמים כדי לעלות חלק קטן מן הדרך באוטובוס, ואז משלמים כדי להיכנס לאתר.
ואז עולים ברגל לא מעט, ורק אז מתחיל הטיפוס הרשמי על ההר.
בקיצור - צריך להיות בכושר, או לפחות עם הרבה מוטיבציה.

כשהסתכלנו למעלה מהנקודה הזאת (אליה הגענו אחרי שכבר הלכנו כמעט חצי שעה בעלייה לא מתונה) היינו די בטוחים שלא נצליח להגיע עד לסוף העלייה. והיה קר.
האיטלקים החכמים העמידו לרשותנו דוכנים עם מזכרות וגם........אימוניות (לזכותם ייאמר - לא יקרות) ואני מיד הצטיידתי באחת מהן. T המשיך באומץ עם שרוול קצר ומכנסיים קצרים. בררררררררררררררר

לא הופתענו כלל כשעננים החלו לכסות את הנוף...............זה הרי סימן ההיכר שמלווה אותנו בכל טיול!

החלטנו שממשיכים לטפס עד לרגע שבו כבר נבין שאנחנו לא מסוגלים עוד.
כל כמה זמן נעצרנו להסדיר את הנשימה.

זה לקח עוד כחצי שעה אבל בסוף הגענו עד ללוע הר הגעש. מיותר לציין שהיינו מאד מרוצים מעצמנו.

המבט פנימה אל תוך הלוע לא מרשים במיוחד, אבל רק לדעת שמתוך החריצים האלה בסלע יצאו פעם (וכנראה ייצאו שוב בעתיד הלא ידוע) אש ותמרות עשן............זה די ממריץ את הדם.

אגב הירידה מההר קשה לא פחות מאשר הטיפוס התלול. הרגשנו בערב ולמחרת היטב את שרירי האגן במיוחד, ואצל T נתפסו גם חלק משרירי הרגליים. אצלי פחות, אולי כי אני מתעמלת על האליפטיקל, שמפעיל באופן סדיר חלק ניכר מן השרירים האלה.

ההר עצמו מרשים ביותר וגם הנוף (כאשר לא מעונן) של המפרץ ושל נאפולי מצד אחד ופומפיי מצד שני מרהיבים ביופיים - אבל השירותים בגן הלאומי עצמו הם מתחת לכל ביקורת. כמו למשל שירותים כימיים שלא נוקו ולא הוחלפו שבועות, אם לא חודשים, ופשוט לא ניתן היה להשתמש בהם. גועל נפש.
בקיצור לא ברור באיזו זכות הם לוקחים כסף עבור הכניסה.

בכל אופן ירדנו מההר עייפים אך מרוצים, וחזרנו לסורנטו. לא נסענו מייד למלון אלא חנינו במרכז העיר. שוב הבנו (כמו שנבין עוד כמה פעמים בהמשך) עד כמה אין טעם להסתובב עם רכב באזור הזה. החניונים יקרים רצח.

סורנטו עצמה חמודה ויפה.

המדרחוב צבעוני ומלא מסעדות וחנויות ודוכנים.
אחד מסימני ההיכר של אזור חוף אמלפי: הלימונים. וכמובן הלימונצ'לו שהם מכינים מהם.

שוב לא חיפשנו את המסעדה שהמליצו עליה אחי וגיסתי ובדיעבד הצטערנו.
נכנסנו למסעדה ככה סתם מהרחוב (לא היתה קליטת נתונים בטלפונים ואי אפשר היה לבדוק ב-trip advisor איזה ציון היא קיבלה) והאוכל היה בינוני ומטה.
לא נורא, לא יצאנו רעבים.
חזרנו למלון עייפים אך מרוצים מאד, אחרי יום נהדר, מהנה ומלא סיפוק. למחרת יצאנו מהמלון לכיוון הנמל של סורנטו כדי לשוט לאי קאפרי............אבל זה בפוסט הבא. 

דרום איטליה 2019 - נאפולי והנסיעה לסורנטו

בעל הצימר, אאוגניו, שאל אותנו מבעוד מועד איזו ארוחת בוקר אנחנו מעדיפים. 

בשעת הערב המאוחרת בה הגענו, ניתן היה לבחור רק קונטיננטלית רגילה (כלולה במחיר החדר) שכללה קרואסון, צנימים (טוסטים, למי ששכח מה זה צנימים), שתייה חמה ושתייה קרה או נאפוליטנית - במקום הקרואסון מקבלים Sfogliatella

מאפה מקומי טעים מבצק עלים ומילוי מתוק.

ברור שזה מה שהעדפנו, עם קפוצ'ינו (אוח הקפה של איטליה!) ומיץ תפוזים סחוט טרי.
הוא גם הציע צנימים אבל ויתרנו. אנחנו לא מאלה שאוכלים הרבה בבוקר (בבית לא אוכלים בכלל, רק שותים קפה).

חדר האוכל שלו היה ממוקם בדיוק בין חדרי הצימר (ארבע במספר) לבין דירתו הפרטית.
לאורך כל הקירות של המטבח היו מדפים מלאים במשחקי קופסא וספרים.

כשסיפרנו לו שאנחנו משחקים "קטאן" ו"הרמז" עם הנכדים, הוא סיפר שבין היתר הוא מנחה של משחקי "קטאן" בנאפולי.
במקצועו הוא בכלל אדריכל. באמת איש מעניין.
כיון שהיינו מתוכננים לשהות אצלו שוב, בלילה האחרון שלנו בנאפולי לפני חזרתנו ארצה, הוא השאיל לנו ספר תיירות על אזור חוף אמלפי (לשם היו מיועדות פנינו), ולמרבה הבושה T שכח אותו באחד מהמלונות.
ברור שקנינו לו ספר חדש.........והוא שמח בו מאד.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו ברגל לשוטט ברחובותיה של נאפולי - רק באזור העיר העתיקה.
זה היה יום ראשון וחלק מהחנויות והמסעדות היו סגורות - הם קתולים די אדוקים הנאפוליטנים - אבל בכל זאת היו הרבה תיירים ברחובות, גם איטלקים וגם זרים כמונו.

Piazza del Gesù Nuovo

 משהו שהולך חזק בנאפולי - פלפל חריף. כן, גם בתור קמעים ומחזיקי מפתחות.......

וכמובן הסמטאות הצרות, הבניינים הצפופים, המרפסות עם הכביסה הנצחית

בצהריים עצרנו לגלידה מעולה

ועוד לפני כן לקפה ומאפה בבית קפה מעולה מרשת "ליאופולדו"

העוגה הצהובה נקראת  Delizia al Limone. היא אופיינית לדרום איטליה.

בין הסמטאות יכולנו למצוא כל מיני דברים מעניינים...

ואת כל הקירות והדלתות והשערים כמעט כיסה גראפיטי עשיר ומגוון

במהלך שיטוטינו הגענו גם לסיור תת קרקעי, חפירות ארכיאולוגיות שמבוצעות מתחת לעיר.
החפירות התחילו במקרה כאשר החל שיפוץ של אחת הכנסיות, והתגלה עולם שלם מתחת לפני הקרקע, חלקו עוד מהתקופה שבה שלטו היוונים באזור.
באמצעות החפירות התגלה אורח החיים העתיק של התושבים, מבנה העיר והעיסוקים השונים שלהם.....זה סיור מרתק ומומלץ מאד.

התהלכנו שעות בזיג זג במרחבי ה-centro storico di napoli -  העיר העתיקה.

בשלוש וחצי חיכתה לנו מונית, שהזמין לנו מבעוד מועד בעל הצימר, שלקחה אותנו להשכרת הרכב בשדה התעופה (לא מצאנו השכרת רכב בעיר עצמה.........).

את הרכב שכרנו כמובן מראש דרך האינטרנט, כמו תמיד, ו-T התפלא לגלות שלמרות שהוא שילם גם על ביטוח מקיף, חברת ההשכרה לא יודעת מזה, לא מכירה בזה, ומבחינתה הרכב לא מבוטח.
לא קיבלנו פוליסה, והפירוט ב-VOUCHER של השכרת הרכב התברר כעמום ולא מספק.
סתם שילמנו מראש על ביטוח, לכאורה, כתוספת למחיר ההשכרה.
בסוכנות ההשכרה התברר שעל כל שריטה שהם ימצאו ברכב כשנחזיר אותו הם ידרשו 750 אירו, ואם הרכב ייגנב הם ידרשו 1500 אירו. למרות שלכאורה ביטחנו.

חשיבה מהירה וזכרונות של הסמטאות הצרות של איטליה והכבישים המסוכנים (וגם ההרפתקה שקרתה לנו עם הרכב בשווייץ לפני שנתיים) הביאה לכך שהודעתי ל-T חד משמעית: לא משנה כמה שילמנו, אני לא יוצאת מכאן בלי בטוח מקיף מלא. בלי השתתפות עצמית ובלי כלום. אני רוצה להיות במצב שבו לא אכפת לי לדרדר את הרכב מצוק ושזה לא יעלה לי שום דבר.
T לא התלבט עם זה הרבה והסכים, כמובן שבסוף זה עלה יותר מהשכרת הרכב עצמה. חצופים.

קיבלנו מאזדה 3 עם מנוע דיזל (לא היינו צריכים למלא דלק במהלך כל השבוע, וביום האחרון מלאנו רק כי היה צריך להחזיר מיכל מלא). מאד נוח. מעט גדול באמת עבור חלק מהכבישים והסמטאות של דרום איטליה - אבל בעל עוצמה ונוח ונוסע מאד מאד חלק.
בדיעבד אנחנו יכולים לומר די בוודאות שמיותר לשכור רכב באזור הזה.
בין הכבישים הצרים שהרבה פעמים לא מאפשרים מעבר של שני רכבים זה מול זה (ואם מגיע אוטובוס ממול אז בכלל........) לבין החניה היקרה (או בלתי קיימת), עדיף להתנייד במעבורות הנוחות והזמינות, באוטובוסים, במוניות. בסדר, למדנו לקח.

יצאנו מנאפולי לכיוון סורנטו, שם הזמנו שני לילות במלון בוטיק קטן (ששה חדרים) על צלע ההר מעל לעיר.
כל עוד היינו על האוטוסטראדה הכל עבר חלק. התנועה זרמה וגם ה-WAZE וה-GOOGLE MAPS (נעזרנו בשתיהן, וגם הורדנו לגוגל מאפס מפה בלתי מקוונת לקטעים שבהם לא היתה קליטה) זרמו היטב.

כשירדנו מהכביש המהיר נתקלנו בתופעה שתלווה אותנו לאורך כל הטיול: פקקי תנועה, כבישים צרים ומפותלים, בקיצור: חמישה קילומטרים אורכים יותר מחצי שעת נסיעה.

הקליטה באמת נעלמה באיזשהו שלב, והסתמכנו על הגוגל מאפס - שנראה היה שמוביל אותנו בכיוון הנכון, אלא שממש לקראת ההגעה (לטענת האפליקציה) הוא הנחה אותנו לרדת מהדרך הראשית לכביש צר במעלה ההר שהלך ונהיה יותר ויותר צר ככל שהתקרבנו (לכאורה) ליעד......עד שהגענו לקטע בכביש שפשוט לא ניתן היה לעבור. חומות גבוהות סגרו עלינו משני הכיוונים ולא ניתן היה להתקדם. וגם לא ניתן היה להסתובב.
T קיבל החלטה להתחיל לנסוע אחורנית, לאט ובזהירות תוך הימנעות משפשוף הרכב בחומות שמשני הצדדים.......זה היה מלחיץ. ומתסכל. לא היה לנו מושג איך להגיע למלון, ואיפה הוא בכלל.

חזרנו לדרך הראשית, וברגע שקבלנו מעט קליטה (סלולרית, אבל לא קליטת נתונים) התקשרתי למלון. ענה לי בחור נחמד (שאחר כך התברר ששמו מנואל), שאמר שיש בעייה עם תוכנות ניווט והמלון שלהם, וניסה להבין היכן אנחנו. האמת? לא היינו בטוחים. הוא שאל אם אנחנו בעיירה בשם Massa Lubrense, ואמרנו שייתכן. המלון בעצם בעייה הזאת, הוא אמר, ויש דרך להגיע אליהם משם, אבל זו באמת דרך צרה ואין משם מעבר רחב מספיק לכלי רכב. נו, יופי.

הוא ביקש שאשלח לו בוואטסאפ קישור של המיקום שלנו. אבל הוא ביקש משהו מוזר - הוא ביקש שאעשה זאת באמצעות סימן ה"פלוס" בוואטאסאפ.
וואלה - אין לי "פלוס" בוואטסאפ. אצלי האפליקציה נראית ככה:

  הסברתי למנואל שאין לי מושג מה הוא רוצה. אם הייתי מעט פחות מתוסכלת ולחוצה (ובינתיים T נוהג ואין לו מושג לאן), הייתי נזכרת שכאשר לוחצים על סמל הצירוף (נראה כמו מהדק משרדי)  יש אופציה לשלוח את המיקום שלי. לא שהיתה לי קליטה....אז לא בטוח שזה היה עובד. כך או אחרת שלחתי לו את המיקום שלנו דרך הגוגל מאפס.


עם הרבה סבלנות, מנואל לא התייאש ושלח לי קישור ליעד שקרוב אליהם - מלון אחר - ב-WAZE. וילה אליאנה.
ואז ראיתי את סימן ה"פלוס" בצילום המסך שלו. מוזר - אצלי אין כזה. אולי גרסא איטלקית של ווייז?

כך או אחרת הפעלתי את ה-WAZE, שלמרות שלא מצא רשת נתונים, הצליח להסתדר רק עם GPS, ובעמל רב (וחזרה לכיוון סורנטו) טיפסנו על צלע ההר, והגענו ליעד החלופי.
בשלב זה כבר לא ראינו בעיניים ולא שמנו לב לאוסף שלטים שכיוונו לבתי מלון שונים, בין השאר למלון שלנו.

התקשרתי למנואל.
"הגענו לוילה אליאנה" אמרתי לו, מה עושים עכשיו?
"אני מגיע אליכם, אל תזוזו" אמר עובד המלון החביב - ובא לקראתנו ברגל, מתוך איזו סימטא שגם היא היתה די צרה וגם בה היו חומות גבוהות משני הצדדים, אבל כן היה מקום למעבר רכב.

נסענו אחריו לאט והוא הוביל אותנו בבטחה לחניה של המלון. מפאת צרותו של הכביש T היה צריך לתמרן קדימה ואחורה לא מעט כדי להסתובב מהסימטא אל תוך החניה. כן כן, בדיעבד ממש לא כדאי להסתובב באזור הזה עם רכב.

כל הסיפור הזה היה מתיש ולקח כשעה, והמארחים החביבים שלנו הושיבו אותנו בסלון (המלון הזה היה פעם בניין אחד בחווה חקלאית), הביאו לנו שתייה קרה וחמה ונשנושים.
אחר כך הציעו להזמין לנו מקומות במסעדה, שאחד היתרונות שלה הוא שהם שולחים נהג לקחת אותנו מהמלון, ומחזירים אותנו אחר כך.
ברור שהסידור הזה קרץ לנו, למרות שהיו לנו המלצות למסעדה טובה שאחי וגיסתי מאד נהנו ממנה כשביקרו בסורנטו.
T היה מותש ולשנינו לא התחשק להוציא שוב את הרכב, ועוד בחשכה, להסתובב באזור לא מוכר.
הסכמנו בשמחה, ועלינו לחדר להתקלח.
המלון הזה היה באמת מיוחד והחדרים היו נוחים ומפנקים. לנו שם שני לילות, ואהבנו אותו מאד.
לא היה לנו זמן לנצל את כל מה שהיה להם להציע, היתה שם בריכה ונערכו שם גם שיעורי בישול (גם לאורחי המלון אבל גם הגיעו אנשים מבחוץ). היתה גינת ירק קטנה שסיפקה חלק לא מבוטל של הירקות הטריים, והמון עצי זית. והנוף.....

הנהג אסף אותנו - לאחר שאסף ארבעה אנשים אחרים ממלונות אחרים - הצטופפנו ברכב מאחור - והוא נסע כמו שהמקומיים נוסעים - כמו מטורף, כמו רכבת הרים - בכל הפיתולים במורד ההר עד לעיירה קטנה בשם סנטה אגתה, שם היתה המסעדה.
האוכל היה טעים, בסדר - לא משהו יוצא דופן -  אבל השירות היה מתחת לכל ביקורת. עד כדי כך, שבשלב כלשהו נפל החשמל באזור שלם של המסעדה (ישבנו בחוץ) ואף אחד מהעובדים לא שם לב בכלל. רק כשהזמנו את תפריט הקינוחים שאלה המלצרית "מה קרה כאן?" וראתה ששורה שלמה של שולחנות יושבים בעלטה.

בסוף לא הזמנו אף קינוח, הזמנו חשבון וביקשנו שהנהג יחזיר אותנו למלון. שוב נהיגה פרועה שכמעט גרמה לארוחת הערב להיזרק החוצה מהגוף שלי...........אבל סוף טוב הכל טוב חזרנו בשלום למלון ולמיטה הנוחה.
תם היום השני שלנו בדרום איטליה.....................המשך יבוא.