באמצע הבוקר (בסביבות 11:00) החלטתי שאני יוצאת להליכה.
אין גשם, השמש זורחת אבל לא חם = מזג אוויר אידיאלי להליכה.
כהרגלי גיוונתי את מסלול ההליכה, עושה "גיחות" לרחובות קטנים (בעיקר כאלה שיש בהם עלייה + ירידה) וחוזרת לרחובות ראשיים יותר, וכך הצלחתי ללכת קרוב לשעה, תוך שאני מקשיבה לפרק בסידרת "נקודות מפנה" ברדיו מהות החיים, שבה אסי זיגדון משוחח עם מאמנים שונים בשיטת סאטיה על נקודת המפנה האישית שלהם ועל הדרך שלהם באימון סאטיה. הפעם הוא דיבר עם אורון שרון, מאמן בכיר ומנטור שיצא לי להכיר מעט בתקופת הלימודים אבל מעולם לא התאמנתי אצלו.
אני אוהבת את אסי זיגדון כמראיין אבל הפעם נדמה לי ששמעתי אותו יותר מדי ואת אורון פחות מדי. אמנם קיבלתי כמה תובנות מתוך השיחה המאד מעניינת הזאת, אבל איכשהו יש לי הרגשה שאורון יודע כל כך טוב להקשיב, ואסי לא השכיל לקצר בשאלותיו ובתובנותיו - ויצא שמתוך שיחה של 52 דקות, שמעתי את קולו של אורון אולי במשך 15 או 20 מתוכן. ונדמה לי שאני לא מגזימה. ועדיין קיבלתי ממנו יופי של תובנות.
התובנה הראשונה ששמעתי מאורון היא, שביקורת (עצמית או כלפי אחרים) היא בעצם מורכבת משני דברים: מאבחנה ומשיפוט.
ושאחד התהליכים שקרה לו תוך כדי הטרנספורמציה שהוא עבר, הוא שבאופן טבעי הוא נשאר חד אבחנה, אבל למד להמעיט בשיפוט. לראות את הדברים כפי שהם, בעצמו ובאחרים, ולנסות כמה שפחות לשפוט אותם.
וכאשר נמנעים משיפוט, ונשארת האבחנה, מתגברת הריקות, ונוצר מקום לחמלה להיכנס....במקום השיפוט.
ועוד דבר שהוא אמר בהקשר הזה, שגם אותו אני מכירה היטב מאימון סאטיה - זה לשים לב למה שקורה שניה לפני שהביקורת קופצת. בדרך כלל קורה משהו שגורם לנו לבהלה או לפחד....ואז עדיף קודם להתמקד בבהלה הזאת, או בפחד, שהם אלה שהפעילו את מנגנון הביקורת מלכתחילה.
אני חושבת שמצאתי את עצמי בתוך השיחה הזאת, כי גם לי ה"ביקורת" קופצת באופן טבעי, גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. אבל בשנים האחרונות למדתי שני דברים.
דבר ראשון למדתי לעצור שנייה ולשים לב שקרה משהו - בהלה או פחד או עצב או כעס (שמתחתיו ממילא בדרך כלל יש פחד או עצב) - ולהסכים לחוש אותו.
ודבר שני, להסכים לקבל גם את העובדה שאני ביקורתית - לא להתנגד לזה. ואז באופן פרדוקסלי היא נרגעה. באופן טבעי מרגע שהפסקתי להילחם בעובדה שאני ביקורתית, הפסקתי להיות עד כדי כך ביקורתית.
ואז באמת ניתן לעשות את ההפרדה הזאת, בין האבחנה - שעדיין תמיד תעלה (למי שיש לו את זה) לבין השיפוטיות שפעם התלוותה אליה אוטומטית, והיום כבר הרבה הרבה פחות.
התובנה השנייה שלו שדיברה אלי מאד, היתה לגבי השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו.
הוא הסביר שתפיסות החיים שלנו, הפרדיגמות שלפיהן אנחנו חיים, מורכבים הרבה פעמים מאמת שעליה נוסף שקר.
הוא נתן דוגמא לגבי אדם שרוצה להיות מוזיקאי. האמת היא שסטטיסטית מאד קשה למוזיקאים להתפרנס. על האמת הזאת אדם מוסיף לעצמו את השקר, שלכן אין לו סיכוי להתפרנס כמוזיקאי. ומוותר מראש.
למה זה שקר? כי הוא לא באמת יודע שאין לו סיכוי להתפרנס ממוזיקה. הוא רק יודע שסטטיסטית זה קשה להתפרנס ממוזיקה.
והשילוב הזה של אמת - שהיא זו שנותנת תוקף לתפיסת החיים שלנו - ושל שקר - שנצמד לאותה אמת - מגביל אותנו ומונע בעדנו לראות שאולי ישנן אפשרויות, אולי ישנם תרחישים - שבהם כן נוכל להיות מוזיקאים ובכל זאת להתפרנס. אבל הפרדיגמה מונעת בעדנו בכלל לחפש אפשרויות כאלה.
אז הרווחתי הליכה של חמישים ומשהו דקות, ושיחה מעניינת ברדיו תוך כדי.........החיים יפים ☘️
אין גשם, השמש זורחת אבל לא חם = מזג אוויר אידיאלי להליכה.
כהרגלי גיוונתי את מסלול ההליכה, עושה "גיחות" לרחובות קטנים (בעיקר כאלה שיש בהם עלייה + ירידה) וחוזרת לרחובות ראשיים יותר, וכך הצלחתי ללכת קרוב לשעה, תוך שאני מקשיבה לפרק בסידרת "נקודות מפנה" ברדיו מהות החיים, שבה אסי זיגדון משוחח עם מאמנים שונים בשיטת סאטיה על נקודת המפנה האישית שלהם ועל הדרך שלהם באימון סאטיה. הפעם הוא דיבר עם אורון שרון, מאמן בכיר ומנטור שיצא לי להכיר מעט בתקופת הלימודים אבל מעולם לא התאמנתי אצלו.
אני אוהבת את אסי זיגדון כמראיין אבל הפעם נדמה לי ששמעתי אותו יותר מדי ואת אורון פחות מדי. אמנם קיבלתי כמה תובנות מתוך השיחה המאד מעניינת הזאת, אבל איכשהו יש לי הרגשה שאורון יודע כל כך טוב להקשיב, ואסי לא השכיל לקצר בשאלותיו ובתובנותיו - ויצא שמתוך שיחה של 52 דקות, שמעתי את קולו של אורון אולי במשך 15 או 20 מתוכן. ונדמה לי שאני לא מגזימה. ועדיין קיבלתי ממנו יופי של תובנות.
התובנה הראשונה ששמעתי מאורון היא, שביקורת (עצמית או כלפי אחרים) היא בעצם מורכבת משני דברים: מאבחנה ומשיפוט.
ושאחד התהליכים שקרה לו תוך כדי הטרנספורמציה שהוא עבר, הוא שבאופן טבעי הוא נשאר חד אבחנה, אבל למד להמעיט בשיפוט. לראות את הדברים כפי שהם, בעצמו ובאחרים, ולנסות כמה שפחות לשפוט אותם.
וכאשר נמנעים משיפוט, ונשארת האבחנה, מתגברת הריקות, ונוצר מקום לחמלה להיכנס....במקום השיפוט.
ועוד דבר שהוא אמר בהקשר הזה, שגם אותו אני מכירה היטב מאימון סאטיה - זה לשים לב למה שקורה שניה לפני שהביקורת קופצת. בדרך כלל קורה משהו שגורם לנו לבהלה או לפחד....ואז עדיף קודם להתמקד בבהלה הזאת, או בפחד, שהם אלה שהפעילו את מנגנון הביקורת מלכתחילה.
אני חושבת שמצאתי את עצמי בתוך השיחה הזאת, כי גם לי ה"ביקורת" קופצת באופן טבעי, גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. אבל בשנים האחרונות למדתי שני דברים.
דבר ראשון למדתי לעצור שנייה ולשים לב שקרה משהו - בהלה או פחד או עצב או כעס (שמתחתיו ממילא בדרך כלל יש פחד או עצב) - ולהסכים לחוש אותו.
ודבר שני, להסכים לקבל גם את העובדה שאני ביקורתית - לא להתנגד לזה. ואז באופן פרדוקסלי היא נרגעה. באופן טבעי מרגע שהפסקתי להילחם בעובדה שאני ביקורתית, הפסקתי להיות עד כדי כך ביקורתית.
ואז באמת ניתן לעשות את ההפרדה הזאת, בין האבחנה - שעדיין תמיד תעלה (למי שיש לו את זה) לבין השיפוטיות שפעם התלוותה אליה אוטומטית, והיום כבר הרבה הרבה פחות.
התובנה השנייה שלו שדיברה אלי מאד, היתה לגבי השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו.
הוא הסביר שתפיסות החיים שלנו, הפרדיגמות שלפיהן אנחנו חיים, מורכבים הרבה פעמים מאמת שעליה נוסף שקר.
הוא נתן דוגמא לגבי אדם שרוצה להיות מוזיקאי. האמת היא שסטטיסטית מאד קשה למוזיקאים להתפרנס. על האמת הזאת אדם מוסיף לעצמו את השקר, שלכן אין לו סיכוי להתפרנס כמוזיקאי. ומוותר מראש.
למה זה שקר? כי הוא לא באמת יודע שאין לו סיכוי להתפרנס ממוזיקה. הוא רק יודע שסטטיסטית זה קשה להתפרנס ממוזיקה.
והשילוב הזה של אמת - שהיא זו שנותנת תוקף לתפיסת החיים שלנו - ושל שקר - שנצמד לאותה אמת - מגביל אותנו ומונע בעדנו לראות שאולי ישנן אפשרויות, אולי ישנם תרחישים - שבהם כן נוכל להיות מוזיקאים ובכל זאת להתפרנס. אבל הפרדיגמה מונעת בעדנו בכלל לחפש אפשרויות כאלה.
אז הרווחתי הליכה של חמישים ומשהו דקות, ושיחה מעניינת ברדיו תוך כדי.........החיים יפים ☘️
