ביום שאחרי

בתי התקשרה הרגע ושאלה אם אני מחזיקה מעמד.
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).

בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).

בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן  7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני,  וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....

אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.

היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!

הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......

הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......

מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים" 

כמה שאני אוהבת את הילד הזה

אלה ימי הביקור האחרונים של בני וכלתי, והם החליטו להתפצל קצת - הוא נשאר איתנו והיא נסעה לצפת להוריה.
רצו עוד קצת זמן איכות לבד עם כל זוג הורים.
ובהחלט יש לנו זמן איכות אתו. עם מי שעד לא מזמן עוד הסכים שנקרא לו "תינוקי". אפילו חתם ככה את המיילים שלו אלינו.......
לבי יוצא אליו, אל הלב הרחב שלו, אל החוכמה שלו, אל הזוגיות המופלאה שהוא ואשתו בנו ביחד וממשיכים לטפח ולפתח....אל החתירה שלו להתפתחות - גם אנושית וגם מקצועית - כל רגע של כל יום.
אני כבר מדמיינת לי אותו כאבא, ומתמוגגת.
וכמובן קצת חוששת שהם עדיין לא התחילו לנסות, והרי לא תמיד זה הולך חלק........ואז משתיקה את המחשבות השליליות האלה ונוזפת בעצמי.

אתגעגע מאד כשהם יסעו, אבל זו מציאות שעבר התרגלנו אליה, ולמדנו להתאים את עצמנו - ולהישאר בקשר הדוק במסרים ושיחות וואטסאפ וסקייפ. גם את בתי אני לא רואה כל יום ואפילו לא תמיד מדברת איתה בטלפון כל יום, אבל בדרך כלל לפחות פעם בשבוע או מקסימום שבועיים אנחנו יכולות להתחבק, וזה המון.

באחת השיחות שלנו על הקמת משפחה (שהם יזמו, לא אנחנו, אנחנו לא שואלים "נו מתי כבר?" וכולי) שאלה כלתי אם נסכים לבוא כשהיא תלד, או משהו כזה - לא זוכרת את הניסוח. וזה היה כל כך בתום שהתאפקתי לא לצחוק. הבהרתי לה שנבוא, שנישאר יותר זמן, שהם יצטרכו לומר לנו שהם זקוקים לקצת מרחב....(שזה לא נכון כי אנחנו מאד יודעים לתת מרחב) והיא מחתה בתוקף וטענה שבחיים הם לא יגידו לנו שמספיק ודי וללכת.

אני יודעת שאי אפשר לדעת איך יהיה כשהם יהפכו להורים. ואני יודעת שיהיה להם קשה כי הם לבד שם. וגם אם נגיע, זה לא כמו לגור במרחק חצי שעה.

בכל מקרה אתמול הרגשתי לגמרי מקוררת (דווקא היום יותר טוב, טפו חמסה עיגולים, מקווה שלא יתפתח) אז בני יצא עם T להליכה - והם ממש חרשו את כל היישוב, והיה להם כיף ביחד.
היום T עבד ואני לקחתי את בני לארוחת בוקר בבית קפה ודיברנו ודיברנו וחפרנו כמו שאנחנו אוהבים.
מצחיק שבחרתי לי בן זוג לחיים שלא חופר, וזה היה לי טוב כי אצלי בבית חפרו לי (ולעצמם) את הנשמה.....אבל יצאו לי שני ילדים חפרנים, כך שאף פעם לא חסרות לי שיחות נפש אם אני רוצה.....😉

בן דודי היה אמור להגיע ארצה כבר, עם בתו האמצעית - הם יגיעו אלינו לארוחת ימי ההולדת של בני ושל חכמוד בששי, אבל יבואו לישון אצלנו רק בשבוע הבא, אחרי שבני וכלתי כבר יסעו הביתה. תיכף אצור איתו קשר ונראה אם נחתו בשלום.....

יום כיף ממש

אתמול היינו יחד מהבוקר ועד הלילה - T ואני, בני וכלתי, ואפילו הצלחנו לצרף את בתי לארוחת צהריים במסעדה, משימה לא פשוטה בימי הלחץ האלה שלה לקראת בחינת ההסמכה (שמועדה מתקרב בצעדי ענק).
"טוב", היא אמרה לי כשהתקשרתי אליה, "אצטרך לעשות הפסקה מתישהו, לא?" וכולנו שמחנו מאד.

אז בבוקר T נשאר בבית להשלים קצת עבודה על המחשב, ויצאתי עם "הילדים" (כך חמותי היתה קוראת לנו, "הילדים" - לקח לי זמן להבין שמדובר בנו, או בגיסי ואשתו) לקצת סידורים.

ואז לקראת הצהריים יצאנו לרעננה, שם קבענו לאכול במסעדה עם בתי. יצאנו קצת מוקדם יותר, ועשינו סיור נוסטלגיה ברעננה - לטובת כלתי, שכאשר עלתה ארצה עם הוריה בגיל 4, קיבלה בהתחלה דירה שכורה ברעננה. כן, רעננה. בני וכלתי חיו במשך זמן קצר באותה עיר ולא ידעו. ולא הכירו. ואז אביה הבין שמזג האוויר של מישור החוף ממש לא מתאים לו, סייר קצת בארץ וקבע את מקום מגוריהם בצפת - והשאר כמו שאומרים היסטוריה.

אז קיבלנו מהוריה של כלתי את כתובתם דאז, ועברנו שם והיא אפילו הצטלמה ליד הבניין בו גרו בשנותיהם הראשונות בישראל. ואז עברנו ליד בתי הספר השונים של בני, הדירות בהן גרנו ברעננה במהלך שנותינו שם....היה מאד נחמד. כמעט בכל רחוב בני אמר לה "וכאן גר החבר הזה, וכאן החבר ההוא, ופה שיחקנו כדורגל, וכך קנינו את הציוד לבית הספר וצעצועים".....היה ממש נחמד.

ואז פגשנו את בתי במסעדה ובילינו כולנו יחד כשעה ומשהו של זמן נעים וטעים.

משם נסענו לקנות לבן נעליים, ואחרי כן לקולנוע: ראינו יחד בהצגה יומית את "מלחמת הכוכבים" החדש, בתלת מימד

(נדמה לי שבאמצע הלילה התעוררתי עם סחרחורת בגלל העניין הזה) - היה ממש כיף.

סיימנו את הערב בארוחת ערב צנועה בבית מול האקס פקטור....
היה באמת יום ממש מהנה יחד.

היום יש לבני יום הולדת 34 - איזה ילדים גדולים יש לנו!!!!
שלושה בלונים צבעוניים קדמו את פניו כשהם קמו הבוקר, וכמובן נחגוג לו ולחכמוד בששי עם כל המשפחה המורחבת פלוס.

כלתי נסעה לצפת להיות כמה ימים עם הוריה, ובני יישאר איתנו כאן - כך הם התפצלו להם לשארית השהייה בארץ. היא תחזור לכאן עם הוריה בששי (שגם ישנו כאן בסופשבוע), ואז בשבת יסתיים הביקור שלהם ונאלץ להיפרד שוב........

הִפְנִימוּ! 🙂

החדשות המרעישות של היום, בעקבות השיחה עם הורי בסקייפ, הן שהם לא בזבזו זמן והזמינו מזרון חדש למיטת האורחים שלהם!
לפי התיאורים שלהם זה אמור להיות מזרון ממש, אבל ממש נוח.
כל כך שמחתי והתרגשתי מהמחווה, וכל כך הודיתי להם, ועכשיו אני עוד יותר שלמה עם עצמי שפתחתי את הפה ואמרתי להם את מה שאני מרגישה.

בלי קשר, T היה מאד מאד מצונן בימים האחרונים ואני החלטתי לפנות אותו לחלוטין מכל התחייבות משפחתית או חברתית, לא ארחנו את בתי והמשפחה בסופשבוע ואיפשרתי לו לנוח.
בני וכלתי היום בסוף השבוע בצפת אצל הוריה, ועלינו עבר סופ"ש שקט ורגוע.
אני המשכתי לצאת להליכות, אבל לבד, להתעמל בקאנטרי - בזמן ש-T נח לו בדשא עם החבר'ה הרגילים - ובאמת מצבו השתפר והצינון מתחיל לעבור לו.

בששי הקרוב נארח כאן 16 איש ליום הולדתם של בני ושל חכמוד - כך שתהיה מספיק עבודה לקראת סוף השבוע, ועד אז היה לי חשוב ש-T יבזבז כמה שפחות אנרגיה.
הוא ממשיך כרגיל לעבוד בעסק הייעוץ שלו, כמובן, אבל זה הרי לא דורש מאמץ פיסי.

לפני שנסעו לצפת באו איתי בני וכלתי לאסוף את חכמוד ואת נשמותק ביום חמישי ולהיות איתם בחוג הכדורגל. זה היה ממש נחמד, פרט לעובדה שבני קצת נפצע בשתי אצבעות בזמן ששיחקנו עם חכמוד כדורגל, בזמן שנשמותק היה בחוג. זה קצת הלחיץ אותי, מאחר שהוא מתופף למחייתו, מופיע ומלמד, וחייב שהידיים שלו תהיינה בריאות ושלמות.
אבל נראה שזו היתה פגיעה קלה וזה כבר עבר לו.

בששי נפגשתי עם חברות ממקום עבודתי לשעבר, והיה ממש כיף. שמחה שאני שומרת על קשר איתן, למרות שאני כבר לא עובדת שם.

הבוקר חזרו בתי וכלתי מצפת ובילינו זמן איכות נחמד ביחד.
אולי מחר נלך לסרט - אולי מלחמת הכוכבים החדש.
ממש ממש כיף שהם כאן ושיש לנו זמן איכות ביחד.....קשה שהם גרים כל כך רחוק, אבל טוב שאנחנו יכולים מדי פעם לנסוע אליהם, והם אלינו.