אנחנו יושבים בסלון של ע' (השותף) וכ' (אשתו) והשיחה קולחת והאווירה טובה, ופתאום כ' מעלה את הנושא של הבלון שרציתי להכניס ומה בכלל גרם לי ללכת לכיוון הזה.
הגוף שלי מייד נכנס למגננה, הנשימה נעצרת, אבל אני מזכירה לעצמי שכן - אני רוצה לדבר על זה, רוצה להתמודד עם זה, רוצה להרגיל את עצמי לשמוע את מה שיש לאנשים (ביחוד קרובים ואכפתיים) לומר. לא פשוט.
זה לא פשוט בעיקר כי כ', חברה קרובה ואהובה, בעצמה יש לה סוג של הפרעת אכילה - לכיוון ההפוך.
וספורטאית כמוה לעולם לא תבין בטטה כמוני, שהעובדה שהצלחתי להתמיד בפעילות גופנית בשנים האחרונות נחשבת אצלי בכלל לפלא.
אני לא מאלה שנכנסת לאנשים לצלחת (כי שונאת כאמור שעושים את זה לי) אבל ברור לי שאחת כמוה לא מסוגלת בכלל להבין את השריטות של מי שנלחמת בעודף משקל כזה או אחר מאז גיל 12.
T ואני - שני שמנמנים שספורט לא בא להם טבעי אבל מקפידים על פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע כבר כמה שנים ולא מצליחים לשמור על משקל תקין בדרך כלל, יושבים על הספה מול שני החברים היקרים האלה שלעניות דעתי לא מסוגלים בכלל להבין את הראש שלנו.
וכמה שהם אוהבים אותנו, הם - בעיקר היא - ממהרת לשפוט אותנו. היא טוענת שלא, אבל לי ברור שלה לא ברור בכלל מה זה השטויות האלה ואיך אנחנו נכנעים לפיתויי האוכל ולמה אנחנו לא מגבירים את הפעילות הגופנית שלנו.
ואכפת להם. באמת אכפת להם. וכל מה שהם אומרים בא מאהבה. ואצלי החום עדיין עולה, הבטן מתהפכת, הנשימה קצרה ואני לא יודעת איך להסביר להם למה זה לא כזה פשוט.
והיא מנסה לומר שאם אני עושה את אותה רוטינה בחדר כושר כל הזמן אז הגוף מתרגל ומפסיק להגיב. אבל אני לא יכולה לשחות הרבה בגלל הכתפיים, ואני לא יכולה ללכת לאורך זמן בגלל הגב/אגן, וגם הברכיים, והרוטינה שמצאתי לעצמי בעזרת אוסתיאופטים ופיזיותרפיסטים היא היחידה שאני מצליחה להתמיד בה לאורך זמן.
והיא, כמו חתני, מסתמכת על מה שהיא רואה שאנחנו מגישים כאשר אנחנו מארחים אותם, או מה אנחנו מזמינים במסעדה כאשר אנחנו חוגגים משהו יחד, או כשאנחנו בחופשה בחו"ל ביחד, ומסיקה מכך על איך שאנחנו אוכלים ביום יום.
ומתחיל להימאס עלי הקטע הזה שאני צריכה להסביר שזה לא דומה בכלל.
ולמה אני בכלל צריכה להסביר את עצמי.
יש לי בעיית עודף משקל. אני לא מצליחה להשלים עם זה. זה עושה לי רע. כשאני עושה דיאטה אני לא מצליחה לרדת כמעט, לוקח לי חודשים לרדת את הקילו הראשון, וגם אז זה ממשיך לרדת בגרמים עד שאני נשברת.
וגם כשאני מצליחה לרדת הרבה (בפעם האחרונה ירדתי 11 ק"ג) עדיין יש לי את אותה הכרס ואת אותן הירכיים המתחככות זו בזו....וזה מייאש, ומרגיז ומתסכל ונמאס.
ולכן חשבתי על התערבות חיצונית.
והבנתי שהבלון כנראה לא בשבילי. ועכשיו אני מבינה שזה לא רק הפחד מסיבוכים ותקלות ותופעות לוואי. הבלון תופס מקום בקיבה, ואמור להפחית את כמויות האוכל שאני צורכת בכל פעם שאני אוכלת. אבל אני מתכתחילה לא אוכלת הרבה בכל ארוחה. אני מתמלאת מהר מאד. לכן זו כנראה לא השיטה שמתאימה לי, זה לא הכיוון.
ואני מתחילה להבין שיש כאן כמה סוגיות שונות שקשורות אולי זו בזו אבל אני רוצה להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד: והראשונה לא קשורה למה אני אוכלת וכמה, לא קשורה לכמה אני שוקלת, קשורה לבטן הזאת שבולטת לפני ולא משנה כמה אני יורדת היא תמיד שם.
זו הכרס של אבא שלי, של סבא שלי, "כרס גברית" קרא לזה חברנו המנתח הפלסטי כבר לפני שנים רבות.
ופתאום ברור לי שלא משנה מה עוד אעשה - דיאטנית, פסיכותרפיסט/ית, מאמן/ת - אני רוצה להיפטר מהבטן הזאת. וייתכן שכן אפנה להתערבות כירורגית-פלסטית. לתת לעצמי "פור" - להתחיל את התהליך ממקום שבו נוח לי להסתכל על עצמי בראי. ממקום של מוטיבציה לשמור על משהו טוב, ולא רק לשאוף לבלתי אפשרי כדי להגיע אליו.
והם מהנהנים בהסכמה, באהדה, חסרי אונים מול התסכול שלי.
T מבין אותי אבל התסכול שלו קצת שונה משלי.
כי פעם ביובל, כשהוא מחליט "לסתום את הפה" הוא יורד, מהר ויפה. זו לא בעייה פיסית אצלו, זו רק החלטה. ואני לא מקטינה את הקושי, ומבינה שזה לא "רק" החלטה, וקשה "לסתום את הפה" בטח כשאתה כל אוהב לאכול ואוהב לבשל ולפנק אחרים, ודיאטה מוציאה את כל החשק, את כל הטעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה. ורוצה גם הוא להוריד את הכרס. והוא כבר על סטטינים. וסוכר גבולי....
אז קבעתי תור לדיאטנית, אבל גם קבעתי תור להתייעצות עם מנתח פלסטי, חבר מתקופת התיכון.
ולגבי טיפול/אימון אני עדיין לא סגורה על זה.
וכרגיל - המשך יבוא
וגם כאן
הגוף שלי מייד נכנס למגננה, הנשימה נעצרת, אבל אני מזכירה לעצמי שכן - אני רוצה לדבר על זה, רוצה להתמודד עם זה, רוצה להרגיל את עצמי לשמוע את מה שיש לאנשים (ביחוד קרובים ואכפתיים) לומר. לא פשוט.
זה לא פשוט בעיקר כי כ', חברה קרובה ואהובה, בעצמה יש לה סוג של הפרעת אכילה - לכיוון ההפוך.
וספורטאית כמוה לעולם לא תבין בטטה כמוני, שהעובדה שהצלחתי להתמיד בפעילות גופנית בשנים האחרונות נחשבת אצלי בכלל לפלא.
אני לא מאלה שנכנסת לאנשים לצלחת (כי שונאת כאמור שעושים את זה לי) אבל ברור לי שאחת כמוה לא מסוגלת בכלל להבין את השריטות של מי שנלחמת בעודף משקל כזה או אחר מאז גיל 12.
T ואני - שני שמנמנים שספורט לא בא להם טבעי אבל מקפידים על פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע כבר כמה שנים ולא מצליחים לשמור על משקל תקין בדרך כלל, יושבים על הספה מול שני החברים היקרים האלה שלעניות דעתי לא מסוגלים בכלל להבין את הראש שלנו.
וכמה שהם אוהבים אותנו, הם - בעיקר היא - ממהרת לשפוט אותנו. היא טוענת שלא, אבל לי ברור שלה לא ברור בכלל מה זה השטויות האלה ואיך אנחנו נכנעים לפיתויי האוכל ולמה אנחנו לא מגבירים את הפעילות הגופנית שלנו.
ואכפת להם. באמת אכפת להם. וכל מה שהם אומרים בא מאהבה. ואצלי החום עדיין עולה, הבטן מתהפכת, הנשימה קצרה ואני לא יודעת איך להסביר להם למה זה לא כזה פשוט.
והיא מנסה לומר שאם אני עושה את אותה רוטינה בחדר כושר כל הזמן אז הגוף מתרגל ומפסיק להגיב. אבל אני לא יכולה לשחות הרבה בגלל הכתפיים, ואני לא יכולה ללכת לאורך זמן בגלל הגב/אגן, וגם הברכיים, והרוטינה שמצאתי לעצמי בעזרת אוסתיאופטים ופיזיותרפיסטים היא היחידה שאני מצליחה להתמיד בה לאורך זמן.
והיא, כמו חתני, מסתמכת על מה שהיא רואה שאנחנו מגישים כאשר אנחנו מארחים אותם, או מה אנחנו מזמינים במסעדה כאשר אנחנו חוגגים משהו יחד, או כשאנחנו בחופשה בחו"ל ביחד, ומסיקה מכך על איך שאנחנו אוכלים ביום יום.
ומתחיל להימאס עלי הקטע הזה שאני צריכה להסביר שזה לא דומה בכלל.
ולמה אני בכלל צריכה להסביר את עצמי.
יש לי בעיית עודף משקל. אני לא מצליחה להשלים עם זה. זה עושה לי רע. כשאני עושה דיאטה אני לא מצליחה לרדת כמעט, לוקח לי חודשים לרדת את הקילו הראשון, וגם אז זה ממשיך לרדת בגרמים עד שאני נשברת.
וגם כשאני מצליחה לרדת הרבה (בפעם האחרונה ירדתי 11 ק"ג) עדיין יש לי את אותה הכרס ואת אותן הירכיים המתחככות זו בזו....וזה מייאש, ומרגיז ומתסכל ונמאס.
ולכן חשבתי על התערבות חיצונית.
והבנתי שהבלון כנראה לא בשבילי. ועכשיו אני מבינה שזה לא רק הפחד מסיבוכים ותקלות ותופעות לוואי. הבלון תופס מקום בקיבה, ואמור להפחית את כמויות האוכל שאני צורכת בכל פעם שאני אוכלת. אבל אני מתכתחילה לא אוכלת הרבה בכל ארוחה. אני מתמלאת מהר מאד. לכן זו כנראה לא השיטה שמתאימה לי, זה לא הכיוון.
ואני מתחילה להבין שיש כאן כמה סוגיות שונות שקשורות אולי זו בזו אבל אני רוצה להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד: והראשונה לא קשורה למה אני אוכלת וכמה, לא קשורה לכמה אני שוקלת, קשורה לבטן הזאת שבולטת לפני ולא משנה כמה אני יורדת היא תמיד שם.
זו הכרס של אבא שלי, של סבא שלי, "כרס גברית" קרא לזה חברנו המנתח הפלסטי כבר לפני שנים רבות.
ופתאום ברור לי שלא משנה מה עוד אעשה - דיאטנית, פסיכותרפיסט/ית, מאמן/ת - אני רוצה להיפטר מהבטן הזאת. וייתכן שכן אפנה להתערבות כירורגית-פלסטית. לתת לעצמי "פור" - להתחיל את התהליך ממקום שבו נוח לי להסתכל על עצמי בראי. ממקום של מוטיבציה לשמור על משהו טוב, ולא רק לשאוף לבלתי אפשרי כדי להגיע אליו.
והם מהנהנים בהסכמה, באהדה, חסרי אונים מול התסכול שלי.
T מבין אותי אבל התסכול שלו קצת שונה משלי.
כי פעם ביובל, כשהוא מחליט "לסתום את הפה" הוא יורד, מהר ויפה. זו לא בעייה פיסית אצלו, זו רק החלטה. ואני לא מקטינה את הקושי, ומבינה שזה לא "רק" החלטה, וקשה "לסתום את הפה" בטח כשאתה כל אוהב לאכול ואוהב לבשל ולפנק אחרים, ודיאטה מוציאה את כל החשק, את כל הטעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה. ורוצה גם הוא להוריד את הכרס. והוא כבר על סטטינים. וסוכר גבולי....
אז קבעתי תור לדיאטנית, אבל גם קבעתי תור להתייעצות עם מנתח פלסטי, חבר מתקופת התיכון.
ולגבי טיפול/אימון אני עדיין לא סגורה על זה.
וכרגיל - המשך יבוא
וגם כאן
