אמש ארחנו 12 איש לארוחת ערב סוכות.
סוכה אין - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.
היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.
עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.
והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.
הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.
עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.
מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.
T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.
לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....
אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.
הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.
אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.
אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.
הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.
היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.
האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.
לא פשוט העניין הזה.....
וגם כאן
סוכה אין - אבל אוכל טוב היה בשפע וכולנו התמוגגנו מהנכדים והשיחה קלחה, כמו גם הצחוקים כמו תמיד.
מזמן לא ארחנו.
דווקא היה נחמד השקט הזה, רק אנחנו לבד או מקסימום עם בתי וחתני והנכדים.
והחיילת כמובן - שכבר לא חיילת.
היא השיגה עבודה במשרה מלאה באיזו חברה ששולחת צעירים לעבודה בחו"ל - אבל זה רק על הנייר בינתיים כי היא כל הזמן דוחה את תאריך התחלת העבודה.
אני מתפללת שהיא תתמיד שם, שהיא תיהנה שם, שהיא תצליח - כי היא זקוקה גם למשכורת, גם ליציבות ולשיגרה, למסגרת, ולחברה חדשה.
עם החבר היא כל הזמן מייצרת משברים חדשים, לפעמים זה נדמה שהיא בכוח מנסה לטרפד את היחסים האלה.
דיברתי איתה על זה לא פעם.
אמרתי לה שמגיע לה להיות אהובה, מגיע לה להיות מאושרת.
שבכל פעם שהיא מוצאת משהו חדש לריב עליו, להיפגע ממנו, להתעצבן עליו - היא בעצם מוכיחה לעצמה שלא מגיע לה.
והוא כמובן תינוק בעצמו, יש הרבה דברים שהוא לא מבין על העולם ועל יחסים.
למשל איך יחסי הידידות שלו עם הידידה (שבגללה החיילת ירדה מהפסים בחתונה של אחיו) מטרפדים בפועל כל מערכת זוגית שהוא היה בה אי פעם, ומאיימים גם על היחסים עם החיילת.
הפסיכולוגית שלה אמרה לה שזה עוד מוקדם ביחסים (רק ארבעה חודשים) להציב בפניו אולטימטום מסוג "או היא או אני" - ושתהיה סבלנית. שתזכיר לעצמה שהיא זו שהוא בחר להיות איתה בזוגיות, אותה הוא אוהב (ואין דרך אחרת להסביר איך הוא עדיין נשאר איתה יום אחר יום, שבוע אחר שבוע למרות שהיא ממש משגעת אותו לפעמים), בה הוא בחר, והיא בפועל "ניצחה" - ושתנסה להתעלם ככל יכולתה מהידידה ומהנוכחות שלה בחייו.
עוד אמרה לה הפסיכולוגית שלה שמותר לה לתת לו להבין שקשה לה עם הקשר הזה, הידידות הזאת, אבל לא לפתח את הנושא מעבר לכך.
מקווה שהפסיכולוגית שלה יודעת על מה היא מדברת.
אני שמחה שהיא נפגשת איתה על בסיס יותר קבוע, היא חייבת ליווי במיוחד עכשיו עם היציאה לאזרחות ולקראת העדות שלה במשפט (בחודש הבא). זו תהיה תקופה לא פשוטה.
T כבר מראה חוסר סבלנות רבה לחיילת ולהימצאותה בבית, ואני מרגישה צורך להזכיר לו שוב ושוב שהוא הכניס אותה אל חיינו וזו המציאות שלנו בתקופה הקרובה. שהיא בסך הכל טינאייג'רית מעל לכל, וכל היום מתעסקת באובססיביות במערכת היחסים שלה, בחברות, ובנוסף יש לה את הפגיעות שלה, המשפט הקרב, וכל ה"חבילה" שבגללה היא הוכרה כחיילת בודדה והגיעה אלינו מלכתחילה.
לאחרונה מתחיל לעצבן אותו יותר מהרגיל שהיא לא עושה כלום בבית. אבל כלום.
וזה נכון - אבל גם מעולם לא הושבנו אותה ולא אמרנו לה: תעזרי, תקחי על עצמך כך וכך....
אז נכון שהיה נחמד אם היא היתה מראה יוזמה, עוזרת להכין (או לפנות) את השולחן בארוחות המשפחתיות, מתעניינת בבישולים שלו ומציעה לקלף, לבחוש, לשטוף....
אפילו כשהיא מארחת את החבר או חברה בסופו של דבר אנחנו אלה שמכינים ומגישים כיבוד.
הכל נכון.
אבל מעולם לא דרשת אחרת.
מעולם לא הסברת מה אתה מצפה ממנה.
אחרי עצמה היא מנקה ומפנה למדיח. בחיים לא רוקנה את המדיח, למשל.
השבוע בפעם הראשונה ביקשתי ממנה שתחזיר את הפח מהמדרכה כשתחזור הביתה.
היא אמנם שכחה לעשות את זה כשהיא חזרה, אבל נזכרה כחצי שעה אחרי כן ויצאה לעשות את זה.
אז תגיד לה - עד עכשיו היה כך כך. היית אורחת. עכשיו אני מצפה ממך כך וכך.
הוא לא ניהל איתה את השיחה הזאת וגם אני לא. האמת שאני באמת לא מצפה ממנה להרבה, אז גם אני פחות מתעצבנת.
הוא בעיקר חם עליה כי היא השתחררה כבר בסוף ספטמבר ועדיין לא התחילה לעבוד. היא נתנה כמה משמרות בעבודה הנוכחית שלה אבל גם זה כבר היה לפני שבועיים.
היא מתבטלת, צופה בטלוויזיה בחדר, יוצאת עם חברות ועם החבר - ועוד מתלוננת כמה היא עייפה. זה משגע אותו.
אז אתמול הוא ירד עליה על זה.
היא נעלבה ועלתה לחדר, ירדה רק כשהגיעו כל האורחים והיתה נחמדה וחביבה לכולם, ואז יצאה עם חברה (בלי לעזור לפנות כמובן), חזרה לפנות בוקר כרגיל (הניטרול וההפעלה של האזעקה מעירים אותנה בכל פעם)...ישנה כשיצאנו לקאנטרי ויצאה מהבית במהלך הבוקר בלי לומר דבר.
עד עכשיו לא שמענו ממנה.
האינסטינקט שלי הוא ליצור איתה קשר, לשאול איפה היא, מה שלומה, האם היא חוזרת היום.
לתת לה את האכפתיות ואת תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה להם.
להראות לה שהתרגיל הזה של להיעלם כשנפגעים - כמו שעושים אצלה במשפחה - לא עובד אצלנו.
לא פשוט העניין הזה.....
וגם כאן
