בחדר
האימון אני מספרת קצת על ההתמודדויות עם החיילת. מתארת סוג של טנגו. צעד קדימה,
שניים אחורה.
מספרת
שאנחנו מנסים למצוא לה מסגרת מסודרת וייעודית לטיפול. כי הצבא בינתיים לא מספק
מענה, עד כמה שאנחנו רואים.
בעיקר
אני תוהה אם אני עושה נכון, אם אני עושה מספיק. למשל בדברים הקטנים. למשל האיחורים
שלה. היא מפספסת את האוטובוס למרות שהתעוררה הרבה לפני הזמן וגם ביקשה שאוודא שהיא
ערה. ואז היא לוקחת מונית לתחנת הרכבת. ואז מקטרת כמובן שאין לה מספיק כסף.
וכאן
מתרחשת הנקודה שאני מתלבטת לגביה: אם היא היתה מבקשת ממני מראש שאקפיץ אותה לרכבת
בבוקר, הייתי בודקת את הלו"ז שלי ומסכימה אם הייתי רואה שיש לי פנאי לכך.
אבל היא
פנתה אלי רק כאשר כבר היה ברור ששוב היא מאחרת לצאת מהבית, לכאורה בלי שום סיבה –
היה לה (לדעתי) מספיק זמן להתארגן. כשהיא כבר הבינה שהיא מפספסת את האוטובוס היא
שאלה אם יש סיכוי שאני אקפיץ אותה. והתשובה שנשלפה לי מיידית היתה לא, מצטערת. זו
היתה תגובה אוטומטית אצלי שבעצם אמרה: את לא בסדר, תסבלי מההשלכות של חוסר
ההתארגנות שלך. סיפרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ה"מאפשרת" של הדפוס הזה
שחוזר על עצמו, שבחיים היא לא מצליחה לצאת בזמן. ואז זה עולה לה בכסף, בטח בכעס
בעבודה או בצבא על האיחור. סיפרתי לעצמי שאם אני "אציל" אותה בכל פעם
שהיא לא תקח על עצמה את האחריות, אז היא לעולם לא תלמד לקחת את האחריות על עצמה.
לא יהיה לה צורך לנסות להשתפר.
אבל אחר
כך התחלתי להצטער על זה. ולהרגיש אשמה שלא עזרתי לה. הרי היה לי זמן והיתה לי
אפשרות, ופתאום נמלאתי צער שלא הייתי שם בשבילה. אולי אני עסוקה מדי בלשים לה
גבולות. אולי יש מקום להיות יותר רכה....
מה את עבורה? שואל אותי המאמן. מה התפקיד שלך בחיים שלך?
וכאן אני
מבינה כמה הצלחתי לבלבל את עצמי. אני אמא? אני מאמנת? אני לא ממש אמא ולגמרי לא
מאמנת?
ופתאום
אני מבינה שאני רוצה להיות מבוגר מיטיב בחיים שלה. לא באמת אמא, יש לה אמא. היא לא
מתפקדת כאמא אבל היא אמא. אני רוצה להרגיע אותה, לגרום לה להרגיש אהובה, להזכיר לה
שיש לה ערך ויכולות וכוחות ואני גם נוקבת. כן, זה כמו אמא. אבל איזה סוג אמא? כאמא
לילדים ומתבגרים לא הייתי חרדתית, לא הייתי מגוננת, חינכתי את הילדים שלי לעצמאות.
גם מתוך כוונה אבל גם כי היינו שנינו מאד עסוקים בזמן שהם התבגרו. כביכול אני
ממשיכה את אותה שיטת חינוך כמו שהנהגתי עם ילדיי. אני מוכנה כמובן לסייע ולהסיע
מידי פעם, כשמתאפשר. אבל הפעם אמרתי "לא" סתם. סוג של עונש. "איחרת
אז תשאי בתוצאות".
כשילדיי
עוד חיו בבית הייתי מאד שלמה עם דרך ההתנהלות שלי. היו לי המון סימני קריאה אז,
לגבי איך אני רוצה להתנהל. גם היו לי המון אילוצים. היום אני הרבה יותר פנויה, וגם
יש לי הרבה יותר סימני שאלה. ואני שואלת את עצמי – האם פעלתי נכון? האם זה מה שאני
רוצה להיות עבורה?
אז מה אמרת לעצמך כשסרבת להסיע אותה לתחנת הרכבת?
כיון
שזהו דפוס שחוזר על עצמו ואין לה בכלל מושג כמה זמן לוקח לה להתארגן, והיא מאחרת
תמיד ולכל מקום – גם לעבודה וגם לצבא וגם לכל דבר אחר – איחורים משמעותיים של שעות
לפעמים...אז סיפרתי לעצמי שאם אני מסיעה אותה עכשיו, אני מסייעת לה להמשיך עם
הדפוס הזה. שאני נותנת לזה לגיטימציה ועכשיו היא תסיר מעצמה בכלל את האחריות
ליציאה בזמן, כי היא תדע שלא משנה כמה היא תאחר, אני אהיה שם כדי לתקן את זה, לקחת
את האחריות על עצמי.
זה מה שאמרת לעצמך? אוקיי, ממשיך המאמן להקשיב לי.
עכשיו
אני שואלת את עצמי אם העובדה שסרבתי סייעה במשהו לדפוס הזה להיעלם. האם זה מה
שיגרום לה להתאמץ בעתיד להמנע מאיחורים. כי זאת המטרה שלי. אני לא רוצה להתעלל בה.
אני רוצה להיטיב איתה.
כן, הוא מבין. אז מה בעצם עלה לך אחרי זה? הוא שואל. עלו לך נקיפות
מצפון...
כן, אני
עונה. עלו לי רגשי אשמה. מסכנה, עכשיו היא בזבזה כסף שאין לה, וגם לא בטוח שהמונית
הגיעה בזמן לרכבת. הרגשתי חרא, אמרתי לעצמי: אוקיי, עכשיו אני לא עובדת בטירוף
מסביב לשעון במחשבים, ואני בבית, ויכולתי להקדיש רבע שעה מזמני להקפיץ אותה לתחנה,
ודווקא לא עשיתי את זה. דווקא, כי היא מאחרת והיא צריכה לשאת בתוצאות.
ופתאום
לא הייתי בטוחה שזה היה הדבר הנכון. פתאום אני שואלת את עצמי אם אולי אם הייתי
לוקחת אותה זה היה עושה לה משהו טוב, משהו אחר, בלי קשר לדפוס האיחורים.
אם נסתכל על התפקיד שלך, האם זה היה מיטיב מה שעשית? שואל המאמן
שלי.
בדיוק,
אני עונה לו. האם זה היה מיטיב – למשל מהבחינה החינוכית – אבל אולי לו הייתי מסיעה
אותה הייתי מיטיבה איתה יותר בקטע אחר. אולי זה לא היה מזיק כמו שחששתי. אולי על
ידי הסעתה לתחנה כאשר היא מאחרת ונמצאת במצוקה, הייתי מראה לה שיש לה גב, שיש לה
מישהו שאפשר לסמוך עליו...
שהיא עשתה את ההשתדלות ומישהו מגבה אותה, הוא משלים את דבריי. היא
עשתה את ההשתדלות....
זהו,
שאני לא בטוחה בכך שהיא באמת עשתה את ההשתדלות.
היא קמה בזמן, ביקשה שתוודאי שהיא ערה....
אבל הרבה
פעמים היא טוענת שהיא קמה בזמן ואז היא מתברברת שעות....שעות...אני לא יודעת מה
היא עושה, אני לא עוקבת אחריה בתוך החדר, יש לה את הפרטיות שלה.
אני
נושמת עמוק.
האמת,
שאם כל הארון שלי היה על הריצפה, גם לי היה קשה למצוא את הדברים שלי וזה היה גוזל
זמן רב.
אז את שואלת את עצמך אם התגובה שלך עזרה למגר את מנגנון האיחורים
או אם זה פגע בה בדרך אחרת?
בדיוק.
האם זה תרם יותר ל"למעשים שלך יש השלכות" מאשר "יש לך כאן מבוגר
מיטיב שדואג לך ואוהב אותך"
והיה לך זמן, הוא מחדד.
היה לי.
היה לי זמן.
אז את פחדת שהיא תיקח את זה כמובן מאליו?
אני
פחדתי שזה יוריד ממנה את מעט האחריות שהיא כרגע לוקחת על עצמה. יש לה בכלל בעיה
גדולה לראות את החלק שלה בכל התרחשות, בכל אינטראקציה. לראות את האחריות שלה
בדברים שקורים. חששתי שיירשם לה איפשהו שהיא לא צריכה כל כך להשתדל כי יש מי שיסדר
עבורה את העניינים. אני עדיין חוששת מזה. זה לא שאני באופן מוחלט מצטערת שסרבתי
לקחת אותה. אני ברגשות מעורבים מול זה. זה קצת מבלבל אותי, כשאני מבולבלת אני
מבינה שיש שם משהו שכדאי לחקור.
בהקשר קצת יותר רחב את מבולבלת מאיך להיות מיטיבה עם מישהו שלא
לוקח אחריות.
נכון. כי
בעצם אני רוצה להיות איתה סופר מיטיבה, בעיקר בגלל נסיבות חייה. אני רוצה שהיא
תחווה אצלי ובעזרתי את הטוב שעד כה נסיבות חייה לא סיפקו לה. עדיין חשוב לי שהיא
תיקח אחריות.
את לא חושבת שהיחסים הבעייתיים עם זמן, חוסר לקיחת האחריות ועוד הם
בעצם הסימפטומים של נסיבות חייה? הרי מה שעבר עליה זו היא. אי אפשר לדעת מה נובע
מהפגיעות שהיא ספגה ומה לא. למשל יחסים עם זמן: מי שעבר פגיעה מינית רק רוצה למחוק
את הזמן. או מפתח מנגנון של שכחה.
וואלה,
נכון, אני מהרהרת בקול. היא גם מדחיקה. אם היא נתקלת במשהו במציאות שלא נראה לה
היא פשוט מתעלמת ממנו, וכמובן אחר כך מתלוננת עליו. אז אני שואלת את עצמי מה יקרה
אם...מה יקרה אם אני במצב כזה אני אציע להקפיץ אותה לרכבת. או אסכים לעשות את זה
כשהיא תבקש. מה יקרה?
דבר
ראשון – היא תשמח.
דבר שני, הוא אומר, היא לא תוציא כסף.
נכון,
היא לא תוציא כסף שאין לה. היא תגיע בזמן לעבודה, זה גם ישפיע על היחס אליה
בעבודה.
תהיה לכן חצי שעה נסיעה ביחד, הוא מציע
פחות,
בערך עשר דקות, אבל נכון, אני עונה. גם טוב.
מה את חושבת שהיא תחווה?
ואני
מבינה שהיא תחווה קירבה, את הנדיבות שלי, את הנכונות שלי, היא תחווה אהבה.
היא תחווה אהבה, נכונות, נדיבות, קירבה....הוא משקף את ההוויות
ששטחתי בפניו.
גם הכרת
תודה, אני מוסיפה. מלא דברים טובים. ואז....
מה זה עושה לך בגוף? הוא שואל
ואני שמה
לב שאני מרגישה רע עם עצמי שלא עשיתי את זה. קצת חשק לבכות, הדופק מואץ....אני
לוקחת שאיפה ואז שמה לב שהלסת שלי קצת ננעלת.
את יודעת מה זה מעלה לי? הוא שואל. כשאתה אומר לילד "אל
תשתולל" ואז הוא משתולל ונפצע ובוכה ואתה אומר לו "אמרתי לך לא
להשתולל". גם כואב לו ואתה גם מאשים אותו. כאילו בשביל ללמד אותו בפעם הבאה
להקשיב לך. אני אומר כאילו כי זה לא עובד. המטרה היא "הנה אתה רואה לא הקשבת
לי, זו אשמתך, תישא בתוצאה". למרות שזה ילד. מה שהוא הכי צריך עכשיו זה שתחבק
אותו ותראה מה קרה לו. זה נשמע שהאקט שעשית היה כזה. "אני אראה לך, זו אשמתך,
אני לא אעזור לך"
ואני
מבינה שזה נכון, ושחשבתי שזה גם לטובתה "שהיא תלמד מזה" אבל גם לטובתי,
למנוע פתיחת פתח שעכשיו בכל פעם היא תבקש שאסיע אותה ממקום למקום במקום באמת
להשתדל להתארגן בזמן ולהסתדר לבד.
אז הפחד שלך זה שאם ייפתח הפתח את לא תדעי לסגור אותו, הוא מציין
בפני.
נכון,
ועכשיו שאתה אומר את זה אני מבינה שאין בסיס לפחד הזה. אני יודעת לשים גבולות. אני
יודעת לסרב. זו שטות, הפחד הזה
זו לא שטות, הוא מתקן
אותי. זה משהו שלא היית ערה אליו. עכשיו אנחנו חושפים אותו, שהיה פה איזשהו משהו
שמפחד שאם אני אפתח את הפתח אני לא אדע לסגור אותו אחר כך. כאילו זה לא באחריותך,
פתחת עכשיו את הפתח וזהו, אבוד לך...
כן, לא
אוכל אף פעם להגיד לה "לא". וואו. אני נדהמת מהגילוי הזה, לכאורה פשוט.
בואי נראה מאיפה את מכירה את זה, הוא מבקש. קודם כל תהיי אם זה,
תראי מה זה עושה לך.
ואני
מפנה את תשומת לבי פנימה, לתחושות הגוף. ואני שמה לב שהדופק באמת מואץ, והדמעות
מאיימות לפרוץ...אבל הלסת הקפוצה היא התחושה הדומיננטית יותר.
הלסת הנעולה היא התחושה הדומיננטית? הוא שואל.
ואני
מבינה שהתחושות התפתחו בהדרגה. קודם הדמעות והדופק....ואז הלסת הקפוצה. אחרי שהייה
קלה. שתי התחושות הראשונות עלו אחרי שעלה בי צער על איך שהתנהלתי. ואז הלסת ננעלה.
שרשרת של תגובות תחושתיות שאחת רודפת את השנייה.
ואני
מזהה שאני מכירה את התחושות האלה בצד המקבל, בצד של החיילת. אני הבת מול הורי.
העצב שעולה ואז ההבנה שעדיף שאשתוק. והלסת ננעלת. ממילא כל דבר שאומר ישמש נגדי.
תתמקדי באחת התחושות, מבקש המאמן שלי.
נשארתי
עם הלסת הנעולה ומייד קפץ לי זיכרון דווקא מגיל 19. כבר הייתי חיילת בעצמי. גרנו
בהרצליה פיתוח, כמעט ללא תחבורה ציבורית, ואבא שלי היה לוקח אותי לבסיס ברמת גן
בדרך למשרד שלו בתל אביב. בעצם זה היה סיבוב בשבילו, אבל זה אבא שלי – לא אכפת לו
לעשות סיבוב כדי להסיע אותנו לכל מקום.
עברה שנה
מאז שהתגייסתי והתחלתי לשרת בשלישות, ואחי התחיל ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב.
ואז גם הוא נכנס להסעות כמובן. אבל אז אבא אמר שאין לו זמן גם לקחת אותי עד לבסיס
וגם לקחת את אחי לבית הספר, אז הוא יוריד אותי בתל אביב ומשם אקח אוטובוס לבסיס
ברמת גן.
ואני
תוהה למה עלה לי הזיכרון הזה.
הסידור
הזה עבד במשך כמה ימים, ואז חיפשתי ומצאתי אוטובוס שיוצא מהרצליה פיתוח, מרחק כעשר
דקות הליכה מהבית, שנוסע לתל אביב וגם הוא מוריד אותי באותו מקום שאבא שלי מוריד
אותי, ומשם אני יכולה לקחת את אותו אוטובוס לרמת גן.
למה בעצם עשית את זה? מה בעצם היתה התגובה שלך?
אני בעצם
הגבתי לזה שמרגע שגם אחי נכנס לסבב ההסעה, התנאים שלי הורעו. כבר לא לוקחים אותי
עד לשער הבסיס, אלא רק כמחצית הדרך לשם, כי צריך לקחת את אחי לבית הספר.
התגובה
שלי היתה: אל תקח אותי בכלל. אני מעדיפה לנסוע בשני אוטובוסים. אל תעשה לי טובה
בכך שאתה לוקח אותי חלק מהדרך.
ואני
צוחקת לעצמי.
למה את צוחקת, שואל אותי המאמן.
ואני
חושבת על איך כל השנים הייתי ילדה טובה ומשתפת פעולה, ובשנים ההן האחרונות לפני
שעזבתי את הבית נזכרתי להיות מרדנית פתאום. סוג של מרדנית, כמובן. על חשבוני.
ואת באותו גיל של החיילת שלכם, וגם את חיילת, הוא מדגיש. נכון?
זה בדיוק
בגיל שלה, אני מבינה, ומתחילה להבין למה צץ הזיכרון הספציפי הזה.
עוד לא
סיפרתי לעצמי אז שנעלבתי, לקח עוד 10 שנים (כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי הראשון
שלי) עד שהודיתי בפני עצמי שאני מקנאה ביחס שהורי, במיוחד אבי, נותנים לאחי על
פני.
אבל
התגובה שלי היתה "בלי טובות". ולא הייתי מסוגלת להגיד (לא להם ולא
לעצמי) ישירות שנפגעתי ולכן אני מדירה רגלי לחלוטין מהמכונית של אבא, אמרתי שהשעה
בה הם יוצאים מהבית (במיוחד שאחי תמיד התעכב וגרם לנו לאחר) לא מתאימה לי, אני
מעדיפה לצאת קודם ולנסוע בכוחות עצמי באוטובוסים.
ועכשיו
אני מבינה שיש קשר גם לנושא האיחורים....הכל מתקשר.
לא אמרת להם "לא צריך טובות" הוא שואל. אמרת להם שהם
יוצאים מאוחר.
נכון,
להם לא אמרתי כמובן, אמרתי זאת ביני לבין עצמי. להם נצמדתי לנושא השעה והאיחורים
הקבועים של אחי, הוא מעולם לא יצא בזמן לשום מקום, אגב עד היום יש לו את הנטייה
הזאת והוא מודע לכך שהוא זקוק לפחות לשעתיים כדי להתכונן לכל פעילות. כל דבר לוקח
לו המון זמן. זה לא השתנה עם הגיל אצלו.
איך אביך הגיב לזה? רוצה המאמן לדעת
אני
חושבת קצת. נראה לי שהוא לא עשה מזה עניין. קשה לי לדעת איך הוא באמת הגיב לזה, כי
אלה היו השנים שאחרי הפיצוץ הגדול ביננו, ניסיון ההפרדה שלהם ביני לבין החבר שלי
(לימים בעלי), הבריחה שלי מהבית.... הורי נסוגו אז באופן מוחלט וכבר לא ממש העזו
לומר לי מה הם חושבים, מה הם מרגישים. קצת הלכו סביבי על קצות האצבעות.
אבל נראה
היה שהתגובה היתה עניינית. לא רוצה, לא צריך. הזיכרון הזה הוא לא באמת זיכרון
ילדות. זה ממש סוף גיל ההתבגרות. תחשוב, אני אומרת לו, ששנה אחרי כן התחתנתי.
ופתאום
זה נראה לי הזוי, אם אני מסתכלת על בני 19 היום. על בני 20. הם עדיין נוער....ילדים.
וזה מצחיק אותי לחשוב על זה.
מה הרגשת בעצם אז כשהחליטו לקחת אותו עד לבית הספר ואותך רק עד
לתחנת אוטובוס?
בפועל מה
שהרגשתי זה שאחי יותר חשוב ממני בעיניו של אבא. הוא יותר אהוב ממני.
דיברנו
כאן כבר על הקטע הזה שאבא שלי סומך עלי שאני אסתדר, ועל אחי פחות. ויש בתוכי את
הילדה הקטנה הזאת שאומרת: בסדר, אתה סומך עלי, זה לא אומר שאתה צריך לפנק אותי
פחות. תמיד איכשהו אני חוזרת לזה.
כן, מסכים המאמן שלי. זה מה שיוצר לך את הבלבול. בין לסמוך לבין לפנק.
בהקשר של
החיילת יש לי את הבלבול שאני מאד רוצה להיטיב איתה ויש לי את החשש שזה יזיק לה,
שאני לא עושה לה טובות בזה שאני מאפשרת את המנגנונים שלה.
מה היית אומרת לאבא שלך אז אם היית יכולה?
הייתי
אומרת לו: זה לא פייר. זה לא פייר שבגלל שהתחלת לקחת את אחי אתה מפסיק לקחת אותי
עד הבסיס. זה מעליב. זה נותן לי להרגיש שאתה אוהב אותו יותר. ונמאס לי שאתה בטוח
שאני אסתדר.
הייתי
אומרת לו: בוא נצא רבע שעה קודם ואז תספיק את שנינו, אבל תוך כדי שאני אומרת את זה
אני יודעת שלא נעמוד בזה כי אחי תמיד יאחר ולא נעמוד בזמנים.
אבל כן,
אם הכל היה אפשרי ולא הייתי להתחשב בכלום הייתי מבקשת שנצא קודם. שנספיק גם וגם.
אבל לא
רק שלא יכולתי להגיד לו את זה, לא יכולתי לחשוב את זה אפילו. לא סיפרתי לעצמי
שנעלבתי ומדוע נעלבתי. ישר סידרתי את זה לעצמי. לא התעכבתי על התגובה הרגשית. מייד
פעלתי. דילגתי על ההכרה בתחושה שהם אוהבים את אחי יותר. פשוט: לא צריכה את הטובות
שלהם.
ועכשיו
כואב לי הראש. לוקחת נשימות עמוקות, מכניסה הרבה חמצן פנימה.
אפילו אם
זה לא היה משנה כלום, אם רק הייתי יכולה להגיד את זה, הייתי במקום אחר לגמרי. גם
מול אבא וגם עם עצמי
את רוצה להגיד את זה שוב? להגיד לי כאילו אני אבא? מבקש המאמן.
ואני
מנסה: תשמע, זה לא פייר. זה לא פייר. מה קרה פתאום? עד עכשיו לקחת אותי עד לבסיס
ועכשיו שגם אחי צריך להגיע לתל אביב אז הכל משתנה? מה הוא יותר חשוב ממני? וישר
עולה לי "זה כל פעם ככה, אתה תמיד מעדיף אותו". תמיד יש לו עדיפות בכל
דבר. הוא יותר חשוב, הוא יותר צריך, הוא יותר מסכן, הוא הכי קטן, אני צריכה לוותר
לו. תמיד.
לא עשיתי
את זה בזמן הנכון לעשות את זה ועכשיו זה מוזר לעשות את זה, אפילו כאן מולך, אני
אומרת לו. קשה לי היום, סבתא בת 57, לפנות לאבא שלי (לדמות המאמן שמייצג את אבא
שלי) ולהתנהג כמו שהילדה בת ה-19 היתה צריכה להתנהג. ויחד עם הדמעות שעולות אני גם
צוחקת. ואני יודעת שגם זה – הצחוק, החיוך תוך כדי שאני אומרת דברים קשים – הוא
מנגנון אצלי. לוקחת עוד נשימה.
הדופק
עדיין רץ אבל הלסת משוחררת.
מה את חושבת הוא התפקיד של הצחוק הזה שנלווה לדיבור שלך עכשיו בתוך
התהליך הזה? המאמן לא מפספס שום דבר.
הו, אני
נאנחת. אני אפילו לא יודעת מתי זה התחיל להתפתח. הוא נועד להקטין את החשיבות ואת
הדרמה של מה שאני אומרת. מקטין את העוצמה. מרגיע את מי שמקשיב. מזלזל בדרמה של
הדברים הקשים.
זו הקטנה, הוא שואל. זלזול במה שאת עצמך אומרת.
הקטנה,
כן. זלזול. "מה את נכנסת לדרמות?!"
תסתדרי, הוא מבין למה אני מתכוונת
בדיוק.
אני עונה. עזבי אותך, צאי מזה. זה לגמרי זה. עכשיו בטוח, אבל גם בדרך כלל. כאילו
אל תקח יותר מדי ברצינות. מי אני שאבוא בטענות אל אבא שלי, למשל. וגם "אל
תבהל מהדברים הנוראים שאני מספרת לך"
זה מולי, הוא רוצה לדעת, או מישהו אחר?
ואני
מבינה שזה אני מול כל אחד. לא להכביד או להבהיל מישהו אחר. לא לאלץ אף אחד לחוות
את הדרמה שאני מרגישה בפנים
זה כמו שכשהתחלנו אז אמרת: זה פחד שטותי. הפחד שאם תסיעי את החיילת
פעם אחת כבר לא תוכלי אף פעם לסרב לה. ישר ביטלת את הפחד של עצמך. לא הסכמת לתת לו
מקום, לתת לו חשיבות.
ולא תמיד
החיוך הוא כזה. מה שהיה כרגע למשל, סוג שגם קצת מקטין אבל חומל. לא לקחת את עצמי
יותר מדי ברצינות
אבל זה לא מאפשר לזה להשתחרר מהיסוד.
נכון, כי
אני קצת מתביישת בילדותיות הזאת שעולה. אפילו שאני יודעת שיש לזה מקום, ואפילו
שאני יודעת שזה לגיטימי ואפילו שאני יודעת שככה זה משתחרר...
זה חזק ממך. אני יכול להבין הוא אומר. טוב, סדרי את הנשימה – יש
לנו עוד 5 דקות.
סדרי את הגוף, ותראי מה את רואה.
אני עם
הנשימה ועם התחושות. מתכוננת ליציאה מחדר האימון המוגן לעולם הפתוח.
והדבר
הראשון שאני רואה, שוב, זה שבחדר האימון אפשר לעבוד עם כל דבר. כל דבר שקורה לנו
הוא חומר לעבודה.
נכון, הוא מסכים איתי. זה תמיד יחזיר לשיחת הבסיס. לא משנה מאיפה
נכנסים לזה.
בתנאי
ששמים לב לזה ומאפשרים את זה. בכל פעם זה פורץ דרך מחדש מבחינתי.
לגבי
החיילת – אני רוצה לראות בזה איזשהו סימן בשבילי להקשיב יותר לתגובות הבטן. האשמה
שהרגשתי אותתה לי משהו ואני שמחה שלא התעלמתי ממנה.
אני
מבינה שכרגע החיילת מקבלת את ה-tough love ואת
הגבולות שאנחנו שמים דרך המסננים הישנים שלה של ההתאכזרות וההתעללות שהיא חוותה
בבית. היא עדיין לא מסוגלת לזהות את האהבה ואת הדאגה מהם זה נובע. אז אני לא אפסיק
לשים לה גבולות, בעיקר כאלה שחשובים לנו, אבל רוצה לשים כרגע יותר דגש על האהבה,
הדאגה, תשומת הלב – כדי לאפשר לה להרגיש איתנו יותר בטוחה. שלא תהיה דרוכה כל
הזמן. היה לה מספיק tough כל החיים. היא זקוקה
עכשיו לרכות אפילו אם זה דוחה את הריפוי של הדפוסים שלה.
את רואה את החיבור, פרט לנושא ההסעות שהוא מאד ברור?
ההסעות,
הנטייה לאיחורים (שלה ושל אחי), ההתייחסות השכלתנית: כמו שאבא שלי התייחס עניינית
לעובדה שהנה עכשיו צריך להסיע גם את אחי אז אני אסתדר בכוחות עצמי. כך אני אמרתי
לעצמי שאני עוזרת לה להתגבר על דפוס האיחורים בכך שאני לא משתפת איתו פעולה. לא
התייחסתי לפן הרגשי. לצורך הרגשי – שאדאג לה, שאראה לה שהיא לא לגמרי לבד והיא לא
צריכה תמיד להסתדר לבד בעולם. אולי גם היא לא חשבה על זה, אבל בעיקר אני לא הבנתי
שבאקט כזה קטן אני עושה את ההבדל בין "אכפת להם ממני, מתאמצים בשבילי"
או לא.
ושזה לא סותר את "לסמוך".
נכון, זה
לא סותר. אני עדיין יכולה לנסות לסמוך עליה, יש דברים שאפשר כבר לסמוך עליה ויש
דברים שהדרך עוד ארוכה. אבל זה לא סותר את הצורך להראות לה אהבה, נדיבות, אכפתיות.
אני רוצה לסדר את זה יותר מדויק, מבקש המאמן. הרי את אמרת
"אני אחראית ועצמאית אז אני יכולה להסתדר לבד". כלומר אצלך בגוף זה או
שאתה אחראי ועצמאי ומסתדר לבד, או שאתה חסר אחריות, תלותי, מאחר ואי אפשר לסמוך
עליך ואז יש מי שדואג לך ומסדר לך ומפנק אותך.
בדיוק,
זה הדגם שהיה לי בבית.
בדיוק, זה לא הולך ביחד. זה הקונפליקט שבילבל אותך. את לא יכולה
ללמד אותה אחריות אם אני מפנקת אותה, או עוזרת לה בזה שהיא אחרה.
נכון,
עושה לה enabling להרגל שלה.
נכון. בעצם אבא שלך בחר את אחד מהם.
נכון.
וואו, אני נושמת עמוק. תודה. ומה אני אעשה עם החיוך הזה שלי?
נעבוד עליו, הוא מבטיח. נעבוד גם עליו. היום הוא היה מאד בולט ואני
שמח שלא התעלמנו ממנו.
נכון, כי
היום זה היה בולט ויכולתי לשים לב אליו ולהתייחס אליו ולראות מאיפה הוא בא. לא
תמיד אני מודעת. אז תודה גם על זה.
באהבה רבה, אומר המאמן שלי ומלווה אותי לדלת.....
וגם כאן
