מה יהיה?

בא לי לחזור ולכתוב על דברים "סתמיים". 

על העצים בגינה שלי שחלקם כבר מתחילים ללבלב, ועל העצבים שאני חוטפת בכל שנה מחדש על העצים שנותרים עדיין בעירומם, כאשר במפורש ביקשתי מהגנן שהקים לנו את הגינה לשתול לי רק ירוקי עד בנוסף ללימון ולרימון.

אבל איכשהו הדברים הקטנים האלה נדחקים הצידה מפאת "החיים". 

הבוקר שברנו את הכלים ולא משחקים, סיימנו לכאורה את הפסקת האש (ראיתי מבזק קצר אחד שאמר שישראל שוב "מנהלת משא ומתן תחת אש", מה זה בעצם אומר?). ויש כאלה שמברכים על זה, ויש אף שטוענים שזה מה שיחזיר את חמאס לשולחן המשא ומתן. ויש כמובן את כל אלה שבוכים שבפועל ויתרנו על החטופים שנשארו. 

ויש כמובן את הפיטורים המתוכננים של ראש השב"כ.... והאינסטינקט הוא לרוץ להפגין...ויש אפילו הפגנה הערב ב"הבימה". ואז אני שואלת את עצמי אם T בכלל יכול לעשות את זה במצבו.

אז מצבו הוא שהרופא בדק אותו מאד יסודית ולא מצא הלימה בין רמת הכאב וסוג הכאב לבין הבקע הקטן שאכן יש באזור המפשעה. אי לכך הוא שלח אותו ל-CT, והתור הכי קרוב שמצאנו היה בראשון הבא בבאר שבא. בעצם בבאר שבע מצאנו תור כבר למחרת היום, אבל כיון שהוא היה חייב קודם לעשות בדיקת דם לתפקודי כליות (קראטינין ועוד) אז לא יכולנו לקחת אותו. חבל. אז ראשון הבא באמצע הלילה. בבאר שבע. כי ברמת החייל התור הקרוב באוקטובר, בחיפה ובאשדוד באוגוסט......כן. זה מה שקורה בארץ ברפואה. כמובן שניתן היה לקבוע תור פרטי בתשלום ב"רפאל". לולא השגנו את התור בבאר שבע ודאי היינו שוקלים לעשות זאת. 

בינתיים בימים האחרונים הכאבים (סוג של צריבה, כמו כוויה) רק התגברו, והוא גילה שהוא כבר לא מסוגלת ללכת. הכאב נרגע רק בישיבה או בשכיבה, וגם אז - לא מייד. זה מייאש מאד. 

דווקא הבוקר פתאום היתה איזו רגיעה והוא הצליח להתעמל, אבל זה יוצא הדופן בימים אלה. 

בששי בתי ומשפחתה היו מוזמנים אל חמותה אז הזמנו רק את הורי והם נהנו מאד. היה נחמד. אבא טוען שעדיין כואב הגב אבל כבר לא ברמה שהוא זקוק למשככים. הוא הוסיף עכשיו גם קצת הליכה במים, בבריכה, על רוטינת הפעילות הגופנית שלו. כל הכבוד לו, באמת. גם חדר כושר, גם הליכות בחוץ, גם התעמלות/יוגה כסאות. ועכשיו גם הליכה במים. לא מוותר האיש הזה. 

לפחות פתרו לו את בעייה חוסר הטעם שהיתה לו כשגילו (קלינאית התקשורת גילתה) פטריה על הלשון שגרמה לכך. כמה ימים של טיפות וזה נפתר. הוא שוב נהנה מאוכל. אני חושבת שזה דיכא אותו יותר מהכל. 

עשיתי שוב פיסיותרפיה השבוע ומצבי באמת הולך ומשתפר. הלוואי שאפטר מהדלקת הזאת בגיד כבר. 

מה שלפחות מציל את T מדכאון לגמרי עמוק, גם ממצבו וגם מהמצב במדינה (שכל הזמן רק הולך ומתדרדר ואנחנו לא רואים זה עומד להפסיק להתדרדר) הוא התחביב החדש שלו: העבודה עם אפוקסי.

הנה שתי יצירות שהוא כבר הספיק לסיים.........

באמת מזל שיש לו את המוטיבציה ואת הדרייב לדברים האלה, וכמובן גם את הכשרון. 

אני ממשיכה לקרוא - סיימתי את GREEN DOT שהיה עוד יותר "ספר מטוסים" ממה שהתכוונתי, והאמת היא שבהתחלת הקריאה אפילו שקלתי להפסיק. בסוף סיימתי אותו. לא נורא. 

אני ממשיכה לראות סדרות וסרטים, חלקם עם T וחלקם לבד.

ובאופן מאד יוצא דופן לעצמי, אני צופה ב"חתונה ממבט ראשון". זה התחיל כי 'מחברת' אמרה שהיא לא מפספסת אף פרק, שזה כמובן מסקרן אותה בתור פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, והייתי חייבת להבין מה היא מוצאת בזה. אז הבנתי באמת את הזווית הטיפולית........ואני נהנית לעקוב אחר העבודה שהפסיכולוגים עושים עם הזוגות האלה, שלא לגמרי ברור איך ולמה הם החליטו לשדך אלה לאלה. זו בהחלט חווייה אנתרופולוגית מעניינת. 

יש עוד סדרות מצוינות עכשיו כמו "מגרש הרוסים" בערוץ 11. לשמחתי T מוותר יותר ויותר על מהדורות חדשות לטובת סדרות וסרטים. זה לא שאנחנו לא מעודכנים בכל (אבל בכל!) מה שקורה, אבל להקשיב ולצפות במלל האינסופי הזה.........ולראות את מציאות חיינו הולכת לעזאזל.........זה יותר מדי. מה יהיה?