טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - בוסטון - הימים האחרונים

ביום הרביעי שלנו בבוסטון כבר היה ממש קר ואף גשום חלקית והבנו שלא יצליח לנו כל כך לעשות פעילויות באוויר הפתוח.

בבוקר היתה לכלתי הופעה בקונצרט יום ראשון בכנסיה בבוסטון, ושני בני הדודים שלי התלוו אליה כדי לשמוע אותה מנגנת. 

אז בני הגיע עם סביבוני וקיקה לארוחת בוקר אצלנו בבית השכור, וכולנו נהנינו לבלות ביחד עד שכלתי סיימה את הקונצרט. 

קיקה וסביבוני התיישבו ליד שרי בסלון והתחילו לצפות באיזו סידרה (מטופשת) בנטפליקס בה היא צפתה, ואחרי שבתי ומשפחתה כבר חזרו לישראל המשיך סביבוני לרצות לצפות בסידרה הזאת. מילא, בסוף הצלחנו להעביר אותו לסדרות/סרטים אחרים שמתאימים יותר לגילם (ולמנת משכלם). אני לא מבינה איך חתני ובתי מאפשרים לשרי לראות זבל כזה...

בני והילדים באו לבית השכור לאכול איתנו ארוחת בוקר

כאשר כלתי הודיעה שהם סיימו, יצאנו גם אנחנו לעיר ופגשנו אותם שם באזור הנמל (THE BOSTON HARBOR) ותחילה נכנסנו למוזיאון האשליות. 

זו היתה חוויה מיוחדת במינה שכולנו נהנינו ממנה. 

אגב היו גם מיצגים עם אשליות אופטיות שלא הייתי מסוגלת לראות, כנראה עדיין תחת ההשפעה של מה שעבר עלי ביוניברסל סטודיוז כמה ימים קודם לכן. 

היפהפיה הזאת קבלה את פנינו בכניסה למוזיאון האשליות בבוסטון

לכאורה סביבוני וקיקה מחזיקים את כלתי באוויר

בפועל הם כמובן שכבו על הריצפה וזה רק השתקף ככה....

בחדר הזה מי שעמד בצד ימין נראה ענק לעומת כל מי שעמד בצד שמאל. זה היה מצחיק מאד

וכאן כלתי, בני וקיקה לכאורה עומדים הפוך, תלויים מהתקרה

וכאן גם בתי ושרי...

בחדר הזה נראה כאילו שרי ערפה את ראשו של נשמותק

זה היה מצחיק וכיפי וכשיצאנו משם חשבנו שנוכל להיכנס לאקווריום שנמצא ממש ליד, אבל התברר שהתור אליו הוא ממש אינסופי - כל העולם ואשתו היו בבוסטון ביום הזה, שהיה גם יום ראשון וגם חלק מסופשבוע ארוך (גם שני היה חופש) בגלל "יום קולומבוס / יום הילידים (האינדיאנים)" : 

Columbus Day / Indigenous Peoples' Day.

אגב הבנתי שגם את THANKSGIVING הילידים (Native Americans / Indians) מחשיבים ליום אבל ולא ליום חג. 

בדיוק גם התחיל שוב גשם והתור הארוך השתרך מחוץ לאקווריום......כך שמהר מאד ויתרנו על הרעיון, והחלטנו למצוא מקום במסעדה.

ממש מול המוזיאון היתה מסעדת LEGAL SEAFOOD המצוינת, ומאחר שכדי להכין לנו שולחן ארוך ל-13 איש היתה המתנה של כחצי שעה, נכנסנו בינתיים למלון הסמוך וישבנו בלובי להעביר את הזמן. 

כולנו הצלחנו לשבת סביב שולחן אחד במסעדת הדגים המצוינת Legal Seafood

כשסיימנו לאכול נסענו חזרה הביתה והתפזרנו קצת - המשפחה של בתי הלכה אל בני הביתה ואנחנו לקחנו את בני הדודים שלי לגלידה טעימה קרוב לבית (לא מצאתי אתר אינטרנט לקשר את הסניף שקרוב לבית אז קישרתי לסניף של קיימברידג'...אבל זה אותה חנות). 

אני אפילו לא זוכרת מה עשינו אחר כך......אבל נפרדנו כנראה מבני הדודים שלי שהטיסות שלהם היו מתוכננות לשעת בוקר מוקדמת. 

בינתיים התחילה סערה רצינית, עם גשמים ורוחות עזות, שבניו יורק אף גרמה לשטפונות ונזקים ושמחנו שהיינו שם במזג אוויר מושלם שבוע קודם לכן, והיה חשש שתהיינה הפרעות ושיהיו עיכובים בטיסות - אבל הם הצליחו להמריא בשלום שניהם ולהגיע כל אחד לביתו בשלום. 

כשהם קמו לפנות בוקר  בבית של בני וכלתי הם גילו שכלתי הכינה להם צידה לדרך וגם העמידה את ה"שלד" של הלואין בתנוחת פרידה עם הבובות של קיקה.....

חמודה הכלה שלי, ומארחת למופת. 

ביום החמישי התעוררנו לחדשות שכל החטופים החיים חזרו לישראל. 

היה לנו סוג של "מזל", אם אפשר לקרוא לזה כך, שכל ההמתנה והמתח והחזרה של הקבוצה הראשונה ואז ההמתנה לקבוצה השנייה קרו במהלך שנת הלילה שלנו, כך שקמנו בבוקר והם כולם היו כבר בארץ. 

אי אפשר לתאר את התחושות שעברו על כולנו. 

השמחה וההקלה התערבבו בקצת חוסר אמון - כאילו, באמת זה קורה? זה לא חלום? זה לא איזה שקר? וכמובן החרדה על המשפחות של החטופים החללים. האם יוחזרו? מתי? וזוכרת גם חוסר אמון ביכולת של הפסקת האש לשרוד, ובכוונות האמיתיות של הממשלה המרושעת שלנו כולה ובעיקר העומד בראשה....ומהרבה בחינות החשש והחשד היו מוצדקים, למרות שכרגע כשאני כותבת את הפוסט הזה נותרו "רק" שלושה חללים חטופים בעזה. מני גודארד ז"ל הוחזר אתמול. וכמובן הדר גולדין חזר השבוע וזה כבר ממש לא האמנתי שיקרה. 

בחזרה לבוסטון, באותו יום אכן היה סוער ולכן לא ניסינו אפילו לצאת להליכת הבוקר. גם ל-T עדיין כאב הקרסול שהוא עיקם אי אז בניו יורק תוך כדי השתוללות עם שרי......והיומיים הארוכים שבהם התהלכנו ברחובות בוסטון החמירו קצת את כאביו. 

בתי וחתני (וחכמוד) רצו מאד להספיק עוד קניות לפני שהם חוזרים ארצה, אז נסענו כולנו לסאמרוויל (Somerville) לאזור אאוטלטים פתוח שאנחנו מאד אוהבים בשם Assembly Row Outlet.

כמובן שהבעייה היתה שזה פתוח והיה קשה להסתובב בחוץ בין החנויות עם כל הרוח והגשם - אבל הסתדרנו. 

את בני, כלתי, נשמותק, סביבוני, קיקה ושרי השארנו בבית לגו המפואר - שיעבירו שם את זמנם בנעימים (ו-T הבטיח שבסוף הוא קונה לגו לכולם)

וכל השאר הסתובבנו לנו בחנויות המותגים השונות. 

למרות שבאמת לא היינו צריכים שום דבר לעצמנו - והפעם גם לא היינו צריכים לקנות עבור הנכדים, כי הם היו שם וקנו לעצמם - בכל זאת T מצא לעצמו כמה דברים ואפילו אני יצאתי עם פריט או שניים - בעיקר חולצות לספורט וגם כובע מצחיה חמוד וורוד, שסוף סוף מצאתי בדיוק במידה שלי - וגם פליס חמים בצבעים של וורוד וסגול כמו שקיקה ושרי אוהבות. 

כיון שסיימנו עם הקניות שלנו הרבה לפני שחתני, בתי וחכמוד סיימו, ובני והשאר עדיין היו עסוקים בעולם הלגו, הלכנו T ואני למסעדת The Smoke Shop שאנחנו אוהבים שם כדי לראות אם אפשר להזמין שולחן לצהריים. ירד גשם שוטף והיה קר ולמרות שעדיין היה סופ"ש ארוך, לא היתה שום בעייה לשריין לנו שולחן (הפעם לאחד עשר איש). 

בינתיים ניסינו להתיישב בבית קפה ליד Caffe Nero אבל דווקא הוא היה מפוצץ באנשים, וכאלה שהתנחלו להם במושבים ולא התכוונו ללכת.

הגדילה לעשות מישהי שישבה עם הלפטופ והטאבלט שלה ליד שולחן אחד כאשר הרגליים שלה על הכיסא ממול. 

שתינו את הקפה (המצוין) שהזמנו בעמידה, וחזרנו בגשם השוטף אל חנות הלגו, שם כבר המתינו לנו בני, כלתי, נשמותק, קיקה ושרי - שסיימו את הפעילות שלהם שם וחיכו - כמובן - שנקנה להם מתנות. 

שמחים, טובי לב ועמוסים בשקיות קניות (שבעצם קפצנו לשים ברכב כדי שלא יכבידו עלינו בזמן הארוחה) הלכנו כולנו למסעדה, שם פגשו אותנו גם בתי, חתני וחכמוד שגם הם סיימו את הקניות שלהם. 

במקור חתני עיקם קצת את הפרצוף לגבי המסעדה הזאת כי הוא לא אוהב בשר מעושן, אבל הבטחנו לו שהכל טעים ושלא ממש מרגישים באופן חריף את העישון - והוא התרצה ולא הצטער. כולנו נהנינו מאד - אבל מאד! - מהאוכל, מהיחס, מהשירות - וגם מהעובדה שישבנו במקום נעים ויבש בעוד בחוץ משתוללת סערה. 

חזרנו הביתה, לבית של בני, כאשר בתי, כלתי ושרי נסעו להתפנק במניקור.

חתני חזר לבית השכור כדי לסדר את כל הקניות ולוודא שיש מספיק מקום (ואין עודף משקל) במזוודות, והשאר נשארנו אצל בני ושיחקנו עם הנכדים. 

היה כיף לראות איך הביקור בחנות הלגו העירה את האהבה הגדולה של כולם ללגו - גדולים כקטנים - וכולנו ישבנו שעות להרכיב את מה שקנינו להם. 

קיקה "הרופאה" בודקת את נשמותק "החולה".

לפני שקיקה וסביבוני הלכו לישון נשמותק וחכמוד שיחקו איתם והיה ממש תענוג לראות את האינטראקציה בין בני הדודים הגדולים לקטנים.

סביבוני מציג בפני חכמוד את אוסף המשאיות Monster Trucks שלו,
ובסוף אף "השאיל" לו אחד שייקח הביתה.
חכמוד הזהיר אותו שעלול לקחת זמן רב עד שהם ייפגשו והוא יקבל אותו בחזרה, אבל
לסביבוני זה לא הפריע. 

ואז הגיע היום האחרון של טיול בר המצווה של נשמותק. אנחנו אמנם נשארנו אצל בני עוד ששה ימים, אבל למחרת התחילו כבר הלימודים בארץ בתום חופשת סוכות (בעצם שרי הפסידה יום לימודים כי היסודיים חזרו ללא "איסרו חג" מייד אחרי סוכות) ובתי ומשפחתה חזרו באותו הלילה. 

אז על הבוקר כלתי באה לאסוף את שרי אליהם הביתה והן העבירו את הבוקר בקישוט הבית להלואין - ועשתה לשרי את היום, וגם שחררה את בתי וחתני לארוז בנחת. 

בחוץ כבר ניכרו היטב סימני השלכת.

וחלק ניכר מהבתים בסביבה היו ערוכים ומוכנים להלואין. 

כשסיימנו לארוז (גם אנחנו היינו צריכים לארוז ולפנות את הבית השכור, כי עברנו לגור אצל בני ליתרת השהות שלנו בבוסטון) יצאנו כולנו לבראנץ' בדיינר מקסים בעיירה סמוכה לבית של בני, וגם בני הגיע בין שיעורים (בבקרים הוא נותן שיעורי תופים בבית ספר סמוך) לאכול איתנו. 

זו היתה חווית דיינר מושלמת, כשבפנים ביחד ונעים וטעים ובחוץ קר וגשום. מה שכן, כבר בשלב הזה בתי לא הרגישה טוב, עלה לה החום....וכך התחילה שרשרת המחלות אצל חלק מאיתנו. 

בעצם בערב היא עלתה חולה על המטוס, לקחה שני NYQUIL שהעבירו לה את הטיסה בשינה עמוקה, והגיעה לארץ במצב מצוין. הלוואי על כולנו זה היה עובר מהר כל כך.....אבל על זה נדמה לי שכבר סיפרתי. 

משם בני חזר לעבודה, בתי ושרי וכלתי חזרו אל בני הביתה ולאסוף את הילדים מהגן ומבית הספר, ו-T ואני לקחנו את חתני ואת הבנים ל Wilson Farm, גם לא רחוק מהבית, מעין חווה / סופר / מעדניה / משתלה שיש בה הכל, ובעונה הנוכחית תמיד מתגאה בשפע הדלעות עבור הלואין. די יקר לקנות שם אוכל אבל יש שם דברים מיוחדים.

בין השאר קנינו לכלתי "תירס אינדיאני" שהיווה תוספת קישוט לבית לכבוד הלואין. 

בשעות שנותרו "להרוג" עד הטיסה של המשפחה של בתי קפצנו עוד פעם ל-Marshall's עם חתני והבנים כדי לעשות עוד כמה קניות של הרגע האחרון, וגם כדי ש-T ואני נוכל לקנות מזוודה גדולה (במקום זו שלי שכבר נקרעה לגמרי בנסיעה האחרונה ונאלצתי לזרוק לפח). 

כיון שבמעמד שלנו ב"אל על" היינו זכאים כל אחד מאיתנו לשתי מזוודות (אני ב"זהב" הייתי זכאית לקחת 32 ק"ג כל מזוודה, ו-T ב"כסף" היה זכאי ל-23 ק"ג כל מזוודה), הצענו לבתי לקחת איתנו כמה מהדברים שלהם שהם לא צריכים דחוף, כדי להמנע ממשקל יתר. 

בסוף הם הסתדרו עם המזוודות והטרולי-ים שלהם, ושמו אצלנו רק שני זוגות נעליים של חתני ואת הלגו של שרי ושל הבנים. 

T גם קנה לעצמו תיקי ארגון אריזה כמו שאני משתמשת כבר שנתיים, כי הבין כמה שזה עוזר ומקל שהכל מסודר ונגיש במזוודה.

אחר הצהריים נפרדנו מבתי והמשפחה לאחר שהם הודו לנו שוב על הטיול, על הארגון, על הכיף הגדול - ואז T וכלתי לקחו את כולם עם המזוודות בשתי מכוניות לשדה התעופה. 

את הרכב הגדול השכור החזרנו למחרת היום.............וכך נגמר פרק הטיול המשותף. 

היה פשוט נהדר, ועדיין - חודש אחרי - כולנו נזכרים בשמחה ובגעגוע בבילוי המשותף המדהים שעברנו שם.