הניתוח של T היה מתוכנן לשבע בערב, באסותא רמת החייל. זימנו אותו להגיע בחמש.
'שותפנו' אסף אותנו ברכב שלו, וחיכה איתי שם והחזיר אותי אחר כך הביתה. זה התאים לי במיוחד כי אני עדיין לא לגמרי במיטבי, ולא ידעתי איך אחזיק מעמד את הערב הזה ועוד את הנהיגה הביתה לאחר מכן. באמת אין לתאר את מערכת היחסים הזאת, יותר מאח, יותר מהכול.
בהתחלה זה תיקתק, הקבלה, הרישום, האחות...ואז המתנו שיקראו לו להכנה לניתוח. זה לקח יותר משעתיים. סתם ישבנו שם שלשתנו ודיברנו. T היה בצום כך שאי אפשר היה אפילו לשתות משהו, לא היה נעים לידו.
אחרי שקראו לו להכנה לניתוח, לקח עוד שעה עד שהודיעו לנו שהוא נכנס לניתוח עצמו. ואז ירדנו לאכול. למזלנו ליד אסותא רמת החייל יש מבחר רב של מסעדות. אכלנו בג'יראף, ממש מול בית החולים.
המנתח אמר שהניתוח יארך בין שעתיים לשלוש, ומניסיוננו עם T בעבר תרגמנו את זה ל-4-5 שעות. בעיקר כי צפינו שהוא יהיה מלא התדבקויות מהניתוח הקודם (בכל ניתוח שהוא עבר בשנים האחרונות, גם הוויפל לפני שלוש שנים וגם שני ניתוחי הכתף, בזבזו הרבה זמן בתחילת הניתוח על ניקוי התדבקויות).
באופן מפתיע לא היו התדבקויות בכלל. המנתח קרא לנו אחרי שעתיים וחצי שהכול הסתיים בהצלחה. שני הבקעים הגדולים הפכו בשלב הזה לבקע אחד ארוך מהטבור ועד לסרעפת - והוא תיקן את הכל. מה שכן......הוא הצטער לומר שהוא לא מצא את מה שהוא חשב שהוא ימצא, ולכן הוא לא מבין ממה נובעים התקפי הכאב של T, ולכן הוא לא יודע אם הניתוח יפתור אותם או לא.
זה היה מפח נפש אמיתי. לא ידענו איך T יקבל את הבשורה הזאת לכשיתעורר.
הוא אמר ש-T בהתאוששות ושזה ייקח בערך שעה וחצי עד שהוא יועבר למחלקה.
חייבת לציין שבאסותא בכל שלב גם קבלתי SMS שעדכן אותי על הסטאטוס של T והיכן הוא נמצא בכל רגע, וגם המסכים על הקירות התעדכנו כל הזמן. מאד מסודרים.
כאשר חדר ההמתנה התרוקן לגמרי בחצות, גם מאנשים וגם מהפקידה שישבה שם, עלינו כבר למחלקה להמתין לו. הוא הגיע למחלקה בערך ברבע לאחת בלילה. הוא היה ער, מעט מסטול, ולא היינו בטוחים שבכלל יזכור אחר כך שראה אותנו. אבל סיפרנו לו את כל מה שהמנתח אמר לנו. הוא התפלא אבל נראה פחות מאוכזב ממה שציפינו.
'שותפנו' הסיע אותי הביתה, וכשהגעתי התברר לי מהמבזקים בטלפון שאיך שיצאנו מאזור המרכז היתה שם אזעקה.
עוד עשיתי אינהלציה לפני שהלכתי לישון, כך שנכנסתי בסוף למיטה בשתיים וחצי. לקחתי שוב כדור הרגעה ונרדמתי מייד. ישנתי כמו בול עץ, אין לי מושג אפילו אם מיינקוני בא לבקר. כאשר התעוררתי אחרי ארבע שעות לעשות פיפי, הבנתי שבוקר וכבר גררתי את עצמי מהמיטה להתארגן לנסוע אל T.
בטלפון כבר חיכה לי סטיקר של "בוקר טוב" ממנו. זה היה סימן טוב.
ניסיתי להתקשר אבל הוא כתב שהשותף שלו לחדר ישן.
התארגנתי ונסעתי אליו. הוא היה עדיין מסטול מחומרי ההרדמה וכאוב, בעיקר שרירי הבטן שהמנתח נאלץ לחתוך כדי להצליח לאחות את הבקעים כמו שצריך. זה בעצם הקושי העיקרי בהחלמה, שרירי הבטן, וכמובן אתחול מערכת העיכול, שגם אותה ההרדמה "מרדימה".
בגדול מה שהוא עשה בתקופת האשפוז, ובעצם ממשיך גם עכשיו בבית, זה פיסיותרפיה נשימתית (עם מכשיר כזה, עם שלושה כדורים, שצריך גם לשאוף וגם לנשוף כדי להרים אותם) והליכות מסביב למחלקה. בכל פעם היה טוב יותר, בכל פעם הוא הצליח יותר.
היתה תקלה רק ביום השני, כאשר הפשיטו אותו לקראת מקלחת, הסירו את החבישה מהבטן והתחיל דימום נוראי שמילא את כל הריצפה בדם. האחיות נבהלו נורא ועשו לו חבישת לחץ, והוא הכריח אותם לזמן רופא כירורג (כן, מגוחך אבל במחלקה כירורגית באסותא אין רופא כירורג תורן). הכירורג הגיע והרגיע - זה קרה כתוצאה ממשהו שנקרא "כיס דם", שהתברר שהמנתח הזהיר את T לפני הניתוח שלפעמים קורה ולא להיבהל. הוא לא זכר את זה בכלל. בעצם הכל היה תקין, התפרים היו תקינים ולא נגרם כל נזק. אבל בגלל חבישת הלחץ והחשש מדימום נוסף, הוא כבר לא התקלח באותו היום, אלא רק למחרת.
באותו היום גם עדיין לא נתנו לו לאכול אלא רק לשתות.
למחרת הוא כבר אכל אוכל דייסתי, גבינות ויוגורט - אבל תיאבון עוד אין לו.
בכל יום חל איזשהו שיפור במצבו הכללי ובמצב הכאבים.
בחמישי בבוקר הוא השתחרר הביתה. עדיין כאוב ומלא גאזים ובלי תיאבון - אבל בסדר. אפילו הלך עד קצה הרחוב ובחזרה. והתקלח לבד.
לאחר שהבאתי אותו הביתה, קפצתי לבית מרקחת להביא לו את זריקות מדלל הדם שהוא חייב עכשיו להזריק לעצמו במשך שבועיים, ואז נסעתי לקניות בסופר. כשחזרתי אכלנו משהו ושנינו קרסנו, נרדמנו לאיזו שעה וחצי. אני עדיין קצת חלשה, אבל אני כבר בריאה, נראה לי. בכל מקרה עשיתי חצי אימון הבוקר בחדר כושר, רק אירובי. היה טוב.
מיינקוני מאד מאד שמח ש-T חזר הביתה.
בערב הגיעו שריתה ושותפנו לביקור שמאד שימח אותו.
בסך הכל מאמינה שהוא יהיה בסדר. ההחלמה תיקח עוד זמן, אבל מאמינה שבכל יום יחול שיפור כלשהו.
השאלה הגדולה עכשיו היא רק: האם ייעלמו בכל זאת התקפי הכאב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה