אחרי שבמהלך השבת T המשיך לחוות כל מיני כאבים, הוא כתב לכירורג "שלו" ושאל אם זה נורמלי בשלב הזה, שבוע אחרי ה-ERCP. ההוא מייד ענה: "תגיע למיון".
T לא אהב את התשובה הזאת, וכתב לו "מה יעשו במיון? יקחו לי דם לבדוק תפקודי כבד. את זה אני יכול גם לעשות בקופת חולים". והחליט לא לנסוע למיון. אבל כן ביקשנו מהרופאה בקופת החולים בדיקות דם, וכתבנו וואטסאפ למזכירה של הרופאה שיש בקשה כזאת שמחכה באתר ושאנחנו מבקשים מהרופאה לתת הפנייה מיידית (כי בדרך כלל היא עונה תוך חמישה ימים לבקשות האלה).
מאוחר באותו ערב הגיעה התשובה, ולמחרת על הבוקר T הלך לעשות את בדיקת הדם.
לקח עוד יממה עד שהגיעו כל התוצאות, והן לא היו טובות. אם, כאשר השתחרר מבית החולים שבוע קודם ערכי תפקודי הכבד לא היו אידיאליים אבל כבר הגיעו לסביבות המאה ומשהו, הפעם הערכים היו בסביבות השלוש מאות ומשהו. T שלח את התוצאות לכירורג והוא ענה מייד:" צריך לאשפז אותך. אני אסדר הכל. אודיע לך כשתוכל להגיע לבית החולים".
האמת, אני מתייחסת לכירורג הזה כאל מלאך מסוג כלשהו. איכשהו הוא סידר ש-T יגיע ישר למחלקה, לא זו שהיה בה קודם אלא זו של הפרופסור המומחה שהוא הפנה אותו אליו להמשך מעקב. איכשהו הוא סידר שזה יהיה כאילו T הגיע דרך המיון אבל בלי שנצטרך לעבור במיון. לקח כמה שעות וקיבלנו ממנו אור ירוק להגיע. במחלקה חיכינו פחות משעה וקיבלנו חדר. מיד נכנסו לקחת לו דם ולקחו מדדים. וזהו. הפרופסור לא היה. אחר כך התברר שהוא בחופש. עדיין לא ראינו אותו.
בערב הגיעה הרופאה התורנית והתברר שזו אותה מתמחה שאנחנו מכירים היטב מהמחלקה הקודמת, זו שגם היתה בניתוח הסרת כיס המרה שלו וטיפלה בו גם באשפוז השני. היא היתה זו שהסבירה מה היה ב-ERCP, שסיפרה שנלקחה דגימה לביופסיה, שיזמה את בדיקת ה-PSA כדי להמשיך לחקור את מצב הערמונית. היא ו-T שמחו מאד לראות זה את זו, והיא מיד בדקה את תוצאות בדיקות הדם העדכניות שנלקחו כשהגענו ודיווחה שעכשיו הערכים בסביבות המאתיים ומשהו. חל שיפור. המצב פחות קריטי. עד הדרך היא גם עשתה לו בדיקה רקטלית ודיווחה שלדעתה הערמונית לא נורא מוגדלת. בסדר, צריך שאורולוג יבדוק אותו גם, כמובן, ויחליט אילו בדיקות עוד צריך לעשות.
בבוקר בביקור הרופאים גילו לנו שהביופסיה חזרה שפירה. מדובר ברקמה דלקתית מסוג כלשהו, בכל מקרה לא משהו ממאיר. הקלה עצומה. מה שכן, בחקירה חוזרת של בדיקת ה-CT שבוצעה שבועיים קודם לכן במיון, הם עכשיו חושבים שהם רואים חסימה חלקית נוספת, שיהיה צורך להחליט איך להתגבר עליה. גם ממנה יהיה צורך לקחת ביופסיה, ליתר ביטחון, אבל כמו שהיא נראית הם לא מאמינים שהיא עלולה להיות ממאירה. הוחלט לבקש לעשות לו EUS - שזה תהליך אנדוסקופי דומה ל-ERCP אבל עם אולטרסאונד. בתהליך אמורים לבדוק בדיוק מה קורה שם בחסימה החלקית הנוספת, וכאמור לקחת דגימה לביופסיה. באותו הליך אולי יחליפו את הסטנט הזמני, ואולי יפתחו את החסימה הנוספת או איכשהו לעקוף אותה. הם יהיו חכמים יותר כאשר ייכנסו פנימה.
וראו זה פלא - גם הפעם לא הצליחו עדיין לקבוע תור במכון הגאסטרו.
אז בינתיים שחררו את T לחמשוש בבית. ועדיין אין מועד לבדיקה.
אבל לפחות הוא בבית. ולפחות לא מצאו בינתיים שום ממצא ממאיר. ואלה חדשות טובות. מאד טובות.
אז כן, אני עדיין דואגת, וכן אני עדיין לפעמים מתכווצת בחרדה כי עדיין לא פתרו ולא ריפאו את מה שמכאיב לו ומסכן אותו. אבל אני מבינה שאנחנו במקום אחר לגמרי.
בחיי שאין אצלנו רגע דל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה