סוג של שיגרה

 אפשר לומר שאנחנו מנהלים סוג של שיגרה. מידי פעם יש ל-T כאבים, מידי פעם יש גם ימים ללא כאב.

אגב לא זוכרת אם כתבתי על זה אבל בסוגיית הערמונית המוגדלת מצד אחד האורולוג אמר שבבדיקה קלינית הוא לא הרגיש הגדלה, וטען שבעת לקיחת בדיקת ה-PSA עדיין היתה דלקת בדרכי השתן ולכן אי אפשר להסתמך על תוצאותיה, אבל מצד שני הוא כן אמר להמשיך עם הכדורים וגם שלח לאולטרסאונד של כל המערכת ובדיקת דם חוזרת. הוא מתוכנן לשבוע הקרוב. בינתיים בימים האחרונים פתאום ההשפעה של הכדורים כאילו פחתה, ו-T שוב קם כמה פעמים בלילה לשירותים ולפעמים מעט מתקשה. קצת מדאיג. בכל מקרה ברור שצריך להמשיך לבדוק. 

בכל מקרה ביומיים שאחרי ששמרנו על שלושת הנכדים הרגשנו לא טוב, T ואני. היה נראה שנדבקנו משרי, ודי רבצנו לנו בבית. אפילו בוקר אחד לא יצאנו להליכה מרוב חולשה והרגשה זיפתית. לשמחתי התאוששנו מהר וחזרנו לעצמנו, וכך גם אירחנו כרגיל את המשפחה לארוחת ששי. 

היה טעים מאד - T הכין חריימה של סלמון (פיקנטי אבל לא חריף מדי) עם רוטב מעולה שחכמוד פשוט לא יכול היה להפסיק לזלול (וגם הכתים לגמרי את החולצה שלו מרוב התלהבות), רוסט ביף מנתח סינטה (שנשמותק טרף כאילו אין מחר), עם תוספות של פולנטה, שעועית ירוקה, סלט מאטריות שעועית וברוקולי וגם קצת תפוחי אדמה ובטטה בתנור. לקינוח הוא השקיע והכין ספוליאטלי (sfogliattelle) שזה סוג של קרואסון נאפוליטני ממולא בריקוטה. כולם ליקקו את האצבעות (והורי טחנו כמה וכמה כאלה).

כשכולם הלכו ורק חכמוד ונשמותק נשארו ניסינו ללמוד לשחק את המשחק החדש "שם קוד" אבל נשמותק כמעט נרדם באמצע קריאת ההוראות ועזבנו את זה לפעם אחרת. בבוקר אחרי ארוחת הואפל הבלגי המסורתי נזכרתי שחכמוד ביקש שאעזור לו לכתוב מילים לשיר שהוא הלחין על הגיטרה, כשהם היו כאן עם שרי וממש לא היתה אפשרות להתפנות לכך. 

שאלתי אותו על מה הוא רוצה שהשיר ידבר, והוא הציע שיר שמעודד אנשים לא לוותר. הוא ניגן את האקורדים שהוא חיבר, ואני הצעתי מילים וחרוזים. נשמותק לקח על עצמו את הייעוץ הלשוני ( למשל "הֱיֵה נָחוּשׁ , אל תוותר" בציווי במקום "תהיה נָחוּשׁ , אל תוותר" ) ושניהם השתתפו בבחירת הנוסח הסופי. זו היתה חוויה ממש נחמדה. 

אחר כך נסענו לסינמה סיטי לראות איתם את הסרט "קרודים 2" שהיה די קורע (הם לא הפסיקו לצחוק) ואז הקפצנו אותם הביתה, אכלנו והלכנו לישון צהריים.

רוצה לספר שהיה מוזר להיות בקולנוע לראשונה מזה מעל לשנה וחצי, לשבת כל הסרט עם מסיכה (כן, כן, האדים על המשקפיים) פרט לרגעים הבודדים של הכנסת פופקורן לפה. היה רגע מצחיק גם בקופה, אחרי שכבר קניתי את הכרטיסים וכבר שילמתי, T שאל אם ביקשתי הנחה של אזרחית ותיקה. ברור ששכחתי מזה לגמרי. הקופאי שמע אותו ואמר לי שאין לו בעייה לזכות אותי במחיר הכרטיסים ולחייב מחדש במחיר המוזל. אז זהו, רשמית נכנסתי לעולם האזרחים הוותיקים. בעצם כבר זכיתי בהנחה בארנונה, אז זו לא היתה הפעם הראשונה. 

קמתי עם קצת כאב ראש, אולי לא שתיתי מספיק היום. 

סיימתי את הספר THE BOOK OF LOST FRIENDS ואני בהחלט ממליצה (למי שקורא באנגלית, כי כאמור עדיין לא תורגם) ובכלל ממליצה על ליסה וינגייט כסופרת שגם עושה תחקירים רציניים ומעמיקים על הנושאים שעליהם היא כותבת וגם מצליחה לספר סיפור מרתק ומרגש וקולח. 

התחלתי לקרוא את "כל מה שלא סיפרתי" מאת סלסט אינג. קיבלתי אותו במתנה ליום הולדת מ'שריתה' אבל כשהבנתי שגם הוא תרגום מאנגלית, העדפתי לקרוא במקור. אני ממש בהתחלה, אדווח בהמשך. 

אז בסך הכל הימים לא רעים, אמנם ברקע עדיין הבריאות (או חוסר הבריאות) של T, וכמובן הקורונה שלא ברור מה יהיה איתה. אגב גיסי כבר הבריא אבל עדיין מרגיש קושי בריאות כאשר הוא מתאמץ (וכיון שהוא כמו אח שלו, הוא מתאמץ). אשתו השתפרה מעט כל יום ואני מחכה לשמוע איך היא היום, אבל בסך הכל נשמע ששניהם עברו את זה די קל. הם מחוסנים כמובן. עכשיו נחכה ונראה מה יהיה איתם פוסט- קורונה. נקווה שעברו את זה בסך הכל בשלום. 

נקווה שכולנו נעבור את זה בסך הכל בשלום. 

לסיום - שוב מערכת התגובות דיסקוס עושה בעיות, הפעם היא מאחרת לשלוח מיילים כאשר יש תגובות או מענה לתגובות. מאחרת, ולעיתים קרובות לא שולחת בכלל. כך יוצא שכדי לראות אם הגיבו לי או אם ענו לתגובות שלי, עלי להיכנס לפוסטים באופן יזום מידי פעם ולבדוק. אז אמנם נראה שהם התגברו על התקלה הקודמת שהיתה להם לפני כחודשיים (כאשר לפעמים לא התאפשרה גישה לתגובות בכלל) אבל עכשיו הם לא שולחים מיילים. מקווה שגם בעייה זו תיפתר בקרוב.