היינו כבר בשלב הקינוח ואני רואה את T שטוף זיעה - הקול שלו חלש וסדוק ואני מבינה שהוא עובר התקף כאב, חזק. סביב לשולחן יושבים איתנו הורי, 'שותפנו' ו'שריתה' והבן שלהם בן השש עשרה וחצי.
הלב שלי, שכבר הצליח להירגע מעט בימים האחרונים, שוב נלפת בצבת מאיימת. כל בית החזה מאיים להתפקע. הבטן מתהפכת. אני נוגעת בו קלות, הוא מודה שהיה התקף. טוען שעבר. כמעט. האחרים שמים לב. דואגים.
הם רואים שהוא לא רוצה לעשות מזה עניין ומנסים להמשיך בשיחה כרגיל, אבל הם דואגים.
אחרי זמן קצר קמים ומחליטים לנסוע הביתה. שותפנו ושריתה לוקחים את הורי הביתה.
היה ערב מאד מוצלח, עד לאותו הרגע.
בתי הודיעה שהיא ומשפחתה נשארים בששי הזה בבית, ואחרי שביררנו אם אחי ומשפחתו אולי יכולים לבוא לארוחה, והתברר שהם הולכים עם אמא של גיסתי להצגה, שאלנו את שותפנו ושריתה אם הם רוצים. בתם לא יכלה להגיע אבל הם באו בשמחה. שלושתם. לא הפריע לבן השש עשרה לבלות עם הזקנים בששי בערב. מעבר לאוכל הנהדר (הבחורצ'יק הזה טוחן כמויות בזמן האחרון, מזל שהוא ספורטאי וצעיר ושורף את כל הקלוריות האלה) נחמד לו לבלות איתנו, לשוחח איתנו. לא האמין שהורי בסוף שנות השמונים לחייהם. באמת לפעמים קשה להאמין זאת עליהם.
לשם שינוי, בזכות הבחורצ'יק, לא הגבלתי את T ונתתי לו להכין מה שהוא רצה, כמה שהוא רצה. ידעתי שהכל ייטרף, וגם מה שיישאר - יילקח הביתה. T הרגיש טוב כל השבוע ולא ראיתי מניעה לבשל, לארח. עזרתי כמובן עם הכנות ושטיפה.
בסוף הארוחה כרגיל שותפנו השתלט על הכיור ולא נותן לי כמעט לשטוף כלים בסוף הארוחה. אני אורזת, מאפסנת, מנגבת. שיתוף פעולה. השיחה קולחת, האוכל טעים בטירוף. ערב ממש נחמד.
ואז ההתקף הזה בסוף הערב.
הם הולכים ו-T שואל אם בא לי לצפות בטלוויזיה. לא, אני גמורה - לא פיזית אבל רגשית. עולים לישון.
לפנות בוקר כרגיל משתלטת עלי החרדה, מדירה שינה מעיני. נושמת ונושמת ומנסה להתגבר. מתהפכת. הולכת לשירותים. חוזרת למיטה. זה לא עוזב.
בבוקר T מדווח על לילה ללא אירועים, מרגיש טוב, יוצא להליכה, הכל כרגיל.
הולכת את שבעה וחצי הקילומטרים שלי יחסית בקלות. שואפת ונושפת, מנסה לנשום את החרדה ממני והלאה. מעט מצליחה. מקשיבה לפודקסט על חרדה ואיך להתגבר עליה בו רואיינה ד"ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ופסיכולוגיה מחקרית. השיחה לא קלעה בול לסיטואציה שלי אבל זה קצת עזר. בגדול גם היא מציעה את מה שאני כבר מכירה מאימון סאטיה: לא להילחם בחרדה, לא לנסות להדוף. להסכים לחוש אותה, להסכים לשהות בתוכה. כך יש לה סיכוי להתמוסס מעצמה. כך גם יש לי סיכוי להכיר אותה יותר, להכיר את עצמי, להבין ממה באמת היא נובעת.
לא נורא חם בשעות הבוקר המוקדמות ובכל זאת כבר מאמצע המסלול אני שטופת זיעה. מנגבת את הפנים שוב ושוב, מעיפה את הזבובים שחוגגים על הזיעה שלי בדרך.
בשבת היינו לבד בבית ונחנו. T צפה בשידורי האולימפיאדה וזכה להרבה נחת. גם מנבחרת הג'ודו הישראלית שזכתה במדליה, גם מתחרויות האתלטיקה המצוינות.
אני סיימתי לקרוא את "כל מה שלא סיפרתי" (מאת סלסט אינג) ובסופו של דבר אני שמחה מאד שקראתי את הספר הזה. אוהבת את נקודות המבט של הדמויות השונות, אוהבת את מרקם היחסים העדין והכל כך אמיתי ביניהם. אוהבת את האמת שנחשפת לקראת הסוף. את כל האמיתות. את כל ההבנות שמפציעות, לעיתים מאוחר מדי, אצל כל אחת מהדמויות. הוא כתוב יפה.
בסוף הספר אני מגלה שהיא זו שכתבה גם את "שריפות קטנות בכל מקום" ומחליטה שבהמשך אקרא גם אותו. לא, לא צפיתי בסידרה.
הספר הבא שאקרא יהיה "ארבעה אבות" מאת אמיר זיו. נאמר עליו שהוא טוב יותר מ"חמצן" שקראתי קודם. נראה.
בעוד שבוע T מתאשפז שוב לקראת ERCP נוסף. נקווה שהימים האלה יעברו בשלום.
[ואגב - נראה שבדיסקוס התחילו להתגבר על בעיית שליחת המיילים....או לפחות מנסים לעבוד על זה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה