עכשיו ששחררתי את הפוסט שהתבשל אצלי כל כך הרבה זמן, אני יכולה לחזור ולהתבונן ברגעים מתוך החופשה, מתוך הביקור, ולשפוך לי לכאן את המחשבות ואת התחושות השונות שעולות.
סביבוני.
הזכרתי איזו קפיצה נתן הקטנצ'יק הזה בתקופה האחרונה אבל לא לגמרי פירטתי. סביבוני הוא ילד יפהפה וחכם בצורה יוצאת דופן שלוקה באוטיזם.
לקח זמן עד שבני וכלתי העזו לומר לעצמם בקול שיש כאן אוטיזם, אבל מבחינת התגובה שלהם אליו וההתנהגות שלהם איתו - הוא בעצם התחיל להיות מטופל כמו שצריך מהרגע הראשון.
אחד הדברים שכלתי אמרתי כבר בשלבים די מוקדמים היתה: זה לא עובד כי כרגע זה לא מעניין אותו. כשזה יעניין אותו זה יקרה. היא אמרה את זה לגבי הכל. הדיבור, האוכל, הגמילה מחיתולים. והבנתי - היא מכירה הכי טוב את הבן שלה.
כן עניין אותו לשמוע שירים וסיפורים. כן עניין אותו כל העניין המוטורי, גם מוטיריקה מאד עדינה. כן עניין אותו האלף בית (בשתי השפות) ומספרים. הוא כבר יודע לעשות חשבון פשוט. להגיד את כל האלף בית האנגלי וגם לסדר אותו לפי הסדר. כן עניינו אותו משאיות וגלגלים והוא יודע את השמות ואת התפקידים של כל הציוד המכני וההנדסי הכבד. כן עניין אותו כל מה שקשור למיקי מאוס ולחבריו. באלה הוא אלוף.
שלוש שנים בני וכלתי לא הפסיקו ללמד אותו גם דברים אחרים. ללמד אותו הכל - והוא הבין הכל, אבל לא לכול הוא הגיב. ועכשיו, כמו איזה זרע שהוטמן באדמה והושקה ודושן במסירות כל העת: פתאום יש דברים שכן מעניינים אותו.
פתאום מעניין אותו לדבר, לבקש, לקבל משוב מאחרים. פתאום זה משמח אותו.
פתאום הוא יודע לומר שהוא רעב - וגם אם מגוון המאכלים שהוא מוכן לגעת בהם לא התרחב (ואף הצטמצם) לפחות הוא אוכל יותר כמויות.
פתאום הוא שוב מתעניין בסיר הסירים ובחוויית הגמילה מחיתול. הכל מבשיל לו בזמן שלו ובקצב שלו. ובני וכלתי לא מפסיקים ללמד, להקשיב, לחבק, לשבח. ולאט לאט זה עובד.
הוא מקבל כמובן גם סיוע מקצועי - בתחום הדיבור, בתחום האוטיזם (בשיטת ABA האהובה כל כך על האמריקאים), ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה.....
אבל ממה שאנחנו רואים, הוא לומד ומתקדם הכי הרבה בעזרת הוריו וגם מעצם הליכתו לגן (כרגע עדיין גן של ילדים נוירוטיפיקלים, בספטמבר הוא עובר לגן שבו יש כיתה שמיועדת לאוטיסטים).
הצעד הכי משמעותי מבחינתנו היה לראות איך הוא סוף סוף מקבל את הנוכחות שלנו אצלו בבית. בעוד שבספטמבר הוא שמח לקראתנו ביומיים הראשונים, אבל אחר כך ניסה לסלק אותנו מהחדר כל הזמן כי כנראה חש שאנחנו פולשים לו למרחב, כשהייתי שם לבד בפברואר הוא כבר קיבל אותי כחלק מהמשפחה, ועכשיו הוא קיבל אותנו לגמרי. במיוחד עם T הוא ממש יצר חיבור ויזם משחקים איתו.
את קיקה הוא מקבל כחלק מהמשפחה אבל פרט ללהיטות (משום מה) לבדוק מה יש לה בחיתול - הוא לא מתעניין בה. היא מאד מאד מתעניינת בו, והוא נע בין אדישות להימנעות, אבל לא מגלה אלימות או דחייה פעילה כלפיה. בעידוד ההורים הוא התרגל לחבק אותה לבוקר טוב ולילה טוב אבל זו יציאה לידי חובה מבחינתו. יש לי הרגשה שהילדה הפקחית והרגישה הזאת תמצא את הדרך ללבו ועוד תסובב אותו על האצבע הקטנה.
אין לי מושג מה יהיה בעתיד ועד כמה יצליח סביבוני להשתלב ולתפקד בחברה "הרגילה" אבל יש לי הרגשה שהוא באמת בתפקוד גבוה יחסית, ושזה - יחד עם כל העבודה שעושים איתו - מאד יעזור לו ומאד יקדם אותו. ובכל מקרה הוא ילד אהוב ושמח, כל הזמן שמח. רוקד ושר ועכשיו גם מקריא לעצמו סיפורים שלמים (שאף אחד לא מבין עדיין, אבל גם זה יגיע).
ובעיקר הוא מתוק ויקר ומחמם את לבנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה