סבל עמוק

מרגע שאבא הועבר מחדר טיפול נמרץ (מה שנקרא "מוגברת") לכחדר רגיל במחלקה הפנימית הוא התחיל לדעוך בהתמדה. 

ביום הראשון עוד ניתן היה להקים אותו וללכת איתו כמה צעדים, למרות שאת כל השאר - ניקיון, אוכל, צרכים - כבר היו צריכים לעשות עבורו במיטה. 

ביום השני בקושי הצליחו להעמיד אותו לדקה על הרגליים. ביום השלישי כבר היה כמו אבן. 

וכך גם קוגניטיבית. בהתחלה עוד אפשר היה לשוחח איתו קצת, לעורר בו עניין כלשהו, למרות שלא רצה את הטלפון, למשל, לא כדי להיות בקשר ולא כדי לשמוע את הפודקסטים שלו. 

אחר כך הירבה לישון, ומידי פעם לבקש מים או שמיכה או להוריד את השמיכה....

זיהה אותנו כשבאנו, אבל אם דיבר רוב הזמן היה ערבוב בין המציאות להזיות או חלומות. 

אחר כך גם זה הפסיק, והוא בעיקר גנח וגנח. 

בשבת החליטו לנקז לו נוזלים מהבטן, ולעשות לו עירוי של תרופה מסוימת שמחזקת את הלב - ולשם כך העבירו אותו בחזרה לחדר הטיפול הנמרץ. 

שום דבר לא עזר, והיום כבר הבינו שהסוף קרוב. שוחחתי עם הרופא בבוקר, לאחר שביקשתי שיעבירו אותו הבית להוספיס ביתי - והוא הסביר שגם הוא לא במצב לזוז כרגע וגם אין טעם כי הסוף ממש קרוב. כדי להקל עליו התחילו לתת לו אינהלציות של מורפיום כדי להרגיע אותו, ועכשיו אחי וגיסתי שם ואמרו להם שיתחילו לתת לו מורפיום דרך הווריד. כל דבר רק כדי שיסבול פחות, עד שהגוף יוותר סופית. 

אמא שלי גמורה, כולנו גמורים. איזו דרך נוראית לסיים את החיים. איזה עוול נגרם לו, בלי כוונה רעה, לפני שבועיים כשעשו לו החייאה...........

מוצפת

הימים חולפים והנה כבר חלף מעל לשבוע מאז שאבא התמוטט, קיבל החייאה, אושפז והתעורר. 

היום העבירו אותו מחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית לחדר רגיל באותה מחלקה. 

לא ברור מה זה היה בדיוק שגרם לו להתמוטטות, ברור שמצבו לא מזהיר אבל ממש לא ברור מה קורה עכשיו. 

הוא מודע למצבו ומתלונן, וממש כואב הלב עליו. 

כל עוד היה בטיפול נמרץ לא ניתן היה להיות אצלו יותר מדי, אבל בכל זאת התחלנו להביא אליו את המטפל במהלך היום כדי שיקבל את תשומת הלב והטיפול המיטבי וגם לא יהיה לבד בין לבין הביקורים שלנו, שאר בני המשפחה. 

עכשיו שהוא בחדר רגיל אני מניחה שתצטרך להיות נוכחות מוגברת שלנו. ואולי גם בלילות. 

אמא לגמרי מכונסת בתוך עצמה ופרט לביקורים קצרים אצל אבא היא רוצה רק להיות לבד בבית. מכריחה את עצמה לאכול, שזה יפה, לאור העובדה שבמצבים כאלה היא מאבדת לגמרי את התיאבון. 

אני זו שמטפלת בכל העניינים הלוגיסטיים, הביורוקטיים, וגם זה מעיק עלי. אחי וגיסתי די מצפים שאני אקבל את ההחלטות, אבל לזכותם ייאמר שהם משתפים פעולה עם כל בקשה או החלטה. 

מרגישה מוצפת. מבולבלת. דואגת. מרגישה כובד עצום עלי. 

*נוצר לבקשתי על ידי AI

באחד הימים פתאום יצאה לי תזכורת על הופעה שקניתי אליה כרטיסים מזמן. התלבטתי והחלטתי שאנחנו הולכים. שמחתי שהלכנו. היה טוב והקהל היה נהדר ושיתף פעולה, שרנו ורקדנו וזה עשה לנו טוב. שמחתי שלא וויתרנו. 

אצל T ממשיכים ההתקפים, הבחילות, כל מיני תופעות - אבל הוא ממשיך את החיים כרגיל למרות הכל. 

הלקוח החדש שלו עדיין לא החליט אם הוא מוכר את החברה או מנסה לשפר אותה, אבל בינתיים T ושותפנו הפכו ממש לחלק מהחברה, וייתכן שיישארו הלאה גם אם היא תימכר. בינתיים הם עובדים במרץ. 

בעניין הרכב, בסוף כמו שתיארתי לעצמי חזרו אלינו לגבי הסמארט #5 ושיפרו את תנאי הטרייד אין כך שכן היה לנו כדאי לבצע את העיסקה, ועכשיו אנחנו ממתינים שהרכב יהיה מוכן. בינתיים הזיקר שלנו מפגין עוד ועוד מגוון מרשים של תקלות טכניות, כאילו כדי להזכיר לנו מדוע אנחנו מחליפים אותו. 

סימן שאלה גדול מתנוסס מעל לתכניות החופשה שלנו ביוון בספטמבר עם בתי והמשפחה, וגם מעל לביקור שלנו אצל בני בבוסטון בסוף ספטמבר. אבל נחצה את הגשרים האלה כשנגיע אליהם.......

לנשמותק יש יום הולדת השבוע ובתי אמרה ש"בשאיפה" הם יחגגו לו בששי בערב אצלם בבית. אז "בשאיפה" אנחנו מוזמנים אליהם......ולא צריך להכין כאן ארוחה.........

למדור השרביט החם - חדר משלי

 בתאריך 20/08/2026 ביקש מוטי במדור השרביט החם שנספר על החדרים שלנו בצעירותנו. 

מעניין שהדבר הראשון שקפץ לי לראש כשקראתי את הפוסט שלו היה מפגש אימון אחד עם מתאמנת שלי מלפני כמה שנים. אני לא נוהגת לספר כאן כלום על המתאמנים שלי (בעבר כן סיפרתי בפירוט על האימונים שאני עצמי עברתי, אבל זו זכותי - מבחינת שיתוף הדברים האישיים שלי) אבל בגדול אני יכולה לומר שהמתאמנת הגיעה מתוך מצוקה מסויימת שתוך כדי אימון ועבודת עומק על זכרון ילדות, נפתרה כאשר הבינה שמה שחסר לה+, שמה שהיא צריכה עכשיו זה את המרחב הפרטי שלה. מקום משלה שבו היא תוכל ליצור, לעבוד, לבוא לידי ביטוי באופן חופשי. זו היתה ממש פריצת דרך עבורה.

בנושא "חדר משלי" היו לי כמה גלגולים בחיי. 

נולדתי בקיבוץ לבית תינוקות, שבו כמובן שגם שיתפתי את המרחב שלי עם עוד הרבה תינוקות, וגם הורי לא היו שם כמעט. נדמה לי שכבר יצא לי לספר כאן על המטפלת ה"סובייטית" שניהלה את בית התינוקות ביד רמה ואיפשרה להורי להיות איתי ממש במינימום של המינימום ההכרחי, ורק לפי שעות קצובות מראש - בלי קשר למצבי, לרצוני, לבריאותי אפילו. 

חייתי כך שמונה חודשים עד שלהורי נמאס מזה לגמרי, ולמרות היותם פטריוטים חלוצים שרופים, סוציאליסטים (אפילו קומוניסטים) נלהבים, שלפו אותי ויצאו ממש בחוסר כל (הכריחו אותם להשאיר בקיבוץ גם דברים שהביאו איתם מארגנטינה כשעלו ארצה שלוש שנים קודם לכן).

משם עברנו לגור באזבסטונים בשכונת תלפיות בירושלים. שם גרנו שלושתנו יחד בחדר אחד. הורי מספרים שלא נתתי להם לצאת לי מטווח הראייה לשנייה. אני עצמי זוכרת שרוב הילדות המוקדמת שלי החלום שלי היה שנחיה כולנו יחד בחדר אחד כל הזמן. 

אחרי כשנתיים הוריה של אמי קנו להורי דירת שניים וחצי חדרים בקרית יובל, כאשר הסלון היה ה"חצי חדר". כשסבא שלי חלה בסרטן עברו הוא וסבתא שלי לגור איתנו, והורי עברו לישון בסלון. כשסבא נפטר סבתא נשארה לגור איתנו. בדירה הזאת היה לי חדר משלי עד שאחי נולד, כשהייתי בת חמש וחצי. כל ילדותי סבלתי מהמון פחדים וסיוטי לילה ורבים היו הלילות בהם עברתי באמצע הלילה לישון במיטה של הורי. כשאחי נולד הוא היה איתי בחדר, וגם כשעברנו לארה"ב כשהייתי בת תשע וחצי, בדירה השכורה הראשונה שלנו גרנו ביחד באותו החדר. זוכרת פעמים שהייתי נכנסת איתו למיטה כשפחדתי, למרות שהוא היה קטן וישן ולא שם לב בכלל שאני שם. 

מאד אהבתי את אחי, ובאופן טבעי שיתפתי אותו בכל המשחקים ובכל הפעילויות שלי, והוא שיתף פעולה בהתלהבות. היו פעמים שאף לקחתי אותו איתי כשביקרתי אצל חברות. הוא לקח את זה מאד קשה כבסביבות גיל עשר החברות דרשו שנשחק בלעדיו ואף שנוציא אותו מהחדר. הוא היה בועט בדלת כשהיתה סגורה ולעיתים גם בועט בחברות (ואחר כך בחברים) שלי. 

אחרי כשנתיים בארצות הברית עברנו לבית שכור שבו קבלתי חדר משלי. הוא היה קטן מאד - אחי קיבל את החדר הגדול יותר - אבל אני הייתי מרוצה עד הגג. 

כנ"ל כשחזרנו לישראל, בדירה השכורה שבה גרנו בשנים הראשונות לחזרתנו - היה לי חדר משלי שהיה בעצם חצי חדר. אחרי כמה חודשים סבתא שלי שמה לב שאני מתקשה לארח את החברים שלי בחצי החדר, והיא התנדבה להתחלף איתי. היא לקחה את חצי החדר לעצמה, ואני קיבלתי חדר בגודל נורמלי. 

תליתי פוסטרים של אריק איינשטיין ויהורם גאון על הקירות, והייתי מסתגרת שם עם עצמי, עם היומן שלי, ועם החברות שלי כשבאו לבקר. 

אחרי כמה שנים הורי בנו בית פרטי בהרצליה ובו קבלתי חדר גדול משלי שהיתה לה גם מרפסת משותפת עם סבתא שלי, שהחדר שלה היה באותה הקומה. סבתא שלי ואני גם שיתפנו חדר אמבטיה. אחי קיבל חדר עם חדר מקלחת צמוד משלו בקומה אחרת, שם גם היה חדר השינה של הורי, וגם להם היה חדר מקלחת צמוד משלהם. הם ואחי שיתפו ביניהם מרפסת. 

החדר הזה היה בעצם החדר האחרון שהיה לי בבית הורי. בו גרתי בכל שנות התיכון ושנות החובה בצבא, כי כשנכנסתי לקבע כבר התחתנתי ועברתי לגור עם T. 

מאז T ואני חולקים חדר........וזה כמובן הכי כיף בעולם. 

בתקופה שבנוסף לעבודה כשכירה בתחום המחשבים גם עסקתי בשעות הפנאי שלי במסאז' שבדי ורפלקסולוגיה, סידרתי לי בבית חדר טיפולים - שבו קיבלתי את הלקוחות שלי. אז גם זה היה סוג של חדר משלי. 

גם כאן בבית הזה, כשהתחלתי לאמן, סידרתי לי חדר אימון משלי - באחד מחדרי האורחים. אבל אחרי כמה שנים עברתי לאמן רק בהתכתבות - דרך המייל - כך שהחדר הזה כבר מזמן לא משמש כקליניקה שלי. 

את "פינת העבודה" והספרייה שלנו בבית הזה קבענו בחדר השינה שלנו, שהוא מאד גדול ומרווח. זה יפה ונחמד אבל אין בכלל פרטיות אם מישהו מאיתנו רוצה למשל לישון בזמן שהאחר עובד...או צריך לנהל שיחת זום או משהו. זה כמעט שלא קורה אבל בכל זאת...זוכרת שכאשר עוד עבדתי והייתי מקבלת טלפונים באמצע הלילה בגלל תקלה במחשב......או כיום אם T מנהל שיחת זום בדיוק בזמן שאני רוצה לישון צהריים......פחות מעשי. מזל שזה כמעט לא קורה. ובמקרה הכי גרוע יש עוד שני חדרי אורחים שאפשר לברוח אליהם 😊

אז זו היתה היסטורית החדרים שלי לאורך 67 שנות חיי...........

כעוף החול?

 בשלישי אחרי ששיחררתי את הפוסט הקודם קבלתי טלפון מהמטפל של אבא שלי שהיה איתו במרפאה של המנתח הפלסטי לצורך ביקורת. 

הוא העביר לי את הרופא, שדיווח שאבא התמוטט קצת אחרי שהגיע למרפאה, והם הזמינו לו אמבולנס. לא הצלחתי להבין ממנו מה זה "התמוטט" ואולי הוא נתן יותר פרטים אבל כנראה שהייתי בהלם ומבולבלת ולא לגמרי הבנתי מה שאומרים לי. הוא החזיר את הטלפון למטפל שהבטיח לעדכן אותי מה קורה, ואני בינתיים דיווחתי לאמא שלי, לאחי ול-T שהיה בפגישת עבודה. 

אחרי כרבע שעה המטפל התקשר שוב והעביר לי את הפרמדיק שדיווח בקצרה שהם "ייצבו" אותו ולוקחים אותו למיון, שאני יכולה לפגוש אותם שם. 

רק כשהגענו למיון התברר שאבא איבד גם הכרה וגם דופק והיה ללא לחץ דם - ובלי לשאול אף אחד הם עשו לו החייאה והוא הגיע בעצם לבית החולים כבר מונשם ומורדם. להורי יש הנחיה מקדימה של "נא לא להחיות" (מה שנקרא באנגלית DNR) אבל אלוהים יודע איפה זה רשום או מעודכן ומי בכלל יכול לדעת מזה אם הם לא שואלים אף אחד. 

אני, מצידו השני של הטלפון, לא הבנתי שהוא ללא דופק או לחץ דם וללא הכרה, ובעצם לולא היו שואלים אותי במיון אם יש לו הנחיה כזאת לא הייתי זוכרת לומר זאת. אמא שלי טוענת שגם היא לא היתה זוכרת אם זה היה קורה בבית כשהיא נוכחת. למזלי במיון שאלו, ואז אמרתי להם במפורש, אז הם לא נקטו בעוד אמצעים מאריכי חיים (שהם ממש עמדו להתחיל לעשות לפני שהגעתי). 

תוך זמן קצר הגיעו לבית החולים גם אחי וגיסתי, שהביאו בדרך את אמא, ואז גם בתי הגיעה וגם T. 

הוסבר לנו שמרגע שהוכנסה ההנשמה אסור להם להוציא אותה, ועכשיו אבא היה תקוע במצב הזה - ולא היה לנו מושג מה קורה ומה יהיה. 

באיזה שהוא שלב העלו אותו לחדר טיפול נמרץ במחלקה פנימית - בעצם אותה מחלקה שבה היה מאושפז לפני שנתיים כשחטף דלקת ריאות מהאספירציה ואחר כך נשלח לשיקום לשלושה חודשים. זכרנו אותם והם זכרו אותו, ואותנו. 

אמא שלי - שכבר כמה שנים טובות מחכה לתרחיש הגרוע מכל - כבר התחילה להשלים עם העובדה שהוא עומד למות - והתחילה לחשוב מה לעשות עם התרופות שלו ועם כל האוכל שיש במקרר ובפריזר - ומצד שני דיברה אליו באהבה אינסופית ושאלה אם הוא שומע אותה ( כי הרופא אמר שאולי, למרות שהוא מחוסר הכרה, הוא שומע אותנו)...זה שבר לי את הלב. 

אני הרגשתי בעיקר בלבול וזעם גדול על כך שהכניסו אותו למצב הזה בניגוד לרצונו - וגם הייתי די מוצפת, עם כל המחשבות של מה הולך לקרות עכשיו ואיך אסתדר עם כל מה שצריך יהיה לעשות..........

אף אחד לא ידע (ועדיין לא יודע) לומר לנו מה בעצם קרה לו, כי הבדיקות השונות לא מעידות על קריש דם או אירוע לבבי נוסף והריאות נקיות. הלב גמור - בקושי עובד, כנראה בגלל שני המסתמים הפגומים שלו, שבזמנו סירבו לנתח ולתקן בגלל מצבו הכללי, וכבר אז אמרו לו שהוא ייגמר תוך כחמש שנים (כן, זה בדיוק עכשיו) - אבל יש קוצב...אז לפחות מבחינה חשמלית זה עוזר. ממצב הגפיים רואים שהלב בקושי נותן עבודה. 

בכל מקרה לפי הפרוטוקול של בית החולים הם התחילו לנסות לגמול אותו מההנשמה. ביום הראשון זה לא הצליח, אבל למחרת כן - ומאז הוא נושם בכוחות עצמו אבל מקבל חמצן. הרבה חמצן. הם הפסיקו עם ההרדמה והוא התחיל להתעורר אבל עדיין מסטול ולא מצליח לדבר. רק להנהן או להניד ראשו בתשובות לשאלות, שנראה שהוא מבין ושהוא מזהה אותנו. הוא הניד ראשו לשלילה כששאלנו אם כואב משהו. הרופאים טוענים שלוקח המון זמן עד שכל חומרי ההרדמה נעלמים מהגוף. אז נראה איך הוא יהיה כאשר יתעורר לגמרי. לא מעזה לקוות שיחזור לעצמו לגמרי, למרות שהוא כנראה מאד חזק והכל יכול לקרות. 

מתפללת בשבילו שלא יישאר במצב הזה של בין לבין, לא כאן ולא שם, סיעודי בלי שום איכות חיים. וגם בשביל אמא. 

היא - כמו שהיא - משתבללת, וכאשר היא לא איתנו בבית חולים היא לבד בבית, מסרבת לבוא אלינו או אל אחי ואפילו מסרבת שיגיעו לבקר אצלה. אנחנו מכירים אותה ויודעים שכל מפגש עם בני אדם (חוץ מאבא שלי) הוא מאמץ בשבילה. ובשלב זה מניחים לה. 

המטפל של אבא דואג ומתפלל ש אבא ייצא מזה ויחזור לעצמו. הוא כזה חמוד (וגם מן הסתם לא רוצה לאבד את העבודה הזאת). כרגע בטיפול נמרץ אי אפשר להיות עם אבא כל הזמן ולכן אנחנו לא לוקחים אותו לבית החולים, אבל אם יתעורר ויתחיל להשתקם, ברור שנזדקק לו. 

אז זה המצב כרגע, יש עוד עדכונים אבל...אכתוב עליהם בנפרד. אני יודעת שזו לא תכנית כבקשתך אבל מתפללת שאו שיילך לעולם שכולו טוב או שיחזור לעצמו......אבל באמת בבקשה בבקשה שלא יישאר ככה..............