סופשבוע משפחתי וקפיצה ספונטנית לים המלח עם הנכדים

בששי הגיעו לארוחת ששי גם הורי וגם בתי ומשפחתה. 

היה טעים מאד ונעים מאד, והנכדים הגדולים נשארו כרגיל לישון. 

התכנון היה שהם יהיו אצלנו כמה ימים בתחילת השבוע, ולכן לא תכננו פעילות מיוחד לשבת ובתי אספה אותם מוקדם, יחסית, ולקחה את כולם לבריכה.

בערב הבנים הלכו עם חתני לשיעור פרטי בקרוס פיט, ואחרי השיעור עצרו בהפגנה של הרצליה וחוו את המחאה ממקור ראשון בפעם הראשונה. 

גם אנחנו כמובן השתתפנו בהפגנה במוצ"ש, בקפלן. נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, דיבר מאד יפה. וגם סחף את הקהל.  שבנוסף לכל הידע שלו ולכל כשרונותיו הוא התגלה כנואם מוכשר. 

ואז, כשהתלבטנו איך לבלות עם הנכדים בימים שבהם הם אצלנו, עלה בדעתו של T רעיון לקחת אותם לחופשה במלון כלשהו, עם בריכה - משהו שיוציא אותם לגמרי מהשיגרה וישמח אותם. בהתחלה הרעיון של ים המלח נשמע הזוי, בגלל החום הגדול. אבל במחשבה שנייה הבנו שחם מאד בכל מקום, וממילא נהיה כל הזמן או בבריכה, או בים המלח עצמו או במזגן כלשהו. 

בתי וחתני הסכימו, נשמותק וחכמוד התלהבו, וכך יצאנו בראשון דרומה לחופשה במלון לבד עם נכדינו הבכורים בפעם הראשונה. 

כמה חם היה? כמו שנשמותק אמר: חם "טילים" 🤣(במלעיל). 

המלון עצמו לא היה להיט - מצב תחזוקה די ירוד ואוכל בינוני לגמרי, אבל האמת שלא היו לנו ציפיות, החדר היה מרווח עם שתי מיטות גדולות ומרפסת, והכי חשוב - המזגן עבד מצוין. 

הבריכה היתה גדולה וחביבה, והקפדנו להיות בה בשעות שלא כל שאר האורחים היו, בבוקר ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. הילדים יכלו לשחות ולהשתכך בה שעות בלי שיימאס להם, ורוב הזמן גם אנחנו השתכשכנו יחד איתם. משום מה בשעה 12:00 בצהריים התחילו שם לדפוק מוסיקה בדציבלים לא סבירים. 

בשעות אחר הצהריים נהגנו לרדת לים המלח, וליהנות שם מהשקט ומהציפה האופיינית - שהם לא הכירו עד עכשיו. יום אחד אפילו מרחנו את עצמנו בבוץ המיוחד, והנכדים התבדחו על כך שהם מרגישים צעירים בעשרים שנה (הגענו לגילאי "מינוס" כמובן 😂).

בבקרים עם הזריחה היינו יוצאים, T ואני להליכת הבוקר שלנו. לא היה פשוט כי כבר בשעות המוקדמות (5:00-6:00 בבוקר) הטמפרטורות הגיעו ל-30 וגם 32 מעלות, אבל היתה מעט רוח וצלחנו את זה בשלום. 

כפי שבתי הזהירה אותנו מראש, המתבגרים הצעירים האלה אוכלים בכמויות ובתדירות שלא הכרנו. אחרי ארוחת בוקר ענקית הם תמיד אכלו גם ארטיק כלשהו, פיצה בצהריים ועוד איזה נשנוש אחר הצהריים, וארוחת ערב מלאה כרגיל. מדהים מה שההורמונים עושים להם. 

כל מיני תכניות טנטטיביות שהיו ל-T לגבי טיולים בנחל דוד או עלייה למצדה נגוזו ברגע שהבנו שפשוט חם מדי. ויתרנו. נשתדל לחזור איתם לשם מתי שהוא בחורף. 

לסיכום - הם מאד נהנו ואנחנו מאד נהננו מהם. היו פה ושם חיכוכים אבל בסך הכל החופשה עברה ממש בצורה נהדרת. בדרך חזרה T עשה עיקוף לא קטן במיוחד כדי לעצור איתם לארוחת צהריים בחומוסייה מצויינת כדי להחזיר אותם הביתה שבעים ומרוצים. 

למדור השרביט החם - פעילות ספורטיבית

 בתחום הפעילות הגופנית אני חושבת שאני יכולה לחלק את החיים שלי לשלושה מקטעים.

כילדה הייתי מאד מאד פעילה גופנית. 

כבר כתינוקת הייתי בין הראשונים (כך סיפרו לי) לזחול על גחוני בבית התינוקות (והיה למי להשוות), הלכתי ורצתי ורקדתי בלי סוף ודילגתי. אבא שלי לימד ריקודי עם בזמנו הפנוי באותן השנים, ובכל יום ששי רקדנו - הוא, אמא שלי ואני - ריקודי עם בסלון הקטן שלנו (שהפך בלילות לחדר השינה שלהם). ומרגע שניתן היה לרשום אותי לחוגים (בסביבות גיל ארבע) הורי הקפידו שאשתתף בחוגים כגון 'ריתמיקה' ואחר כך מחול (מודרני, כי זה מה שאבא שלי אהב ורקד בעצמו, הוא לא סבל בלט קלאסי). 

כל הזכויות שמורות לאתר CBS NEWS

במקביל רשמו אותי לשיעורי שחייה והתעמלות בי.מ.ק.א. 

כל הזכויות שמורות לאתר time.com

בזמני הפנוי בשנות ילדותי הייתי יורד "לדשא" (כך קראנו לזה) שגבל בשלושה בניינים ומשחקת משחקי שונים עם ילדי השכנים - מחבואים, תופסת, 'אחד שתיים שלוש - דג מלוח' ועוד משחקים שכללו פעילות גופנית.

כשעברנו ללוס אנג'לס, בהיות בת תשע וחצי, חלק מהפעילויות האלה הסתיים. כבר לא היה "דשא" משותף לבניין וילדים שם לא "ירדו למטה" לשחק בשעות אחר הצהריים. היתה אמנם בריכה בבניין הראשון בו גרנו בשכירות, אבל היא שימשה בעיקר לרביצה ושיזוף. 

בבית הספר היסודי עדיין הצטיינתי בריצה, משחקי כדורסל ומחניים (הייתי אלופה במחניים) אבל ככל שהורי רשמו אותי גם לשיעורי שחייה בימ.ק.א המקומי וגם לשיעורי מחול (ג'אז, הפעם, כי זה מה שהיה זמין למי שלא רקדה בלט או סטפס) לא אהבתי ללכת ודי מהר נשרתי.

נכנסתי לגיל ההתבגרות והתחלתי לעלות במשקל ולא בא לי לזוז וגם לא אהבתי לראות את הגוף שלי במראות הגדולות שכיסו בחדר החוגים את כל הקירות. הייתי יושבת בבית שעות עם ספר או מול הטלוויזיה, ועם החברות שלי הייתי משחקת במשחקים שברובם לא כללו פעילות גופנית. 

זו היתה תחילת תקופת ה"פַּדְלָאוּת" שלי. והיא נמשכה די הרבה זמן. 

כשחזרנו לישראל הצטרפתי לתנועת "השומר הצעיר" ולאחר מכן ל"צופים" אז ברור שיצאתי לטיולים ובסך הכל נהניתי מאד אבל ממש לא היה לי קל, בעיקר בעליות. ממש לא הייתי בכושר. 

היו פה ושם הבלחות של ספורט - למשל בקורס קצינות. ראשית, הכריחו אותנו לרוץ כל ערב, ובעל כורחי לימדתי את עצמי לרוץ ולנשום - רצנו עם נעליי צבא גבוהות, לא עם נעלי ספורט, וזה היה כנראה אחד הדברים הפחות בריאים שעשיתי בחיי - אבל הקפדתי להמשיך עם זה קצת גם אחרי הקורס. זה עבר לי די מהר. כמובן שלא ידעתי אז דבר על כף הרגל הקמורה שלי, על הקשת הגבוהה מדי ועל כל מה שגיליתי הרבה יותר מאוחר בחיי, כיצד כל משקל הגוף שלי בעצם נסמך על שלוש נקודות קטנות בכף רגלי. 

הזכויות שמורות לאתר https://www.achilles.co.il/page/pes-cavus

גם כשבגרתי, התחתנתי ונולדו לי ילדים, פה ושם חברה היתה משכנעת אותי שנירשם יחד לשיעורי התעמלות, ובשלב כלשהו, בשנות השלושים לחיי, נרשמתי לקאנטרי והתחלתי לשחות, ומאוחר יותר להתעמל באופן קבוע בחדר הכושר בבקרים לפני העבודה. הייתי מתייצבת בקאנטרי בחמש ורבע, איך שהוא היה נפתח, מתעמלת כחצי שעה/שעה, מתקלחת ונוסעת ישר לעבודה. 

אבל בכל פעם שחליתי, למשל, והפסקתי להתעמל - לקח לי זמן לחזור לזה. 

בתקופה ההיא, במקביל לעבודתי בתחום המחשבים, התחלתי ללמוד עיסוי שבדי, וגיליתי שנדרש כושר גופני כדי לעסוק בכך ברצינות. עבדתי כמעסה, בחדר טיפולים שסידרתי לעצמי בבית, מחוץ לשעות העבודה ובסופי שבוע, ואחרי כמה שנים למדתי גם רפלקסולוגיה - והוספתי גם את זה לפעילות.

כל זה נפסק קצת אחרי גיל ארבעים כשהתחילו לי דלקות קשות במפרקי הכתף. עברתי טיפולים שונים וגם קבלתי כמה פעמים זריקות ישירות לגיד (לפעמים בכתף ימין אבל לרוב בכתף שמאל, שעושה לי בעיות גם היום), ופרט לתרגילים ספציפיים שקבלתי מהמטפלים השונים (פיסיותרפיסטים, אוסתיאופטים וכו) שנועדו "לשמן" את מפרקי הכתפיים, לחזק את השרירים שמסביב ולשמור על התנועה (שלא לקבל "כתף קפואה") פחות או יותר הפסקתי לעסוק בכל פעילות שכרוכה בהפעלת הזרועות (פרט לעבודה כמובן, על המקלדת, ומטלות הבית). 

המשכתי בפעילות אירובית, בחדר הכושר (מסילה, אליפטיקל) אבל לא באדיקות יום יומית ולא יותר מחצי שעה בדרך כלל. 

מאז שהפסקתי לעבוד (במחשבים) והתפנה לי זמן, חזרתי להתעמל לעיתים יותר קרובות, אבל עדיין זה לא היה ברמת הפעילות שאני עוסקת בה היום.

לפני כחמש שנים נכנסתי ל"שוונג" של הליכה, בהתחלה לבד, גם לשם הבריאות אבל גם כי רציתי להגביר את הכושר הגופני שלי כדי להצטרף לקבוצת הטיולים שארגנה 'שריתה' עם כמה נשים מהיישוב שלה וחברות נוספות. היה לי ברור שאין לי סיכוי להצליח לעמוד בקצב וברמת הטיולים שלהן והחלטתי להתאמן ולהיערך לכך לפני שהצטרפתי, וזה אכן הצליח לי. גם שיפרתי את הכושר הגופני שלי וגם זכיתי ליהנות מטיולים יפים בארץ בחברת נשים מעניינות ונחמדות. 

בתום אותה שנה הקבוצה התפרקה לה (המדריכה המצוינת שנהגנו להעסיק הפסיקה לעבוד איתנו ופנתה לעבודה עם קבוצות גדולות מחו"ל, והיה קושי להשיג מדריכים טובים במקומה) וגם אני נקעתי את הקרסול באופן קשה, ולקח לי זמן לחזור לעצמי ולפעילות. 

אמנם התאוששתי וחזרתי להליכות ולחדר הכושר, אבל זו כנראה היתה רק ההקדמה לתקופה הנוכחית. 

מה שמביא אותי לשלוש וחצי השנים האחרונות. זה המקטע השלישי והנוכחי בחיי. מרגע שגם T וגם אני החלטנו לעשות שינוי דראסטי בהרגלים, בתפריט ובאורח חיינו, הספורט הפך להיות חלק משמעותי יותר ביום יום שלנו.

התחלנו ממש בהדרגה, עם הליכה של קילומטר ביום, בהתחלה, שגדל לשני קילומטר ואז שלושה. שלושה הפכו לארבעה וכך המשכנו להגדיל את המרחק ואת הזמן עד שאני הגעתי לשמונה קילומטר ו-T לעיתים גם מגיע ל-12. בשנה שעברה גם התחלתי אימון ריצה (לסירוגין) במשך חצי שעה מתוך כל השעה וחצי שלוקח לי להשלים שמונה קילומטר. אבל מאז הבעיות שהיו לי עם כף הרגל השנה, בשלב זה לא חזרתי לרוץ. 

כשנפתחו חדרי הכושר אחרי אחד הסגרים, נרשמנו לאחד שנמצא מרחק דקות הליכה ספורות מהבית, ואז התחלנו לשלב ביקור בחדר כושר כמה פעמים בשבוע. כאשר אני בחדר כושר אני בדרך כלל מתעמלת שעה על האליפטיקל, ואז עוברת בין מכשירי הכוח במשך עוד כרבע שעה, עוד כמה תרגילים (בטן, גב) על המזרון, מתיחות והביתה. לעיתים רחוקות אני הולכת/רצה על המסילה בחדר כושר, במקום מכשיר האליפטיקל. 

אנחנו מתעמלים כל יום. גם בשבת.

כשאנחנו יוצאים לחופש אנחנו גם כן מתעמלים, גם אם זו חופשת "בטן/גב" או סתם תיירות, והרבה פעמים אנחנו בוחרים בחופשות שכרוכות בהליכות, טרקים, טיפוס וכדומה. 

אז זו היתה סקירה על ההיבט הספורטיבי של חיי....ושרק נהיה בריאים ונתמיד. 

על נכדים, ספרים והפיכה משטרית

השבוע עברה מדינתנו עוד שלב בדרך להפיכתה ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה. 

זהו רק שלב אבל זהו הכיוון וזהו היעד. ייתכן שנצליח למנוע בסופו של דבר מהיעד הסופי להתגשם (משום מה אני בספק, T יותר אופטימי ממני) אבל עוד קודם הדמוקרטיה שלנו לא היתה חזקה במיוחד או שלמה במיוחד, ולכן לא יהיה קשה - טיפין טיפין אם לא בבת אחת - לערער את מה שנותר ולאפשר לשלטון, שלפחות בהרכבו הנוכחי משלב שחיתות עם משיחיות גזענית ושאיפה לכפייה דתית ושלילת זכויות מיעוטים ונשים יחד עם טפילות בטחונית וכלכלית. 

מדוע איני אופטימית? 

כי כפי שאני רואה זאת, יש במדינה שלנו, בעם שלנו, כמה חלקים. יש את אלה שרוצים את ההפיכה המשטרית או לפחות את חלקה. יש את אלה שמתנגדים לה, מתעקשים על מדינה עם יושר והפרדת רשויות ושלטון החוק וזכויות אדם ושיוויון גם בזכויות וגם בחובות, ומוכנים למחות ולשבות ולשלם מחירים כדי להשיג זאת. 

כמו שאני רואה זאת, שתי אלה הן קבוצות קטנות יחסית. ברוב המוחלט יש שתי קבוצות אחרות. יש את אלה שלא ממש אכפת להם או שלא ממש מבינים מה המשמעות של ההפיכה המשטרית ומה הכוונות של מי שמחוקק אותה. זו קבוצה ממש גדולה. ויש עוד קבוצה ממש גדולה. קבוצה זו מורכבת מאנשים שכן אכפת להם, וכן חשובה להם הדמוקרטיה, וכן חשוב להם להילחם בשחיתות וכן חשוב להם השיוויון בזכויות ובחובות. אבל הקבוצה הזאת, שגם היא ממש גדולה להערכתי, לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור זה. אלה לא מוכנים שיפריעו לאורח החיים שלהם. הם רוצים מחאה מנומסת במקומות מוגבלים שהוקצו לכך מראש. אל תחסמו כבישים ואל תשתקו את שדה התעופה ואל תשביתו את המערכת הרפואית או החינוכית או את העסקים או את החנויות...... 

ולי יש הרגשה קשה מאד שהקבוצה הזו, האחרונה, יחד עם זו הקודמת שלא אכפת לה או שלא מבינה - הן אלה שיפילו את המחאה. הן אלה שיתקוממו נגדה ברגע שהיא "תזיז להם את הגבינה". כי הן הרוב. 

התעצבנתי כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות אבל לא באמת התאכזבתי. לא ציפיתי שיקרה איזה נס. הבנתי כבר את הכוחות הפועלים בשטח. הבנתי מה קורה. אוף אני ממש עצובה. 

ובתוך העצב והכעס אני בכל זאת מנסה להמשיך את השיגרה שלי, בין הפגנה לשיבוש, מסרבת להידבק לרדיו או לטלוויזיה או לאתרי החדשות במשך כל שעות היממה. את T קצת יותר קשה לנתק מזה, ואני קצת דואגת לבריאות שלו. גם הפיסית וגם הנפשית. הוא לעומת זאת מכחיש שזה משפיע עליו ככה, ושהוא בסדר גמור. 

כמובן שהוא היה בירושלים ביום שני. כמובן שהיינו בקפלן במוצאי שבת. אמנם T חטף שני התקפי כאבים בשבת. אחד קשה מאד על הבוקר בזמן ההליכה ועוד אחד קל יותר אחר הצהריים. אבל אז הוא מתאושש קצת וקם וממשיך כרגיל. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת. 

בששי עשינו כאן ארוחת ערב שקטה רק עם הורי, שגם בסופה שלחנו אותם הביתה עם קופסאות אוכל. אמא שלי הביעה את מחאתה אבל בסופו של דבר הם לקחו את הכל. איך אגיד לה שהאוכל שהיא מבשלת הפך לבלתי אכיל? לא נעים. 

בשבת לפני שנסענו לקפלן עברנו אחר הצהריים אצל בתי, וכך יצא לנו להיות איתם קצת למרות שלא הגיעו בששי. היה נחמד אבל היה קצת קשה לראות את חכמוד (עמוק במצברוח של גיל ההתבגרות) מוציא את העצבים שלו על נשמותק. זה קורה המון וזה כבר יצא משליטה, ולשמחתי גם בתי וגם חתני תפסו אותו לשיחות אחרי זה - ונראה לי שלפחות הוא מודע ולפחות הוא ישתדל להפסיק עם זה, ואולי למצוא דרך להפנות את התסכולים שלו לכיוונים אחרים. מה שעצוב הוא, שהוא מאד אוהב את נשמותק וגם נשמותק מאד אוהב אותו. אבל אחיו הצעיר הוא כנראה האובייקט הכי נוח להוציא עליו את התסכולים שלו. 

השבוע קראתי את הספר "אחות לפליאדות" מאת אורית אילן. זה ספר של גיסתי, שהיא השאילה לאמא שלי, ושתיהן לא ידעו לומר לי מה דעתן בעצם עליו. הספר קיבל את פרס ספיר לשנת 2022 והאמת היא שגם אני לא סגורה לגבי דעתי עליו, אבל הקריאה זרמה לי בקלות וסיימתי אותו תוך כמה ימים. 

בזמן ש-T נסע לכנסת להפגין, אני נשארתי בבית. גם כי הגיעו לתקן את השער (שכנף אחת שלו שקעה קצת וזה גרם לו להתקע בפתיחה ובסגירה), וגם כי היה לי תור לבדיקת השד השנתית שלי אצל כירורג. 

הממוגרפיה יצאה תקינה, אבל כבכל שנה חשוב לי שתהיה גם בדיקה קלינית יסודית, ליתר בטחון. גם ככה אני בודקת כל שנה, אבל מאז שאני לוקחת הורמונים של גיל המעבר אני מקפידה על זה עוד יותר. כמו ש'רופאהחדשה' אמרה, הבדיקות לא מונעות את הבעיות, אבל גילוי מוקדם ככל האפשר הוא בכל זאת עדיף על כלום. 

אגב, לגמרי במקרה קבעתי את התור אצל אותו כירורג שבדק את T כשרק התחיל לו כל הסיפור הבריאותי (שלא נגמר), ושלח אותו לאיכילוב להסרת כיס המרה....ודאג לו למנתח מעולה ואחר כך העביר אותו לפרופסור....רופא קשוב ויסודי ומקצועי שגם נתן יחס אישי והתכתב עם T בוואטסאפ הרבה אחרי שכבר לא היה תחת טיפולו הישיר, ואפילו בששי בערב. בחור זהב. אנחנו יודעים שהוא היה לפחות שנה בספרד בהשתלמות, כי כאשר T רצה לשלוח לו פרחים להבעת תודה (אחרי שעבר את הניתוח הגדול בהצלחה), התברר שהוא לא בארץ. עכשיו כאשר חיפשתי תור לכירורג עבור בדיקת השד, פתאום ראיתי שהוא שוב מופיע ברשימה ביישוב שלנו. צירוף מקרים. הוא זכר את T ואת המקרה שלו ושאל עליו, והביע גם הוא תסכול גדול על כך שלמרות הניתוח עבר תקין, לכאורה, ושלא מצאו סרטן - תודה לאל - עדיין ממשיכים ההתקפים ובעיות עיכול שונות. 

הבדיקה הקלינית היתה תקינה ובמפתיע הוא אמר שבפעם הבאה ירצה גם להפנות אותי לאולטרסאונד. בנוסף לממוגרפיה. 

עוד השבוע בתי ביקשה עזרה באיסוף נשמותק והחבר שלו מחוג "מבוכים ודרקונים". נסענו להרצליה וחיכינו שהם ייצאו מהחוג. התברר שזה לא רק החבר אלא גם אחיו הצעיר. זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. נשמותק כמובן אמר שלום וחיבק אותנו, אבל שני האחים התעלמו מנוכחותנו לחלוטין. הם לא הפסיקו לדבר ביניהם (על נושאים של "מבוכים ודרקונים") והם גם לא הפסיקו להשתעל. כל הזמן הם השתעלו. הם נתנו לנו את הכתובת שלהם, שנוכל להקפיץ אותם הביתה, ושוב התעלמו מאיתנו לחלוטין. שוחחנו עם נשמותק על החוג ועל הקייטנה שהיה בה בבוקר, וכשהגענו לכתובת של האחים הם ירדו מהרכב בלי לומר שלום או תודה או כלום. כשהם סגרו אחריהם את הדלת אמרתי "על לה דבר" ונשמותק צחק. הוא הבין. כשסיפרתי לבתי היא אמרה שזה בדיוק ככה איתם. ושגם על השיעול הבלתי נגמר הזה היא כבר דיברה עם אמא שלהם. מוזר. 

היה מאד נחמד להיות שוב אצל בתי ככה סתם באמצע השבוע, ויצא לנו לבלות עוד קצת זמן איכות אתה ועם כל אחד מהנכדים. חכמוד הראה לנו איך הוא משחק כדורסל (יש להם סל בחדר) ושרי הראתה לנו איך היא מתנדנדת על ה"טבעות" שתלויות להם מהתקרה. ממש חדר ספורט חתני בנה לעצמו ולהם שם עוד בתקופת הסגרים של הקורונה. 

היה לי חשוב שיצאנו מהבית והיינו עם אנשים שאנחנו אוהבים ובמשך כמה שעות T לא היה מחובר לחדשות. אמנם דיברנו על זה - כמובן - אי אפשר להמנע מזה. אבל זה עשה לי טוב. והסברתי ל-T. שאולי זה לא משפיע עליו (קשה לי להאמין אבל הוא אלוף ההדחקות האיש שלי) אבל עלי זה מאד משפיע, ואני רוצה לעשות הכל כדי לא לצלול לדכדוך הזה שאפף אותי בכל החודשים לפני שנסענו לארה"ב. הוא אמר שהוא מבין. נראה מה יהיה הלאה. 

למדור השרביט החם - יוקר המחייה

השבוע במדור השרביט החם מבקש טליק לשמוע כיצד אנחנו מתמודדים עם יוקר המחייה. 

אז האמת היא שמזה כמה שנים טובות שאנחנו מתנהלים באופן יותר מפוקח, מפוכח ומהודק עם התקציב המשפחתי שלנו - כי נכון שכרגע יוקר המחייה הוא בין הגרועים שהיו אי פעם, אבל זו בעצם מגמה שנמשכת כבר די הרבה שנים: השחיקה של ההכנסה לעומת ההתייקרות של ההוצאה. כבר לפני שנים ניתן היה לראות את הפער ההולך וגובר בין ההכנסות להוצאות בארץ לעומת חו"ל, זה מקצין עכשיו אבל זה ממש לא חדש.

אז איך אנחנו מתנהלים? 

כמו טליק, פיצלנו את הקניות שלנו.  אנחנו קונים ירקות ופירות במקום אחד, שהוא גם זול יותר וגם האיכות של הסחורה הרבה יותר משובחת מאשר בסופר (כולל רמי לוי ויוחננוף) ואצל הירקנים היקרנים ביישוב שלנו. את שאר הקנייה השבועית שכוללת מוצרי חלב, לחם, ביצים, מוצרים יבשים וכדומה אנחנו קונים במקום אחר. היתה תקופה שבה, את הבשר והעוף היינו קונים אצל קצבים ביישוב שלנו. כשהם גם התייקרו מאד וגם איכות הבשר אכזבה, גילינו קצביות משובחות בטירה. אחרי זמן מה, גילינו שבסופר בטירה יש מחלקת עוף ובשר שהסחורה בה משובחת והמחירים בה מצויינים. אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. עם דגים קרה משהו דומה. כשעוד קנינו ביוחננוף נהגנו לקנות גם את הדגים שם, אבל אז גילינו שגם ביישוב שלנו יש חנות דגים טובה. כשהתברר שגם הוא יקר מאד, עברנו לקנות בטירה, ואז גילינו שגם המקום בו קנינו התייקר מאד, ומצאנו שם מקום חדש, לא פחות טוב (אבל פחות מפונפן) וזול יותר. בקיצור, אנחנו לא נאמנים למקום אלא כל הזמן בודקים ומשנים. 

ביישוב שלנו יש הרבה מאד ירקנים, כאמור הם יקרנים, וחלקם גם הפכו ל"מינימרקט" (כנראה בתקופת הקורונה, בה נשארנו רובנו רוב הזמן בתוך היישובים שלנו). יש גם לא מעט  קצבים וכאמור יש גם חנות דגים. כולם כולם יקרים מאד, אבל אם צריך השלמה של משהו קטן מעכשיו לעכשיו, זה פתרון טוב. יש כמה מכולות וסופרים קטנים, מוגבלים במלאי וגם כן יקרים. ואם אנחנו נתקעים בשבת או בחג אפשר לקפוץ לצומת בני דרור להשלים ב"טיב טעם" היקרים גם הם. 

אנחנו תמיד הולכים לקניות עם רשימה. קונים רק מה שצריך.

אם ברשימה יש שמפו בודד או נוזל כביסה, למשל, אז בדרך כלל נקנה אותו בסופר בקנייה השבועית. אבל אם הצטברו לנו חומרי ניקוי רבים ברשימה, נקפוץ לחנות ממש זולה כאן מחוץ ליישוב שבה עדיף לרכז קניות מסוג זה. 

בכל רכישה אחרת - בין אם זה חידוש ביטוח לרכב או לבית או ביטוח נסיעות - בכל שנה מחדש אנחנו עושים חקר שוק. כשרוצים להחליף מכשיר חשמלי או ריהוט או כל דבר אחר לבית - עושים חקר שוק. לא תמיד נרכוש את הזול ביותר, כי חשובה לנו גם האיכות, אבל לא נקנה סתם את ה"פירמה" הפופולרית. לדוגמא - הרובוט השואב שלנו הוא לא I-ROBOT והשואב האלחוטי שלנו הוא לא דייסון. 

אנחנו לא מאלה שאוהבים ללכת לקניות, של בגדים למשל, אלא אם צריך משהו מסוים ואז פשוט נוסעים, קונים וחוזרים הביתה. אבל כשאנחנו בארה"ב כן יוצא לנו הרבה פעמים לעשות שופינג - בעיקר כי אנחנו קונים לנכדים, אלה שנותרו בארץ ואלה שחיים שם - ואז מידי פעם גם קונים דברים עבור עצמנו. אבל, אנחנו עושים זאת זאת ברשתות זולות כמו טארגט, מארשל'ס ו-טי ג'יי מקס. לא ייאמן כמה זול שם. 

במסעדות אנחנו כבר ממעטים לאכול - אבל זה לא רק בגלל המחירים. כבר קיטרתי כאן על רמת השירות ורמת האוכל שנתקלנו בהם במסעדות - גם כאלה שנחשבות מאד - ונמאס לנו. בנוסף מאז ששינינו את אורח החיים שלנו ואת התפריט, אנחנו מקפידים יותר על מה שאנחנו אוכלים, ואת זה קשה יותר לעשות מחוץ לבית. אבל אם כבר באמת בא לנו לצאת לאכול בחוץ, נעדיף מסעדה עם אוכל משובח - אפילו פשוט - על פני אוכל מפונפן או פלצני. ואם זו מסעדה באמת באמת טובה, אז פחות נעשה עניין מהמחיר. 

בנוסף, בכל חודש בתחילת החודש אני מתיישבת עם ההוצאות של החודש שחלף וממלאת טבלת אקסל עם כל ההוצאות בחלוקה לקטגוריות. יש לי טבלאות אקסל עבור התקציב שלנו עבור כל חודש בשנה - טבלה אחת שמפרטת כמה הוצאנו על תחזוקת הבית, על ביגוד, על הסופר, על ביטוח, על מתנות לילדים או מתנות לנכדים, על מס הכנסה ועל תשלומי חשמל, גאז, ארנונה וכו. בכל חודש אני בודקת את ההכנסות שלנו לעומת ההוצאות שלנו, ומוודאה שלא חרגנו - לכל הפחות - בעדיפות ליתרת עודף. בנוסף אני מסכמת את כל זה גם ברמה השנתית. 

כך אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק לגבי מצבנו הפיננסי, ויכולים לתכנן לפי זה את החודשים הבאים / השנים הבאות.

בסך הכל מצבנו טוב מאד, וכיום שאנחנו חצי בפנסיה, רוב ההכנסות שלנו הן מהכנסה פאסיבית, מהשקעות שעשינו כאשר עוד עבדנו. 

כשמתאפשר אנחנו גם עוזרים לילדים. קונים להם דברים או מעבירים להם כסף. אבל לא באופן קבוע. 

אבל במציאות הנוכחית, למרות שהם עצמם עצמאיים כלכלית ומרוויחים לא רע, אני לא בטוחה שהם יוכלו ככה לעזור לילדים שלהם כשיגדלו, כי מצב יוקר המחייה רק הולך ומאמיר וגם כי הם (בעיקר המשפחה של בתי) נוטים בדרך כלל לאורח חיים יותר בזבזני מאיתנו . עכשיו, משרכשו דירה והם נכנסים להוצאות בגללה, הם התחילו להדק את החגורה - אז אני מקווה שזה יילך להם טוב. 

בכל מקרה הם יודעים שאנחנו כאן, נותנים להם גב, במקרה הצורך. 

מה יהיה בהמשך, עם כל התהליכים שעוברים על המדינה? אלוהים רק יודע. נקווה לטוב.