מה מעניין אותי ואיך אני מתעדכנת? - למדור השרביט החם

במדור השרביט החם בתאריך 24/12/2021 התעניינתי מה מעניין אתכם - והתכוונתי מבחינת מה שקורה סביבכם - בעולם, בשכונה, במדינה, במקום העבודה....

ושאלתי גם איך אתם מתעדכנים. סיפרתי שבעלי מדליק רדיו בערך דקה אחרי שהוא מתעורר, וברוב שעות היום הוא מאזין או קורא או צופה בצורה כלשהי של חדשות או אקטואליה או מתעניין בנושאים אחרים שמסקרנים אותו - דרך הרשת. 

לי יש איזו רתיעה מאקטואליה וחדשות - בעיקר מפוליטיקה - ועל ספת הפסיכולוג בטח ניתן להבין שחלק מזה נובע מהבית המאד מאד פוליטי (ומאד מאד קולני בנידון) שגדלתי בו. 

הורי חיו ונשמו פוליטיקה (ובמידה מסוימת הם עדיין כך) והיו מתווכחים ואף רבים בקולי קולות ועם הרבה רגש, עד כדי כך שאני כילדה הייתי נבהלת ולעיתים אף חוששת שהם ייפרדו בגלל זה. 

התברר לי הרבה יותר מאוחר שלא הייתי בכיוון בכלל, וזו פשוט הדרך שלהם לתקשר אחד עם השני. אבל הפנמתי והבנתי כמה דברים באותן שנים מוקדמות - ואחד מהם היה שכאשר יש למישהו דעה כלשהי - קשה עד בלתי אפשרי לשכנע אותו לשנות אותה. וכיון שמעולם לא הצטיינתי ברטוריקה, החלטתי פשוט לא לנסות אפילו. 

דבר נוסף שהבנתי עם השנים, הוא שהעובדה שמשהו כתוב בעיתון או באתר חדשות או נאמר במהדורת חדשות כלשהי - לא אומרת שזה באמת נכון. למדתי להטיל ספק, הרבה ספק, ואם נושא באמת חשוב לי אני מנסה ללמוד אותו מכל מיני כיוונים ולשמוע כל מיני מקורות כדי לנסות להבין מה קשור למציאות ומה פחות. לא תמיד זה אפשרי, האמת. 

עוד דבר שהבנתי עם השנים, הוא שבארצנו הקטנטונת גם אם לא תקשיב לחדשות ולא תקרא עיתון או באתר אינטרנט כלשהו, איכשהו תמיד תדע פחות או יותר מה קורה, לפחות את עיקרי הדברים. אני לא יודעת איך זה קורה, במיוחד כאשר אני כבר לא יוצאת יום יום מהבית, נוסעת לעבודה, נפגשת עם אנשים. אבל זה עדיין איכשהו קורה. אז אני פחות מתאמצת להתעדכן במהדורות חדשות, באפליקציות האקטואליה או באתרים שונים ברשת. 

זה פשוט מגיע אלי איכשהו. ולפעמים אם משהו בכל זאת מעניין אותי, אני מוצאת דרך להתעמק בו מעט יותר. כמו למשל הפודקסט של אלעד שמחיוף או הפודקסט "האינטרס הכלכלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה עם רועי כ"ץ ואדריאן פילוט. או כמובן הפודקסט המעולה "חיות כיס" של "כאן". 

אבל אם לפני שנים רבות היינו מנויים לעיתון והייתי מעלעלת בכותרות הראשיות ובדף האחורי עם כוס הקפה לפני שהייתי יוצאת לעבודה, היום זה כבר לא ככה. ואם יש תקופות (כמו בזמן מלחמה או בתחילתה של המגיפה) שבהן אני מפעילה את ההתראות של אפליקציות כמו YNET או N12 כדי להתעדכן במיידי כאשר "קורה משהו" - אז כבר הרבה זמן הן מושתקות אצלי. 

ויחד עם זאת - איכשהו, אני כן מעודכנת. ואיכשהו, למרות שאני מתעקשת שאני ממש לא מבינה בפוליטיקה ובאקטואליה ובטח לא בכלכלה.... כן יש לי דעה (לא תמיד מוצקה) על הדברים שקורים בסביבתי, בארץ ובעולם. 

אז מה בכל זאת מעניין אותי? כנראה שהרבה דברים. ואיך אני מתעדכנת? וואלה, בסוף זה פשוט מגיע אלי. 

עדכוני השבוע

כיון שבתי עם משפחתה בודדו את עצמם מאיתנו השבוע, לגונן עלינו מפני נגיפי קורונה שאולי דבקו בהם עקב חשיפתם לאמו של חתני, רק הורי הגיעו בששי לארוחת ערב אינטימית וטעימה מאד. כולנו נהנינו מאד. 

הלילות האחרונים עוברים על T בטוב, והוא מתחיל להרגיש שאולי אולי רואים את הסוף של ההחלמה הקשה הזאת. 

בבקרים הוא כבר הולך 7 ואף 8 קילומטר, בקצב מצוין, וכשיורד גשם הוא גם הולך לחדר כושר. הוא עדיין מתעייף מאד אבל זו לא בעייה גדולה, יש לו הרבה זמן והזדמנות לנוח. 

השבוע גם ביוכימיה וגם דודתו של T באנגליה חגגו ימי הולדת.

ביוכימיה חגגה יום הולדת 70 - וזה היה יכול להיות מאד משמח לולא הדכדוך המובן שנפל עליה, מכך שמאז שיצאה לפנסיה יש קורונה ואין באמת אפשרות לעשות את כל מה שהיא חשבה ותכננה לעשות בשנות הגמלאות שלה. באמת מבאס. 

שלחנו לה זר צבעוניים יפים וכתבנו ברכה מהלב, ואנחנו מקווים שבשוך גל האומיקרון הנוכחי נוכל לחגוג יחד - את יום הולדתה וכבר גם יום הולדתי שיחול בששי בקרוב - כפי שאנחנו נוהגים לחגוג יחד רוב השנים. 

דודתו של T חגגה יום הולדת 97 וגם לה ארגנו משלוח זר פרחים מהודר (מדהים כמה קל בימינו לארגן משלוח פרחים כולל יין או שוקולד או ארגטל יפה לחו"ל) עם ברכה אוהבת וזה כמובן שימח אותה מאד. 

בגיזרת הסאגה הבלתי נגמרת של תיקון השער - הגעת הטכנאי נדחתה מראשון לשני (בגלל שהטכנאי של יום ראשון נכנס לבידוד, כמובן) אך לזכותו של הטכנאי השני ייאמר שהוא הגיע בזמן ובגשם שוטף, בדק ומצא את הבעייה - בכלל בכבל שעובר מתחת לשביל ומחבר את פיקוד השער למנוע של כנף שמאל. 

נראה שבעת ההשחלה של כבל החשמל שבוצעה על ידי איש התקשורת שלנו נשחק ציפוי הכבל ונחשף, ועם הגשם הראשון והמים שחלחלו הוא התחיל לקצר בכל פעם שהפעלנו את השלט של השער. כעת נצטרך להזמין אותו להחליף לכבל תקין. בינתיים ניתק הטכנאי את הכנף השמאלית של השער כדי שנוכל לפחות לפתוח ולסגור את הכנף הימנית בעזרת השלט. נסתדר ככה בינתיים. 

השבוע התקדם קצת עוד פרויקט גדול שלי שאני לא יכולה לפרט עליו בבלוג, אבל אז התברר שכמו דברים אחרים רבים (מדי) גם כאן בוצעה עבודה לגמרי רשלנית על ידי נותני השירות, ונאלצנו להחזיר את הכל ולדרוש ביצוע (חלקי) מחדש. אז גם זה ייאלץ לחכות עוד קצת. 

אמו של חתני עדיין עם הקורונה - עדיין חיובית ב-PCR אחרי 10 ימי סימפטומים, מרגישה די בסדר, אבל יש לה די הרבה ליחה והיא מאד חלשה. T אומר שאין סיכוי שזה אומיקרון ושהיא כנראה חטפה דלתה. אין לי מושג ואני לא חושבת שבדקו לה את זה בכלל. שאלנו אם היא קיבלה את התרופה החדשה נגד קורונה והיא ענתה - באופן מתמיה - שלא, שהיא מחכה שזה יעבור. איזו תשובה מוזרה - לו היתה מקבלת תרופה אולי היתה חוטפת את זה קל יותר? אולי היה עובר מהר יותר? בכל מקרה היא נחה, בלית ברירה, ואולי זה בדיוק מה שמתאים לה - היא אחת כזאת שכל הזמן מתרוצצת ואז מתמוטטת - אז אולי זו באמת הזדמנות מצוינת עבורה לתת לעצמה עצירה מוחלטת מהכל. 

השבוע T נסע להיפגש עם לקוח, בפעם הראשונה מאז הניתוח. הוא אמנם שמר על עצמו מאד - מסיכה לאורך כל הפגישה ושמירת מרחק - אבל הוא עבד שוב וזה שימח אותו (ואותי) מאד. 

בששי כנראה נעשה ארוחה ובתי תגיע עם חתני והנכדים, אבל לא בטוח שגם הורי יגיעו. מצד אחד חשוב להם לבוא לחגוג לי את יום ההולדת, מצד שני הם מהססים אם להיפגש עם הנינים בעת הזאת. נתתי להם כמובן "פטור" מהמפגש, הכי חשוב לשמור על הבריאות. נראה שכמו שדחינו את חגיגות יום הולדתה של אמא, כך אולי נדחה גם את שלי. 

אני קוראת את "הסדק" מאת יריב ענבר (שמפאת הצנזורה אינו שמו האמיתי). קיבלתי את הספר במתנה מאפליקציית "עברית" ליום הולדתי. מבחר הספרים שהוצעו לי לכבוד יום ההולדת היה די מוגבל, אבל בסך הכל הצלחתי להתחבר לספר והוא זורם וקריא למדי. 

בינתיים סוער בחוץ ונעים וחמים בפנים. חושבת על כל מי שנמצא בחוץ וקר לו (או חלילה נמצא בפנים וקר לו). 

דיסקוס (disqus) השתגע

 למי שהטמיע בבלוג שלו את מערכת התגובות דיסקוס (disqus) בוודאי גילה בימים האחרונים את התקלה. 

מישהו מגיב לפוסט שפרסמת ואת/ה מקבל/ת חיווי על כך במייל: 

כבר במבט מהיר שמת לב שבמלבן האדום כתוב "view post" במקום "reply to" 

אבל הדבר הכי הזוי קורה כאשר לוחצים על view post - במקום להביא אותך לפוסט כדי לראות את התגובות, מקבלים את האתר של דיסקוס

ומילא, גם עם זה ניתן היה "לחיות בשלום", כי יש כאן במסך כפתור "view in discussion" שאמור להעביר אותך מייד לפוסט הנכון ולאזור התגובות.

אלא שהמסך של דיסקוס שמתקבל כולל בכלל תגובות מפוסט אחר לגמרי. כך ש-"view in discussion" כלל לא יעביר אותך לפוסט שעליו הגיב/ה המגיב/ה. 

בקיצור - בלגן. מקווה שמישהו שם ישים לב ויתקן בהקדם את הבעייה

הבעייה היא כללית, ומופיעה גם אם לוחצים על  שם הבלוג שלכם, שמופיע בחלקה העליון של הודעת המייל, מתחת לשם המגיב/ה ליד המילים "replied in". 

גם אז מגיעים לאתר דיסקוס, ל-notifications ובדרך כלל לתגובות לפוסט הלא נכון. 

בקיצור אין כרגע מעקף לבעייה, וכאשר מקבלים חיווי במייל על תגובה, יש ללכת באופן יזום וידני לפוסט הרלוונטי ולחפש את התגובות שם. 

מעצבן מאד............

אני והמכונית שלי - למדור השרביט החם

החלטתי לנסות להשלים חוסרים ולכתוב פוסטים בנושאים שהיו במדור השרביט החם לאורך השנה האחרונה. נראה אם אצליח להתמיד בזה. 

בתאריך 7/1/2022 נושא מדור השרביט החם היה "אני והמכונית שלי".

אצלי כל עניין הרכב מאז ומתמיד היה בראש וראשונה אמצעי כדי להגיע בשלום ובביטחה (ועדיף גם בזמן) מנקודה א' לנקודה ב'.

מעולם לא טרחתי לקרוא על מכוניות או להתעדכן בדגמים מסוימים ובוודאי שאינני מבינה מי יודע מה בצדדים הטכניים של הרכב. 

לו שאלו אותי אילו רכבים יפים בעיני, כנראה שמה שהייתי מתארת היו מכוניות ספורט, ובאופן כללי מכוניות קטנות. אני אוהבת אותן יחסית קטנות, גם כי אני קטנה, שיהיה לי קל ונוח לשבת בתוכן, וגם שיהיה לי קל לתמרן ולחנות. מצד שני אני אוהבת שיש למכונית כוח, שכאשר אני נותנת גז האוטו מגיב היטב. ברור שלא תמיד ניתן לשלב בין שתי התכונות האלה. 

כשקיבלתי רישיון נהיגה (בדיוק בגיל 18) יכולתי לנהוג על רכב החברה שהיה לאבא שלי (לא היה לנו רכב אחר במשפחה) - זה היה פורד קורטינה. מטבע הדברים הוא כמעט לא היה זמין לי. אמי היתה מסיעה את אבי לעבודה, נוסעת בעצמה לעבודה ובחזרה ואוספת אותו בסוף היום....

כשהתחתנו היתה ל-T מכונית סיטרואן דה-שבו שנת 1964 שקנה לעצמו בעשרים אלף לירות עוד כשהשתחרר מהצבא. בהיותה בת 15 זו לא היתה מכונית אמינה במיוחד ובעיקר: גם היא לא היתה זמינה לי. T לעולם לא הסכים לנסוע באוטובוס. לא היה דבר כזה. 

אני נסעתי כל הזמן באוטובוסים וגם בטרמפים (הייתי חיילת בקבע) ורק כאשר כבר נכנסתי להריון נהגתי להסיע אותו לעבודה ולהמשיך לבסיס עם הרכב (שבשלב הזה כבר שודרג לרנו 4 מסחרית משופצת אחרי טוטאל לוס)  ואז לאסוף אותו בסוף היום ולנסוע ביחד הביתה. 

לפעמים היה ל-T גם אופנוע כלשהו - החל מטוסטוס (אופניים עם מנוע עזר) וקטנועים שונים וכלה באופנועים של ממש, ובתקופות האלה יכולתי אני רוב הזמן לנהוג על הרכב המשפחתי. 

זוכרת פעם אחת שהיה לנו רק אוטו אחד (אז זה היה פולקסווגן פאסאט 1979 או חיפושית 1974....לא זוכרת בדיוק את השלב בו היינו) והייתי צריכה לקחת את בתי לטיפת חלב וירד גשם. T לא הסכים בשום אופן להיפרד מהרכב והתעלם מהבקשות שלי להשאיר לי אותו ולנסוע באוטובוס. זוכרת שכשהוא יצא מפתח הבית הפטרתי קללה בסגנון "הלוואי שתיתקע עם האוטו", ועשר דקות אחרי כן הוא התקשר אלי מטלפון ציבורי מצומת רעננה שהלך הכבל קלאץ' ושהוא צריך שאתקשר להזמין חילוץ. כן, לפעמים יש לי כוחות מאגיים שכאלה. משתדלת לא להשתמש בהם. לפחות לא בכוונה. בכל מקרה על זה נאמר, אין שמחה כשמחה לאיד 😈

בערך מאז שנכנסתי להריון עם בני, הבנו שאנחנו חייבים שני רכבים. קנינו לי חיפושית ישנה מאד (שוב, משופצת אחרי טוטאל לוס, היה לנו בשכונת התקווה מוסכניק - פציינט של חמי - שהתמחה בכך) ועליה נהגתי במשך כמה שנים טובות. המערכת החשמלית של הרכב הזה עבדה מכוח האינרציה בלבד. המגבים לא עבדו, הכבל של האלטרנטור היה יוצא ממקומו תוך כדי נסיעה, ואני (שלא יודעת כלום על מכונאות רכב) למדתי לעצור בזהירות בצד כשהאוטו היה נכבה, לפתוח את מכסה המנוע (שהיה מאחור) ולהכניס את הכבל בחזרה למקומו, ולהמשיך לנסוע. 

הפעם הראשונה שקניתי אוטו חדש משלי "מהניילונים" היתה בתחילת שנות התשעים, אז הזמנו פורד אסקורט "אריקה" בצבע "מג'נטה" (סוג של בורדו מטאלי) שהתברר שלא מתאים לנו בכלל כי הביטוח עליו היה הרבה יותר מדי גבוה ולא "דגדג" בכלל את ההשתתפות שקיבלתי ממקום העבודה שלי. בנוסף היו עבודות שיפוץ במקום העבודה שלי והאוטו התמלא בנטיפי צבע שהיה קשה עד בלתי אפשרי לנקות בלי לפגוע בפח. לא יודעת איך הצלחנו למכור את האוטו הזה ככה, וקנינו במקומו רנו קליו חדשה. 

הקליו היתה מתוקה מאד אבל הטיפולים השוטפים היו יקרים - בעיקר כי היא היתה קטנה ואזור המנוע היה צפוף מאד וכל טיפול הצריך פחות או יותר פירוק והרכבה מחדש של כל המנוע. 

בשלב הזה כבר עבדתי במקום חדש ודרשתי - ובסופו של דבר גם קיבלתי - רכב חברה. מרגע זה ובמשך כמה שנים וכמה מקומות עבודה היו לי רכבי חברה. בדרך כלל לא יכולתי לבחור את הרכב, אבל בכל פעם שהיתה לי אפשרות לכך - בחרתי באוטו קטן יחסית. וחמוד. 

הפסקתי זמנית עם רכבי החברה כשבתי קיבלה רישיון (כי אסור היה לנהגים צעירים וחדשים לנהוג ברכבים של החברה הזאת) וגם היא וגם בני (שנתיים אחר כך) הצליחו לדפוק את המיצובישי המסכנה שלי (שקניתי יד שנייה או שלישית, ולא חדשה, למזלי הרב). בסופו של דבר קנינו לילדים רכב קטן ישן - דייהטסו שעברה כמה ידיים אצל שותפנו ואחר כך אצל המזכירה שלו ושל T - והם היו צריכים להסתדר ביניהם איתו ולא לגעת באוטו שלי.

בשלב כלשהו חזרתי לרכבי חברה עד שעזבתי את מקום עבודתי לפני כמעט עשר שנים. 

קנינו לי מזדה אדומה שהיתה ליבואן במלאי באותו הזמן, ושכונתה על ידי חכמוד "האוטו האדום של סבתא", ואז כשהחלפתי אותה לפני חמש וחצי שנים קניתי את היונדאי I20 cross שיש לי עד היום - וכרגע נמצאת אצל שותפנו. 

היונדאי היא בעצם המכונית הראשונה שעונה גם על הדרישות של אוטו קטן וחמוד וגם מגיבה יפה כאשר אני לוחצת על הגאז. אבל עכשיו אנחנו באמת שוקלים אם אנחנו זקוקים בכלל לשתי מכוניות. וגם, כאשר אני נוהגת הרבה על הסיטרואן של T, כשאני עוברת בחזרה ליונדאי זה מרגיש לי נורא נורא נמוך. מעולם לא חשבתי שאוהב רכב גבוה וגדול יותר, אבל הסיטרואן כל כך נוחה ומאובזרת (מצלמות מכל הכיוונים, חיישני קירבה וגם אם ממש רוצים - חניה אוטונומית) שתענוג לנהוג עליה. 

עדיין קשה לדעת, אבל סיכוי סביר שכאשר שותפנו לא יזדקק לה עוד, נמכור את היונדאי ונראה אם אנחנו באמת מסתדרים, ואם לא - אולי נקנה רכב חשמלי קטן. והרי יש גם את האופנוע של T, ומתי שהוא בקרוב הוא יתחזק מספיק כדי לרכב עליו כאשר מזג האוויר יאפשר זאת. 

בקיצור - זו היתה סקירה של היסטוריית המכוניות שלי......כאשר השורה התחתונה בעצם נשארה: אני צריכה רכב שיהיה זמין לי, תקין ובשאיפה גם נוח. ובשנים האחרונות נוסף גם שיקול איכות הסביבה.