יום ראשון, 31 באוקטובר 2021

רגעים

כשאני יוצאת מהבית בשש בבוקר (שמרגיש לי כמו שבע בבוקר) לכיוון חדר הכושר, ומגלה להפתעתי שגם יורד גשם וגם אור בחוץ. שואפת פנימה בכל נפח ריאותי את הריח המשכר של הגשם, ומחזירה לתיק את הפנס שאין בו צורך כרגע. 

כשאני כבר בחדר הכושר, שעה על האליפטיקל ואחר כך ברצף גם עשרים דקות על המסילה, מצליחה לצפות כמעט בסרט שלם ב-YES DRAMA, מן סרט FEEL GOOD שכזה על הבוקר, על נערה שגולשת שזרועה נקטעה על ידי כריש והדרך שבה היא ומשפחתה מתמודדים עם זה.....

כשאני מארחת את כל המשפחה (כולל אחי, גיסתי ואחיינית2) ושרי באה אלי למטבח "תַּפְּתָּא אני רוֹתָה לעזור לך", ומביאה שרפרף קטן ונעמדת לידי ליד השיש. ביחד אנחנו שולפות שקיות תה ושקיות ממתיק ומכינות תה לגיסתי ולאחיינית2, והיא עוד מנסה להתווכח איתי ש"תָּרִיך לְהוֹתִיא את התַּקִּית" כי היא ראתה שככה בתי מכינה תה, ואני מנסה להסביר לה שדודה נ' ובת דודה א' אוהבות להשאיר את התיון בפנים. ואנחנו מגישות את התה המהביל בחגיגיות רבה (והיא מחזיקה ומגישה להן את הקערית הקטנה שתשמש את התיונים ברגע שהן תרצינה לשלוף אותן מהספל) והחיוך שלה פורץ מגבולות הפנים המתוקות שלה.

כשאני קוראת ספר מדע בדיוני חדש שבני המליץ עליו (Leviathan Wakes מאת James S. A. Corey) ובהתחלה מתקשה להיכנס לזה, ופתאום זה תופס אותי ומאז רק מחכה להתפנות לקרוא עוד. 

כשאני קולטת פתאום שהחתולה ל', שמעולם מעולם לפני כן לא עלתה לנו על שולחן האוכל, מלקקת בשלווה גבינה לבנה ישר מהגביע שהושאר פתוח על השולחן. ואני קוראת לה "רגע, רגע, אביא לך צלחת" ו-T צוחק עלי שאין לה מושג מה זה "רגע רגע"....

כשאני מבינה שהנה היה שבת בבוקר, בו שיחקתי עם נשמותק וחכמוד טאקי פעמיים ברצף, פעם אחת חכמוד ניצח ופעם שנייה נשמותק ניצח, והם לא רבו אפילו פעם אחת, ומייד אחר כך המשכנו את משחק המונופול שהתחלנו בביקור הקודם, והכל מתנהל בנעימים ובאווירה טובה, ואנחנו אורזים מהר מהר , מתורגלים לגמרי, כשאנחנו מקבלים הודעה שבתי וחתני בדרך עם שרי לאסוף אותם.....

וישנם גם רגעים אחרים. 

כשאני שמה לב שמייד אחרי ש-T שתה מים לפני הליכת הבוקר פתאום תפס אותו גל של כאב בבטן העליונה....כן, זה כמעט לא קורה אבל זה עדיין קורה לפעמים.

וכשפתאום שוב כואבת לו הירך הימנית - בלי קשר לכלום - וזה אמנם לא מפריע לו בהליכות אבל לפעמים זה מפריע לו לישון בלילה ומציק לו כאשר הוא יושב סתם ככה בבית. ואני חושבת לעצמי - זה מה שחסר לו עכשיו? 

כשאני שמה לב לתאריך - 31/10 - ונזכרת שממש ברגעים אלה T היה אמור להיות בניתוח הוויפל - ומצד אחד רווח לי מאד שזה נדחה, ומצד שני הבטן קצת מתהפכת, בדאגה של מה לעזאזל מסתתר לו בפנים, והאם זה היה חכם לחכות.....?

יום רביעי, 27 באוקטובר 2021

טיפולים, עדכונים והשבוע שהיה

ההחלטה נפלה ו-T הודיע גם לפרופסור וגם ל'רופאחלופי' שהוא החליט לדחות את הניתוח, לבקש MRI לעוד חודש, ואז לקבל החלטה. 

לי איכשהו יותר קשה עם זה פתאום. שמתי לב שאני מרגישה שהדחייה הזאת עלולה להיות הרת אסון. אני יודעת שזה לא לגמרי הגיוני, וש'רופאחלופי' כנראה יודע על מה הוא מדבר, שעוד כמה שבועות לא יעשו את ההבדל - בין אם המצב הוא כבר היום גרוע ולכן זה לא ישנה, ובין אם המצב לא נורא וזה בסדר לחכות קצת.

גם הפרופסור הסכים שזה סביר לחכות כמה שבועות ולראות האם ה-MRI יראה הצטמקות משמעותית של ההרחבה בצינור המרה פתאום, או שהבדיקה החוזרת של התאים (שנלקחו בזמנו לביופסיות השונות) פתאום תחזור עם אבחנה ברורה. 

אבל התחושה שלי לא קשורה לסבירות וניהול סיכונים והגיון. התחושה שלי מקננת בבטן, והיא מתקשה לעכל את הדחייה של ניתוח שהוא מסוכן בפני עצמו, גורר אחריו אפשרות לסיבוכים, גורר אחריו החלמה איטית וקשה ואולי אפילו ירידה משמעותית באיכות החיים.....ובכל זאת כל הגוף שלי נערך לקראת הניתוח הזה והתכונן לקיומו בעוד פחות משבוע - וכעת זה נדחה. כבר הגיע זימון ל-MRI ב-23 בנובמבר באחת עשרה בלילה. 

השבוע שוב היו לי כל מיני סידורים ותורים, שאת חלקם קבעתי מזמן במסגרת ה"תחזוקה השוטפת" שלי, ואת חלקם קבעתי במיוחד כדי לעשות עליהם V "לפני הניתוח". בין השאר הייתי בביקור אצל שיננית, ביקורת וניקוי אוזניים אצל רופא אף אוזן גרון, אימון סאטיה נוסף ואפילו טיפול פנים אצל קוסמטיקאית. 

הצלחתי גם להיפגש שוב עם 'מחברת', ואני שמחה שבתוך כל הבלגנים גם זה מצליח לנו, כמעט פעם בשבוע. 

אצל השיננית הבנתי סופית שלא משנה מה אעשה בתחום היגיינת הפה שלי, יש אזור קטן למטה מקדימה שיצבור אבנית NO MATTER WHAT. 

האזור הזה מקבל ממני גם ככה תשומת לב מוגברת: דקה שלמה בנוסף לצחצוח שאר הפה, חוט דנטלי וקיסם וסילונית (אחרי כל ארוחה, שלוש פעמים ביום) ובכל זאת - כל זה לא מספיק. לפחות אני מקפידה על שיננית פעם בארבעה חודשים, ומקווה שהשילוב של כל זה עוזר לשמור לי על השיניים ועל החניכיים. 

בנושא רופא אף אוזן גרון נאלצתי להחליף רופא, כי קיבלתי טלפון שבו התבשרתי שהרופא שלי מזה שנים הפסיק לקבל מטופלים עקב מצב רפואי. זה היה עצוב לשמוע, וכמובן התחבר לי למצבו הבריאותי של T, ועשה לי רע. דווקא הרופא החדש נראה בסדר גמור, והאמת היא שהקליניקה שלו הרבה יותר קרובה אלי הביתה מאשר הקודמת. הוא הכיר את הרופא הקודם שלי והיה בהלם כששמע שהוא הפסיק לקבל חולים עקב מצב רפואי. 

עם הקוסמטיקאית קבעתי טיפול זו הפעם הראשונה, אחרי שהופניתי אליה על ידי שריתה. בזמנו טופלנו שתינו אצל קוסמטיקאית אחרת, שעם הזמן די עצבנה אותנו אז נטשנו אותה, ואני שמחה ששריתה מצאה את זאת. היא נעימה ומקצועית ומתחשבת במה שהלקוחה רוצה או לא רוצה (שזה נשמע טריוויאלי אבל מסתבר שזה ממש לא). 

לגבי האימון שלי - הייתי בפגישה השבוע והבנתי שכרגע אני לא ממשיכה. שלושת המפגשים עשו עבודה די עמוקה אצלי, וכרגע אני רוצה לראות מה השתחרר ומה עדיין רוחש לו מתחת לפני השטח. ייתכן שבכל זאת אעדיף להתחיל טיפול פסיכולוגי באיזה שהוא שלב, וייתכן שבזכות העבודה שעשיתי כרגע בסוף לא אצטרך ליווי נוסף. 

מה שכן, בא לי לחזור לעיסויים, שלפני הקורונה נהגתי לקבל בערך פעם בחודש. במסגרת ה"לטפל באמפי" נראה לי שזה הדבר הבא שאפרגן לעצמי. 

קבעתי גם פגישה עם חברותי 'קלי' ו'שני', ואני מצפה לזה. 

אז בסך הכל אני די בסדר, לאחרונה, למרות שהיה לילה אחד השבוע שישנתי ממש גרוע והיו לי חלומות לא טובים. מצד אחד הם לא היו חלומות שקשורים ישירות למחלה של T ולמצב, אבל התחושה שהתעוררתי איתה בין חלום לחלום וגם בסופו של דבר בבוקר בכל זאת היתה של כבדות ולחץ וחרדה. בעקבות האימון האחרון סיפרתי על כך ל-T והוא לא לקח את זה קשה, אמר "באסה" או משהו כזה ועבר על סדר היום. אז כנראה שזה באמת בסדר לספר לו כשקשה לי. 

שוחחתי עם בתי ותוך כדי שיחה הבנתי שהכי קשה לי כאשר אני רואה כמה קשה ל-T עצמו. כאשר הוא ירוד, כאשר הוא כבוי, כאשר הוא חושש ופסימי - זה מפרק אותי. כאשר הוא יחסית בסדר - מסיח את דעתו בעזרת עשייה ו"פרוייקטים" - אני מצליחה ביתר קלות להתגבר על הדאגות והחששות והפחדים של עצמי. אבל כאשר אני רואה שהוא לא בסדר, ממש קשה לי עם זה. 

קבענו, היא ואני, שבשבוע הבא נעשה לנו איזה בוקר כיף ביחד רק שתינו. ממילא לא קבעתי כלום לשבועות הקרובים בגלל שחשבתי שבראשון יתקיים הניתוח. 

אגב הזמנתי מחדש את המלון בים המלח, בתאריך המקורי, למרות שנעלם לי החשק. T אמר "למה לא?" וזה הספיק לי בשביל להזמין מחדש. למזלי החדר עדיין היה זמין ובאותו המחיר אותו הזמנתי לפני חצי שנה ויותר. נראה לי שזה יהיה טוב לשנינו. 

החדשות העצובות של השבוע הן שאמא של 'שותפנו' כנראה במצב סופני. מזה זמן רב שהיא דמנטית ובריאותה דועכת, אבל עכשיו מתברר שהיא סובלת מסרטן עם גרורות בכל חלל הבטן ויש לה תסחיף ריאתי והיא במצב ממש קשה ואולי ימיה ספורים. בדיוק עכשיו המטפלת שלה בחופשת מולדת, ויש אצלה מטפלת מחליפה זמנית. אנחנו כמובן התגייסנו לעזור כמיטב יכולתנו, כשהודיעו להם בבית החולים שאין מה להשאיר אותה באשפוז ועדיף שהיא תהיה בבית שלה, נסענו ל"יד שרה" להביא מיכל חמצן נייד והקפצנו אותו לבית החולים כדי ששותפנו יוכל לקחת אותה הביתה. 

בבית כבר חיכינו לה עם מחולל חמצן. קופת החולים נערכה לטיפול מסוג "הוספיס בית", עם ביקור סדיר של אח וביקור תקופתי של רופא, והם דאגו לכל המכשירים הנדרשים (כמו עמוד עירוי נוזלים, כיסא גלגלים למקלחת...) ורואים שהיא כבר מרגישה טוב יותר רק מעצם העובדה שהיא בסביבה מוכרת. היא מקבלת מדללי דם אבל לא במינון שבאמת יוכל לטפל בתסחיף, כך שהסכנה המיידית נובעת מזה. ובנוסף היא מקבלת מורפיום לטיפול בכאבים, אז בסך הכל דואגים שהיא לא תסבול, וזה כרגע הכי חשוב.

לשותפנו מאד מאד קשה, כמובן, וזה נוסף לו על הדאגות ל-T - כך שזה בא לו מכל הכיוונים. לא פשוט. 

בינתיים T שתל אתמול פרחים חדשים בגינה, שהוזנחה בחודשים האחרונים, וגם יצא לשייט עם המועדון ועם אחיו (שגם הוא הצטרף למועדון בעקבות T), ואני שמחה שמתחשק לו לפעול וליצור וליהנות. וכרגיל - מקווה לטוב. 

יום שני, 25 באוקטובר 2021

אימונים #41 - לשתף ולספר זה מסוכן

שוב אני אצל המאמן ג' ואני מעדכנת אותו במעט אודות תוצאות הבדיקות החדשות, הביקור אצל 'רופאחלופי' לחוות דעת שנייה, וגם האם וכיצד בא לידי ביטוי במהלך הימים האחרונים הדברים שעבדנו עליהם באימון הקודם.

ואני מספרת שכאשר מציעים לי תמיכה ועזרה אני נענית בשמחה, אבל אני עדיין לא נוטה לספר את כל מה שאני מרגישה. לא ל-T וגם לא כל כך לאחרים. 

אני דואגת ל-T ולהלך הרוח הפסימי שהוא שקע בו. הוא מדבר עם בתי ועם שותפנו ואומר במפורש שהוא מאמין שיש לו סרטן ושזה סרטן קטלני, בין אם יבוצע ניתוח ובין אם לא. במצב הזה אין שום סיכוי שאני פתאום אדחוף את עצמי ואת הרגשות שלי, אני מספרת לג'. 

הוא שואל קצת שאלות ותוך כדי מענה אנחנו מבינים איך כולנו בעצם מגוננים אלה על אלה. 

T מגונן עלי בכך שהוא לא מספר לי בכל פעם שעובר בו גל של כאב, והוא לא מספר לי את כל הפחדים שלו ואת החששות שלו מהסרטן, שאולי מקנן בו, ומהניתוח שהוא חושש למות בו או לצאת ממנו חסר ישע, או סופני. 

אני מגוננת עליו בכך שאני לא חושפת בפניו עד כמה אני חוששת מהסבל שלו, עד כמה אני מפחדת לאבד אותו ולהישאר בלעדיו. 

שנינו מגוננים על הילדים בכך שאנחנו לא חושפים את כל הפחדים והחששות שלנו בפניהם, וגם בכך שאנחנו לא דורשים מהם לעזור לנו או להישען עליהם באיזשהו אופן. 

המאמן נושם, חושב כמה רגעים, ואז שואל אותי מה קורה בדרך כלל כאשר אני זקוקה למשהו, כאשר לא טוב לי, כאשר אני במצוקה. איך T מגיב, הוא שואל אותי, כשמשהו לא בסדר אצלי. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כי אני יודעת ש-T יעשה הכל כדי לגרום לי להיות בסדר. נכון, שאם אני רק זקוקה להקשבה ולחיבוק ולמתן תוקף למה שאני מרגישה, לא תמיד הוא יודע איך לאכול את זה. אבל הוא כן יעשה שמיניות בשביל לגרום לי להרגיש טוב יותר. 

וג' מציע לי דווקא לשתף את T, לספר לו כמה קשה לי וכמה אני דואגת וחרדה לשלומו, ובכך לגרום לו להתעלות מעל החששות והדאגות של עצמו על עצמו, כדי לטפל בי. הוא חושב שההתגייסות של T לטובת ה WELL BEING שלי, עשויה לעזור לו, לתת לו מטרה ומשמעות לתקופה הזאת, ועל הדרך גם לעזור ולתמוך בי. 

אני שוקלת את מה שהוא מציע ומרגישה התנגדות עזה בכל הגוף. לא, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להפנות את תשומת הלב של T דווקא אלי בתקופה הזאת. זה לא מרגיש לי ראוי ולא מרגיש לי אפשרי. 

אבל עם כל הכבוד לשמירה ההדדית הזאת, עכשיו זה בעצם בדיוק הזמן לשתף, לחשוף, להיעזר ולדבר, לבטא את הכאב ואת הפחד ואת החשש. עכשיו כולנו באותה סירה, כולנו דואגים וכולנו חוששים - וביחד אמור להיות לנו יותר קל להתמודד עם הפחד ואי הוודאות מאשר כל אחד לבד שמסתיר ומגונן על האחרים. 

אני לכאורה יודעת את זה, אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי להתגבר על הנטייה האוטומטית שלי לשתוק. לא לומר יותר מדי. יש בי מן חשש מוטבע שאם אני אחשוף יותר מדי, אם אגיד הכל - יקרה משהו רע ואני מאד מאד (אבל מאד!) אתחרט על זה. זה משהו לא רציונלי, אולי, אבל זה מנגנון שקיים בי ו"מתוחזק" כל כך הרבה שנים שהפך לחלק ממני. 

והמאמן, שמעונין לבחון את המנגנון הזה שלי, שואל אותי מה אני חשה בגוף כרגע. אני מפנה את תשומת לבי פנימה, ומרגישה מן רִיק באזור החזה, מן בור שחור שנפער שם בפנים, שכל האוויר נשאב ממנו. זה לא מפריע לי לנשום, הפעם, אבל זה בור באמצע הגוף. 

וג' מבקש ממני להפנות אל הבור הזה את תשומת לבי, ולראות איזה זיכרון עולה. 

אני מתבוננת פנימה בדימיוני ובוחנת את הבור הזה, ונושמת, ובמקביל מקשיבה לקולות הרחוב ולקולות הילדים שמשחקים בהפסקה בבית הספר הסמוך לקליניקה שלו......ועולה לי זיכרון מגיל 13.

הייתה לי אז חברה, בעייתית והרסנית, מבית הרוס, שקרנית, שגם הרחיקה אותי משאר החברות שלי. היא הייתה מספרת לי הרבה מאד סיפורים, שעד היום אינני יודעת אילו מהם היו נכונים ואילו היא פשוט המציאה. 

היה או לא היה לה אח למחצה מנישואים קודמים של אמה. או שאביה היה אב חורג והאח דווקא היה מאביה האמיתי שהיא לא היתה בקשר איתו. קרה או לא באמת קרה שהוריה היכו אותה. קרה או שלא באמת קרה שהיא ניסתה להתאבד או קיימה יחסי מין בגיל עשר עם ילד אחר. 

היא באמת שיחקה לי עם הראש, ועם הלב, הילדה הזאת שאהבתי אהבת נפש - אפשר לומר אפילו שהייתי מאוהבת בה. והדבר האחרון שהיא סיפרה לי בזיכרון הזה שעלה, היה שהיא מעשנת סמים. כדי לשרוד את החיים בבית. וייתכן שכל זה היה נכון, וייתכן שלא. אין לי מושג. אבל אהבתי אותה ודאגתי לה מאד, ועשו לנו הרבה שטיפות מוח בבית הספר (בארה"ב) בנושא הסמים, וזה הלחיץ אותי מאד שהיא מזיקה לעצמה ומסכנת את עצמה. 

הסיפור הזה הכניס אותי ללחץ ולעצבות גדולה, ובגיל ההוא עדיין לא למדתי להסתיר את הרגשות שלי, ויכלו לראות עלי שמשהו עובר עלי ומשהו כנראה מאד לא בסדר. וכשהגעתי הביתה מבית הספר אמא שלי התחילה לשאול ולהציק ולנג'ס - "מה קרה? מה קרה? למה את עצובה? מישהו עשה לך משהו?" ולחצה ולחצה, וניסיתי להסתיר, באמת ניסיתי, אבל בשנים ההן עדיין לא יכולתי באמת להסתיר דברים מאמא שלי, ובאיזשהו שלב פלטתי "ק' מעשנת סמים!".

ובשנייה שזה נפלט לי הבנתי שעשיתי טעות. 

אמא שלי התפוצצה. 

היא התחילה לצעוק, לצרוח. עלי. 

היא צעקה שמרגע זה לא יהיה לי קשר עם הילדה הזאת. 

היא צעקה שהיא הולכת להתקשר לבית הספר ולדווח להם על כך. 

היא צעקה שמרגע זה אני לא אצא לה מטווח הראייה, ובאמת כך היה. עד סוף שנת הלימודים ההיא (שבסופה חזרנו לישראל, אולי לא מעט בגלל המקרה זה) היא הייתה מסיעה אותי לבית הספר בבוקר ואוספת אותי בסוף היום - ולא יכולתי להיפגש עם ק' ובעצם לא יכולתי ללכת לבד לשום מקום - מחשש שאנסה להיפגש איתה בסתר - והורי הסיעו אותי והחזירו אותי מכל מקום ומכל פעילות. 

ברור שבתחומי בית הספר עצמו לא הייתה לאמא שלי שליטה עלי, והמשכתי להיות עם ק' בהפסקות ובשיעורים שבהן למדנו יחד בכל רגע אפשרי. אבל מחוץ לבית הספר הופרדנו בכוח. הרגשנו קצת כמו רומיאו ויוליה או טוני ומריה מ"סיפור הפרברים". 

ג' מחזיר אותי לחדר האימון, שואל אותי מה הרגשתי באותם רגעים, כשאמא שלי התפוצצה וצעקה, ואני נזכרת בבור הזה, בריק הזה שמילא לי את בית החזה ואת הבטן - זוכרת את ההבנה שלא הייתי צריכה לספר!!

לא הייתי צריכה לומר כלום. הייתי צריכה להמציא משהו. כאב בטן, מחזור, מבחן מדאיג. כל דבר, רק לא לגלות. 

חרטה עצומה מילאה לי את כל הגוף ואת כל הראש. אבוד לי. אין דרך חזרה. זו היתה התחושה, אלה היו המחשבות. 

וזה לא היה רק בגלל האופן שבו אמא הגיבה. 

באיזשהו מקום אולי חשדתי שהכל הוא סיפור מצוץ מהאצבע, לא אמיתי, ומה עכשיו פתאום לערב את בית הספר, את הוריה של ק' (שגם אם לא היכו אותה, די ברור היה לי שהבית לא ממש טוב ומיטיב). התחננתי בפני אמא שלא תפנה אל בית הספר, ומשום מה היא בסוף התרצתה והסכימה. 

אבל ההפרדה ביני לבין החברה האהובה, זו שנקשרתי אליה רגשית בצורה אובססיבית (ולגמרי לא בריאה) הייתה בלתי הפיכה. 

"אבוד לי, וזה בגללי. בגלל הפה הגדול שלי". זה מה שהרגשתי. 

וכאשר ג' שואל אותי מה הבנתי ממה שקרה, מה הסקתי ממה שקרה וגם מה לדעתי החלטתי בעקבות המקרה הזה - אני מבינה שבאותו הרגע הסקתי שיש למילים כוח עצום, ושברגע שהן יוצאות החוצה לא ניתן למחוק אותן או להחזיר אותן בחזרה. אי אפשר להתחרט. אי אפשר לתקן.

ומה שהחלטתי היה שלמדתי לשתוק. למדתי לעטות פני פוקר, שלא יראו עלי רגשות, שלא יידעו מה עובר עלי. למדתי לא לספר את מה שאני מרגישה. לא לשתף. הסקתי שלחשוף את הרגשות שלי זה מסוכן. זה גורר אחריו צעקות מפחידות והתנהגות מבהילה, ותמיד תמיד יש השלכות הרסניות בלתי הפיכות. 

זה נולד אז אבל זה המשיך להתפתח עם השנים. שנים אחרי המקרה הזה לא הצלחתי לבכות בכלל. ולא הראיתי רגשות. 

נזכרתי שכמה שנים אחר כך, כאשר אחי נפצע כשמישהו זרק תרסיס לתוך מדורה, הוא חזר הביתה מלא כוויות והורי טסו איתו למיון - אני הייתי גמורה מדאגה בפנים, אבל לא ראו עלי כלום. אמא שלי עוד באה אלי אחר כך בטענות שנותרתי אדישה בפני מה שקרה לו. שלא היה לי אכפת. היא לא ראתה איך, ברגע שהם יצאו מהבית למיון, התמוטטתי בכניסה לבית ונשארתי שם מאובנת עד שהם חזרו והתברר שהוא אמנם עם כוויות בפנים ובידיים אבל הוא יהיה בסדר. 

והמאמן מבקש ממני להפעיל את הילדה שהייתי אז, בגיל 13, כאשר אמא מתפרצת עלי ואני נבהלת ומרגישה את החרטה העמוקה על המילים שנפלטו ממני בעל כורחי. 

"את לא יכולה לשנות את מה שהיה," הוא מזכיר לי, "אבל יש לך קול ויש לך כוחות, ואת יכולה לומר ולעשות כל מה שאת רוצה" הוא מנחה אותי. 
"אני לא יכולה לשנות?" אני שואלת, למרות שאני יודעת שככה עובד תרגיל "הילד הפעיל" באימון סאטיה. 

והוא לא נבהל מהשאלה שלי ושואל אותי, "נניח שכן היית יכולה לשנות משהו - מה היית משנה?"

ואני מייד אומרת ללא היסוס, "לא הייתי מספרת". עד כדי חזקה החוויה, החרטה. עד כדי כך נוכחת ההבנה שאסור לספר לאמא שלי שום דבר כזה, שהתגובות שלה הן ממש לא מה שהייתי צריכה בסיטואציה הזאת. "לא הייתי מספרת, הייתי ממציאה משהו, משהו שיסביר מדוע אני עצובה, מדוע אני במצוקה, שקר כלשהו -  כמו שלמדתי לעשות בהמשך". 

אבל אני בכל זאת חוזרת לתרגיל כפי שהוא במקור, ומבינה שהייתי פשוט מדברת אל אמא ואומרת לה: "למה את מתפרצת ככה? למה את מבהילה אותי? את רואה בעצמך שקשה לי, שאני מפוחדת ועצובה. נכון שגם את נבהלת, נלחצת נורא. זה ברור.  אבל עומדת מולך ילדה בת 13, ובמקום להרגיע אותי, במקום לחבק אותי, במקום לתקף את איך שאני מרגישה, במקום לשאול אותי שאלות ברוגע, במקום לברר איתי מה באמת קורה, להציע לי אולי בעצמי לדבר עם בית הספר או לפנות להורים של ק' - את מתנפלת עלי. כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לא מרגישה שאני יכולה לספר לך דברים. אני לא מרגישה שאת בעדי. שאת אוזן קשבת. שמחכה לי חיבוק מנחם אצלך. קשה לי. יש לי חברה שאני מאד מאד אוהבת, אפילו חושבת שאני מאוהבת בה, בקטע רומנטי. גם עם זה יש לי בילבול והתלבטות. והחברה הזאת מלעיטה אותי בסיפורים, שאולי הם אמיתיים ואולי מומצאים. ואין לי עם מי לדבר. אין לי על מי לסמוך. אני מנסה לשתף אותך, ואת מתקיפה אותי". 

וברור שמהר מאד הבנתי כבר אז שק' ממש לא טובה עבורי, ושמאד לא בריא לי להיות חברה שלה. אבל הייתי לבד עם זה. לא יכולתי לבטוח בהורי ולדבר איתם על זה. נאלצתי להתמודד עם זה ולהתגבר על זה בעצמי. לגמרי לבד. 

ושם, ובמקרים אחרים פחות קיצוניים אבל דומים, נבנה והתפתח מנגנון שממשיך להפעיל אותי גם היום. עדיף לא לדבר. עדיף לא לשתף. עדיף לא לומר דברים שאני מרגישה, במיוחד אם אני לא בטוחה לגמרי. עדיף להתבשל עם עצמי. כי לדבר ולשתף זה מסוכן. זה מניב תגובה חריפה וחסרת פרופורציה, וזה גם גורם להשלכות בלתי הפיכות. 

ג' ואני משוחחים על כך שאני בעצם תקועה במנגנון שפיתחתי במקור מול הורי, ספציפית מול אמא שלי, למרות שאין לי שום סיבה לחשוב שגם אחרים יגיבו באותה צורה. 

בלי קשר, בנוסף, נדמה לי שמאז לא העזתי להתקרב עד כדי כך לחברה כלשהי, תמיד אני שומרת על איזשהו מרחק בטחון. 

ועדיין אני פועלת מתוך דפוס שעדיף לשתוק, גם מול T, גם מול ילדיי, גם מול חברים/ות ובני משפחה. ואולי פירוק הזיכרון הזה ישחרר משהו ברמת הגוף, ויאפשר לי להיפתח מעט יותר מול האהובים שלי, מול הקרובים אלי באמת. ימים יגידו. 

יום שבת, 23 באוקטובר 2021

שינויים בתכניות

הטיול בן היומיים, אליו יצאנו עם בתי, חתני ושלושת הנכדים היה מאד  מוצלח - בעיקר היותנו כולנו ביחד. נהנינו מאד. במיוחד התקרבנו עוד אל שרי, שבזמן האחרון מאד נקשרה אלי וכל הזמן רצתה רק את "תַּבְּתָּא". לנסוע באוטו עם תַּבְּתָּא, לשבת ליד תַּבְּתָּא, להיות על הידיים של תַּבְּתָּא (הכתף שלי כבר דלוקה לגמרי שוב, חייבת לתרגל פי שלוש כדי להרגיע אותה ואולי איאלץ גם לקחת קצת ארקוקסיה למשך כמה ימים). 

עדיין לא הורדנו את התמונות מהמצלמה של T (ומזו של חכמוד, שצילם אף הוא) אז בהמשך מקווה שנעשה זאת ואעלה כמה מוצלחות במיוחד, ואז אתעד גם את מהלך החופשה עצמה. 

בערב, תוך כדי נסיעה למסעדה, התקשר 'רופאחלופי' ודיווח ל-T את ממצאיו עד כה ואת המהלכים הבאים שהוא מתכנן. 

הוא סיפר שעבר על הדימות (ה-MRI וה-CT) ש-T העביר לו בתחילת השבוע, וגם ביקש מסגנית מנהלת מכון הדימות אצלו בבית החולים לעבור עליהם. שניהם בתחושה שלא מדובר בגידול, אבל כמובן שאין וודאות לכך. 

הוא סיפר גם שהוא התקשר למנהלת המעבדה באיכילוב, שם נערכו הביופסיות השונות של T, וביקש ממנה לעבור עליהן מחדש, וגם לעשות תהליך של "צביעה ל-IGG4" כדי לחפש את התסמונת הזאת בתאים עצמם, למרות שהיא לא נמצאה בדם, בבדיקה ש-T עשה בשבוע שעבר. 

מה שהוא המליץ, מעבר להמתנה לתוצאות הבדיקה הפתולוגית החוזרת, הוא לדחות את הניתוח, לעשות MRI חוזר בעוד חודש, ולראות אם אולי יש הקטנה בצינור המרה. להערכתו, אם תחול הקטנה, זה ישלול די בוודאות שמדובר בגידול. בכל מצב אחר לא ניתן יהיה לקבוע חד משמעית, ועדיף יהיה לנתח. 

עם כל הממצאים וההמלצות האלה, פנה T בחזרה אל הפרופסור באיכילוב וביקש לדבר איתו.

הוא סיפר לפרופסור איך ביקרנו אצל 'רופאהחדשה' ואיך היא ממש הפצירה בו לקבל חוות דעת שנייה ואת כל השתלשלות העניינים מאז, ושאל לדעתו. 

הפרופסור החמיא ל-T על השאלות החכמות והאינטליגנציה שהוא הפגין, וענה אחת לאחת על כל השאלות והתהיות שלו, תוך שהוא מזכיר לו שהוא עצמו אמר לנו בפגישתנו בתחילת אוקטובר, שאכן בדרך כלל ממתינים ועושים עוד ERCP ועוד MRI.....אבל שמניסיונו הרבה פעמים עד שמחליטים בכל זאת לנתח המצב מחמיר מאד ולעיתים זה אף מאוחר מדי - וכבר הסרטן שמתגלה מאוחר כבר החל להתפשט, ובאזורים האלה הוא מסוג קטלני במיוחד. ולכן הוא עצמו כן ממליץ לנתח. מצד שני, הוא אמר, לאחר ש-T חזר ושאל מה הסכנה בהמתנה של חודש אחד וביצוע עוד MRI (וכמובן קבלת תשובות הפתולוגיה החוזרת)  - ולכך הוא ענה שאמנם אנחנו בסיפור הזה כבר ממאי, ובכל זאת השעון מתקתק, אבל שהוא מעריך שהמתנה של חודש בודד נוסף היא עדיין בכל זאת סבירה. 

אז סוכם שדוחים כרגע את את הניתוח שתוכנן ל-31/10, מזמינים בדיקת MRI חוזרת לעוד חודש - ואז מחליטים לכאן או לכאן. אם הפתולוגיה לא תתן מענה חדש, ואם ב-MRI לא ייראה שיפור משמעותי כלשהו במצבו של צינור המרה - הולכים לניתוח. 

לומר שאני שלמה עם ההחלטה שלהם? האמת שלא ממש. לי יש תחושה סותרת - מצד אחד אני חושדת שלא מדובר בסרטן בכלל, ומצד שני אני חוששת שאם כן - גם דחייה נוספת של חודש (בעצם של 5-6 שבועות, עד לפענוח ה-MRI ותזמון מחדש של הניתוח) עלולה לגרום למצב להיות חמור או אף בלתי הפיך. אוף אוף אוף. 

ובינתיים אנחנו ממשיכים בשיגרת יומנו כמיטב יכולתנו. 

הבוקר שוחחתי ארוכות עם 'במבה', שעושה כמיטב יכולתה להעסיק את עצמה בחוגים וטיולים ומפגשים עם חברות אבל מבני משפחתה היא די מאוכזבת. זו בעייה להיות רווקה מזדקנת ללא ילדים וללא נכדים - בסופו של דבר יש גבול כמה האחיינים ובני הדודים מספקים מענה לבדידות. עם חלק מאחיותיה היא מסוכסכת, חלק נפטרו וחלק לא בקו הבריאות - ומאז שהיא בפנסיה אני רואה שהיא מתקשה. אני מגיעה לפגוש אותה לעיתים רחוקות, אבל מקפידה לשוחח איתה בטלפון. לשמחתי יש לה חברות, גם הן פנסיונריות, חלקן מהחוגים שהיא משתתפת בהן וחלקן מהעבודה לשעבר. 

ביטלתי את החופשה שהיתה מוזמנת לנו בים המלח באמצע נובמבר בגלל הניתוח, אבל כעת משנדחה הניתוח משום מה אין לי חשק לנסות להזמין מחדש. 

אתמול היתה כאן ארוחת ששי מהנה עם הורי ועם בתי, חתני והנכדים, והגדולים נשארו לישון ושיחקנו הבוקר מונופול  - זהו משחק מתמשך שאנחנו משחקים בו לסירוגין כבר כמה זמן ובכל פעם ממשיכים מהיכן שהפסקנו. בנוסף הם צפו בחלקו השני של הסרט "בייבי בוס 2" בקודי, ואכלו קרפים לארוחת בוקר - שיגרת סבא וסבתא כמו שצריך. 

בבוקר בתי הגיעה עם שרי לאסוף אותם, והקטנה לא היתה מוכנה לעזוב. היא רצתה שוב ש"תַּבְּתָּא" תבוא איתם, ולנסוע באוטו של תַּבְּתָּא... שברה את לבי. אנסה לקפוץ אליהם באמצע השבוע. 

היום יבואו אלינו אחרי הצהריים ה'מהנדס' ו'ביוכימיה' אחרי שהרבה זמן לא התראינו (הם באו לבית החולים לבקר את T באשפוז האחרון שהיה, נדמה לי באוגוסט), ואולי גם 'שותפנו' ו'שריתה' יגיעו. 

מחר אמור להיות לי אימון בבוקר, שייתכן שיידחה כי מגיע אל ג' איזה איש מקצוע (והרי אף פעם לא ניתן לדעת אם יגיע בזמן ואם יסיים לעבוד בזמן). בשני יש לי שיננית וגם רופא אף אוזן גרון, ובשלישי קוסמטיקאית......כן, כבר דיווחתי שדחסתי לשבועיים האלה שהיו לי "לפני הניתוח" את כל מה שדחיתי במהלך הקיץ. 

ושיהיה לנו בהצלחה.