דיברנו

דיברנו על הכל, והיא ניסתה להסביר איך היא הרגישה - הרגישה שהלכתי לה לאיבוד באיזושהי צורה.........

ואני, שאכלתי את עצמי על מה שהיה או לא היה, עברתי שוב ושוב בזכרוני על כל השנה האחרונה, מהצד שלי, וגם חשתי צורך (עוד לפני השיחה) לעבור בפועל על כל ההתכתבות שלי איתה בטקסטים ובמיילים, והבנתי סופית שבאמת ההרגשה שלה היא סובייקטיבית לגמרי.

והבנתי אותה, וקיבלתי את מה שהיא הרגישה, וביקשתי סליחה אם איכשהו נעלמתי לה. והזכרתי לה כמה שאני אוהבת אותה. ואת בעלה. ואמרתי שאולי, פשוט, לא ידעתי איך היא צריכה שאהיה כאן בשבילה.
והיא אמרה שהיא אוהבת אותי, ושטוב שדיברנו, ושהיא היתה מעלה את הנושא בכל מקרה, ובכל מקרה לא היתה מוותרת עלי ועל החברות שלנו.

האמת שלא הייתי אפילו צריכה אפילו לומר כלום. הרגשתי שעצם העובדה שהתחלתי בשיחה הזאת, ששמתי לב לריחוק, שמצאתי לנכון לשאול מה לא בסדר - זה כבר שחרר לה משהו. עשה לה טוב.

ויכולנו להיות ביחד אחר כך - לבד וגם עם בני המשפחה האחרים - כמעט כמו פעם.
רק כמעט, מבחינתי, אבל בינתיים זה בסדר.
והחתונה היתה שמחה ומרגשת, ובסך הכל אני די שמחה שכל זה מאחורי.

החג רגוע ואין אירועים משפחתיים לשם שינוי.
התעמלנו אתמול בקאנטרי וגם היום נלך.

בלי קשר - הורידו את שידורי הרדיו והטלוויזיה החיים של הערוצים הישראלים מהקודי ונצטרך כנראה להתחבר לאיזה ספק (סלקום, יס, הוט) או לרכוש ממיר של עידן פלוס. נו, טוב - בינתיים חסכנו בשנתיים האחרונות 300 ש"ח בחודש כפול 26 חודשים מאז הניתוק מיס אז זה גם בסדר.
חג שמח

וגם כאן

משהו התקלקל

מרגישה ילדותית וקטנונית אבל לא מצליחה להיפטר מההרגשה שמשהו התקלקל ביני לבין ל', בת דודתו של T.
היינו כל כך קרובות, תמיד, למרות שהיא גרה בלונדון ואני כאן.
אף פעם לא היה קשר רציף, גם כשאמצעי התקשורת הלכו והשתפרו.
אני מתחילה להבין שקשה לה עם קשר מרחוק.
כשאנחנו נפגשות זה כאילו מעולם לא נפרדנו. בדרך כלל.
אבל עכשיו היא כאן, הצליחה להגיע לכבוד החתונה של אחייניתה כי בעלה סיים עם הטיפולים הכימותרפיים ונראה שהוא יהיה בסדר.
ואני מרגישה שזה לא מה שהיה.
אולי אכזבתי אותה בדרך כלשהי, בתקופת המחלה שלו. אולי היא ציפתה ממני ליותר.

אני הרגשתי שהיא לא מאפשרת יותר. שהיא לא עונה לטלפונים, ובקושי עונה למיילים או לוואטסאפ. ניסיתי, אבל זה לא הלך. אולי לא ניסיתי מספיק.
בנה אמר לי שלשום תוך כדי שיחת טלפון שהיא כזאת. לא באמת מסוגלת לדבר עם מי שלא נמצא איתה פיסית.
שגם איתו היא ככה.
אבל אני מרגישה שאתמול בערב, כשנפגשנו - אמנם היו עוד אנשים מסביב - משהו היה שונה בינינו.

ואני מרגישה עוד יותר ילדותית וקטנונית כשאני מבינה שדברים שלי היא לא סיפרה, היא כן סיפרה לבין בני דודים אחרים במשפחה. ואני מקנאה. פשוט מקנאה. ואולי היה לה קל יותר לדבר עם ר', שבעצמה חוותה סרטן בצעירותה, ושאמה נפטרה מסרטן, ואולי בגלל זה.
ועדיין.
מרגישה שמשהו התקלקל בינינו.
ומתלבטת....אבל חושבת שאדבר איתה על זה. אם היא תאפשר זאת.

וגם כאן

הרהורי חתולה

מידי פעם היא מגיעה אלי למיטה מוקדם בבוקר, נותנת יללת התראה - ומתחילה להתפנק.

היא התחילה לעשות זאת רק מאז שחזרנו מויאטנם, לחזור לימיה כגורה, לשנה הראשונה שלה אצלנו, שנה שלמה בה התפנקה וגרגרה וליקקה והיתה עבורי החתולה המושלמת - והפיצוי המושלם לאובדן החתול ג' שקדם לה.

בגיל שנה פתאום החליטה, שהיא כבר בוגרת ועצמאית ולא מתאים לה להתפנק יותר, כיאה לגזע הזה - הסקוטי שמוט האזניים - הם לא מהמתקרצצים. הם מחפשים את קרבתנו, תמיד יהיו איתנו באותו החדר, אבל לעיתים רחוקות יבואו לשבת עלינו או לבקש ליטופים.

במקביל להתפנקות המחודשת, התחילו גם ה"תאונות", עשיית הצרכים במקומות "מחאתיים", פתיחת "שירותים חלופיים" מתחת למדרגות במרתף הבית.
קשה לי להאמין שהאחד לא קשור בשני. אם זו באמת היא. בעצם שני הדברים הם שינוי התנהגותי. האחד נהדר, השני נוראי.
אבל זה בדיוק העניין.
שינויים התנהגותיים קורים להם מידי פעם. זה טבעי.

החתול הראשון שלנו פ' לא היה מהמתפנקים, עד שעבר את גיל 10 או 11 ואז פתאום באמצע החיים התחיל להתרפק ולגרגר ולעשות עלינו תנועות "יניקה" כמו גור.....עד שמת בשיבה טובה בגיל 18 פלוס.

ה"בכור" שיש לנו כרגע, אותו גזע כמו שלה, כבר בן 10 - התחיל לבוא אלינו למיטה להתפנק רק לפני כשנתיים-שלוש.
כמונו - גם הם מתפתחים, מזדקנים, משנים הרגלים. אי אפשר לצפות שיהיו כל הזמן אותו הדבר.
אבל מה אני עושה אם היא תמשיך עם זה???

בינתיים חסמנו בצורה די אלגנטית ויעילה את הירידה שלהם למרתף.
הם משתמשים בארגז הפשוט די בהצלחה, פעמיים מישהו "פספס" והשתין חלקית על הרצפה צמוד אליו.
זה בהחלט עלול לקרות כי זה ארגז פשוט בלי מכסה, לא כמו השירותים שהם רגילים אליהם.
T כבר אמר לנסות להעיף את הארגז ולהחזיר אותם לעשות בשירותים.

אני החלטתי לחכות כי הערב הנכדים ישנו כאן, ואני רוצה לראות אם תהיה "מחאה" נוספת כלשהי בעקבות זאת.
אם כן - זה לגמרי לא קשור לארגז.
אם לא - זה עדיין לא אומר הרבה כי הם ישנו פה הרבה פעמים בלי "מחאות" (ה"מחאה" הגדולה קרתה כשגם בתי ישנה אצלנו, מה שאף פעם לא קורה). אבל אתן לזה עוד כמה ימים לפני שאנסה שוב להחזיר אותם לשגרת השירותים.

כך או אחרת היא מתנהגת טבעית לחלוטין, רגועה ומבסוטה ואין שום סימן למחלה או דלקת.

אוף - לקחנו חתולים בין השאר כי "כמעט לא צריך להתעסק איתם".....................😩😩

וגם כאן

השבוע שחלף

אז מה היה לנו שם?
בחמישי אמרה לי בתי לא לאסוף את נשמותק מהגן כי הוא הולך לחברה. לחברה. הממ. חביב הבנות, הנשמותק הזה. 😎
במקור תכננתי להביא איתי ספר חדש, ולקרוא איתם פרק לפני שנלך לכדורגל של חכמוד.
בזמן האחרון התחלתי להקריא להם ספרים ארוכים יותר, בכל פעם פרק או שניים - כמה שמספיקים - הם מאד נהנים מזה ומחכים לזה.
אבל לא רציתי שנשמותק יפסיד פרק או שנצטרך לקרוא אותו פעמיים, אז במקום זאת הבאתי את שני ספרי "איתמר" של דוד גרוסמן שחכמוד כל כך אוהב: זה שבו איתמר פוגש ארנב,

וזה שבו איתמר צייד חלומות.

 

מבחינת הרמה הם לכאורה כבר "קטנים" עליו (בדיוק מתאימים לנשמותק דווקא), אבל הם כתובים כל כך יפה והוא כל כך 

נהנה שאני ממשיכה להקריא אותם שוב ושוב. 

 בנוסף הבאתי לו גביש קטן מהאוסף הגדול שיש לי.

לאחרונה חכמוד מאד מאד מתעניין בקריסטלים - עדיין לא בתכונות האנרגטיות שלהם, אבל בהחלט ביופים וצורתם המיוחדת. זוכרת שגם בני ובתי התלהבו מקריסטלים בגיל הזה בדיוק.

אני מאד אוהבת לאסוף את הנכדים שלי מהגן ולנהל איתם שיחות מעניינות, לשחק איתם ולקרוא להם סיפורים - אבל יש משהו עוד יותר מיוחד כאשר אני עם כל אחד מהם לחוד. אחד על אחד.
היה משהו קסום בזמן הזה עם חכמוד, וממה שבתי סיפרה לי אחר כך, גם הוא הרגיש כך.
היינו כבר בדרך לכדורגל כשהתקשרה אלי אמו של חבר של חכמוד ושאלה אם בא לו להבריז לכדורגל ולבוא אליהם לשחק. חכמוד לא חשב פעמיים, מייד שמנו פעמינו לביתו של החבר, ופתאום מצאתי את עצמי ללא נכדים - והודעתי לחתני שיאסוף אותם כשישוב מהעבודה, ושאני נוסעת הביתה.

הם לא באו לארוחה בששי, לקחו ערב סטאלבט בבית, וכך עשינו גם אנחנו. זה נחמד לפעמים, למרות שאנחנו מאד אוהבים שהם באים.

בגזרת החתולה בינתיים הכל רגוע. שניהם עושים את צרכיהם בארגז "הרגיל" - שזו תופעה מעניינת בפני עצמה. תמיד כשאני מוציאה ארגז צרכים רגיל, ומניחה אותו ליד השירותים האוטומטיים - מייד הם עוברים שניהם להשתמש ברגיל.
האם זה מפאת החידוש? האם באמת זה מועדף עליהם?
האם זה משום שהאחד כבר עשה שם אז גם השני נמשך לזה? אין לי מושג.
לא נראה שיש בעייה כלשהי עם השירותים המקוריים - הכל רגיל שם - אבל מה אני יודעת? אין לי את חוש הריח שלהם......

הייתי אצל הדיאטנית וירדתי 300 גרם. זה אומר שאני עכשיו במשקל של 200 גרם יותר ממה שהייתי כשהתחלתי את הדיאטה (כי הרי בשבוע הראשון עליתי חצי קילו).
שלחתי לה את הרישום המפורט שעשיתי לגבי כל מה שאכלתי במהלך השבוע - והיא אישרה שאני באמת אוכלת מעט מאד.

היא אמרה שייתכן שאצטרך בכל זאת להוסיף עוד פחמימות, למרות שזה עלול לגרור עלייה במשקל בטווח הקצר, כדי לאתחל את חילוף החומרים שלי ולאפשר ירידה בטווח הרחוק. לא מבינה בזה, זורמת איתה. בינתיים היא לא שינתה כלום בתפריט.
אני מחכה לערכה של DAY TWO ולתוצאות של הבדיקה שלהם ממילא, כדי לנסות להבין אולי מה אני אמורה לאכול ולא לאכול, בניגוד לכמה, שכנראה באמת לא ממש רלוונטי במקרה שלי.

השבוע מתחילים להגיע ארצה בני הדודים מאנגליה, אלה של החתונה שמתקיימת בסוף החודש. היום מגיעה הכלה ובעלה (הם בעצם כבר התחתנו חתונה אזרחית באנגליה לפני כמה שבועות). מחר מגיעים הורי הכלה - הוא בן הדודה של T. הדודה עצמה בת ה-91 לא תגיע הפעם, היא כבר לא בקו הבריאות. כבר בשנה שעברה כשהגיעה לחתונה של האחיין שלנו, היה לה מאד מאד מאד קשה.

בחמישי מגיעה בת דודתה של הכלה עם בעלה והילדים (זו הבת של ל', בת דודתו של T שהיא גם חברת נפש שלי), ובששי מגיע האח של הכלה עם משפחתו (אלה שגרו אצלנו בשנה שעברה ועשו לנו בלגנים). הפעם כולם מתארחים בבית מלון!
לא יודעת עדיין מתי מגיעה ל', בת דודתו של T - אבל עצם העובדה שהיא מגיעה בכלל משמחת אותי מאד.
בעלה אובחן עם סרטן המעי הגס בסתיו האחרון, עבר ניתוח כריתת חצי ממנו וטיפולים כימותרפיים קשים, ולא חשבנו שהיא תוכל להגיע.
כעת הטיפולים הוכתרו כהצלחה, הוא נקי מסרטן - נגמרה הכימותרפיה - ובהקלה רבה היא החליטה שהיא כן מגיעה. לבד כמובן. אז היא מגיעה ביום חמישי.

יום לפני החתונה הזאת, מתקיימת חתונה נוספת: של נכדתה של אחת מבנות דודיו של T.
כשנודע לי על החתונה הזאת היו לי שתי תגובות אוטומטיות ותגובה אחת יותר מחושבת:
האוטומטית הראשונה - השתגעו? יום אחרי יום חתונה?!!
האוטומטית השנייה    -עד כאן, זה מוגזם להתחיל ללכת גם לחתונות של נכדים-של-בני-דודים.
והתגובה השלישית היתה יותר עניינית: הילדה הזאת שמתחתנת, כמו גם שני אחיה, לא ממש טרחו להגיע לשמחות שלנו, למרות שתמיד הזמנו אותם.
לא רק זה, אלא שהם גם לא הודיעו שהם לא מגיעים, או שהודיעו שכן והבריזו ברגע האחרון.

בקיצור - הודענו שלא נגיע לחתונה.
מצד אחד, כל שאר בני הדודים כנראה כן ילכו, גם אלה שמגיעים לחתונה ה"אנגלית" במיוחד מחו"ל (אולי לא ההורים של הכלה), ואולי יהיה נחמד פשוט לבלות איתם עוד ערב.
אבל מצד שני - כל מה שכבר כתבתי. ונראה לי שנעמוד מאחורי זה ולא נגיע. יש גבול.

אז זה היה פחות או יותר השבוע שחלף. נראה שהשבוע/שבועיים הקרובים יהיו מעניינים.........

וגם כאן