בסופו של דבר החיילת עזבה את ביתנו בששי האחרון.
היא הביאה ארגז אחד, מזוודה אחת כבר היתה לה וסיפקתי לה עוד שתיים - ונתנו לה גם טלוויזיה במתנה לקחת לדירתה החדשה.
הצענו את עזרתנו בהסעה לדירה, אבל היא העדיפה את החבר.
הפרידה היתה קצרה מאד - מראש היא אמרה שהיא לא טובה בפרידות.
חיבקתי אותה אבל הרגשתי שהיא לא שם. היא נתנה לנו להבין שלא נשמע ממנה עוד, למרות שאמרנו שנהיה כאן תמיד אם תזדקק למשהו.
החבר שלה הגיע, העמיס הכל במכוניתו והם נסעו.
הזכרתי כמה פעמים את הבלגן ששרר בחדרה ובחדר האמבטיה שלה בזמן ששהתה כאן. מידי פעם הייתי נכנסת כדי להחזיר כביסה או לכבות אור או מזגן....
אבל רק כשנכנסתי לחדר שהתרוקן כבר כולו מבגדיה, חפציה, תמרוקיה - הבנתי באיזה בלגן ובאיזו טינופת הבחורה הזאת באמת חיה. וזאת למרות שהעוזרת ניקתה לה את החדר כל שבועיים.
כל הטינופת הזאת הצטברה תוך שבועיים....בעצם שבוע וחצי.
למותר לציין שאת הזבל שהיה לה בחדר היא לא פינתה טרום עזיבה, לא הסירה חלילה את המצעים מהמיטה ולא שמה חלילה את המגבות בכביסה.
הרגשתי כמו חדרנית בבית מלון לאחר הצ'ק אאוט של האורח.
חשבתי באותו רגע שמגיע לעוזרת שלי אקסטרה עבור העבודה שנתנה כל שבועיים בחדר הזה בשנה האחרונה. כי זה לא נורמלי לחיות ככה.
דבר ראשון פתחתי את כל החלונות והתריסים (שאצלה רוב הזמן היו מוגפים), הסרתי את כל המצעים מהמיטה והתחלתי לכבס את הציפות, הציפיות הסדין והמגבות. את השמיכות ואת הכריות אווררתי בשמש הנהדרת שהייתה בששי.
חשבתי להסתפק בכך ולהשאיר את הניקיון עצמו לעוזרת - אבל לא הצלחתי להתאפק עד ליום רביעי הקרוב.
התלבשתי על חדר האמבטיה - השירותים, הכיור, המקלחון....כמו שלימדה אותי אמי (לא הייתה לנו עוזרת כשגדלתי, כל אחד מבני הבית היה ממונה על חלק מהניקיון, והתפקיד שלי היה לנקות כל שבוע את החדר שלי, את של סבתא שלי וגם את כל השירותים והאמבטיות. אני מומחית!)
עברתי גם על כל המדפים והמגירות - גם בתוך הארון וגם בשידות.
גמרתי לעצמי את הגב באותו אחר צהריים (ועוד ארחנו כרגיל לארוחת הערב את בתי, חתני והנכדים) אבל זה היה שווה. עדיין לדעתי נותר לעוזרת הרבה מה לנקות, אבל לפחות החדר חזר לעצמו. בייחוד חדר האמבטיה....
מה שמצחיק הוא, שהיא רצתה לעכב בכמה ימים את הכניסה לדירה החדשה כי טענה שהחדר שלה שם ובייחוד המקלחת מאד מלוכלכים.
היא אמרה שהיא תשלם למנקה שתנקה לה יסודי לפני שתיכנס. היא אמרה ש"עם כל הכבוד, אי אפשר לצפות ממני לנקות את הטינופת הזאת" - ואני לא אמרתי כלום.
לא אמרתי דבר, אבל חשבתי לעצמי כמה ניקינו וגם צבענו דירות שכורות לפני שנכנסנו אליהן.... וגם שאלתי את עצמי אם אולי היא פשוט חייבת חדר נקי כדי לטנף אותו.
אבל באמת שלא אמרתי כלום, כי מה זה היה משנה?
גם כי לאורך כל הכמעט שנה שהיא גרה אצלנו מעולם לא אמרתי לה לנקות לעצמה את החדר או להחליף לעצמה מצעים...אז מה זה יעזור לומר משהו עכשיו?
ועכשיו אני מנסה להבין איך זה מרגיש לקבל את הבית שלי בחזרה.
וגם כאן
היא הביאה ארגז אחד, מזוודה אחת כבר היתה לה וסיפקתי לה עוד שתיים - ונתנו לה גם טלוויזיה במתנה לקחת לדירתה החדשה.
הצענו את עזרתנו בהסעה לדירה, אבל היא העדיפה את החבר.
הפרידה היתה קצרה מאד - מראש היא אמרה שהיא לא טובה בפרידות.
חיבקתי אותה אבל הרגשתי שהיא לא שם. היא נתנה לנו להבין שלא נשמע ממנה עוד, למרות שאמרנו שנהיה כאן תמיד אם תזדקק למשהו.
החבר שלה הגיע, העמיס הכל במכוניתו והם נסעו.
הזכרתי כמה פעמים את הבלגן ששרר בחדרה ובחדר האמבטיה שלה בזמן ששהתה כאן. מידי פעם הייתי נכנסת כדי להחזיר כביסה או לכבות אור או מזגן....
אבל רק כשנכנסתי לחדר שהתרוקן כבר כולו מבגדיה, חפציה, תמרוקיה - הבנתי באיזה בלגן ובאיזו טינופת הבחורה הזאת באמת חיה. וזאת למרות שהעוזרת ניקתה לה את החדר כל שבועיים.
כל הטינופת הזאת הצטברה תוך שבועיים....בעצם שבוע וחצי.
למותר לציין שאת הזבל שהיה לה בחדר היא לא פינתה טרום עזיבה, לא הסירה חלילה את המצעים מהמיטה ולא שמה חלילה את המגבות בכביסה.
הרגשתי כמו חדרנית בבית מלון לאחר הצ'ק אאוט של האורח.
חשבתי באותו רגע שמגיע לעוזרת שלי אקסטרה עבור העבודה שנתנה כל שבועיים בחדר הזה בשנה האחרונה. כי זה לא נורמלי לחיות ככה.
דבר ראשון פתחתי את כל החלונות והתריסים (שאצלה רוב הזמן היו מוגפים), הסרתי את כל המצעים מהמיטה והתחלתי לכבס את הציפות, הציפיות הסדין והמגבות. את השמיכות ואת הכריות אווררתי בשמש הנהדרת שהייתה בששי.
חשבתי להסתפק בכך ולהשאיר את הניקיון עצמו לעוזרת - אבל לא הצלחתי להתאפק עד ליום רביעי הקרוב.
התלבשתי על חדר האמבטיה - השירותים, הכיור, המקלחון....כמו שלימדה אותי אמי (לא הייתה לנו עוזרת כשגדלתי, כל אחד מבני הבית היה ממונה על חלק מהניקיון, והתפקיד שלי היה לנקות כל שבוע את החדר שלי, את של סבתא שלי וגם את כל השירותים והאמבטיות. אני מומחית!)
עברתי גם על כל המדפים והמגירות - גם בתוך הארון וגם בשידות.
גמרתי לעצמי את הגב באותו אחר צהריים (ועוד ארחנו כרגיל לארוחת הערב את בתי, חתני והנכדים) אבל זה היה שווה. עדיין לדעתי נותר לעוזרת הרבה מה לנקות, אבל לפחות החדר חזר לעצמו. בייחוד חדר האמבטיה....
מה שמצחיק הוא, שהיא רצתה לעכב בכמה ימים את הכניסה לדירה החדשה כי טענה שהחדר שלה שם ובייחוד המקלחת מאד מלוכלכים.
היא אמרה שהיא תשלם למנקה שתנקה לה יסודי לפני שתיכנס. היא אמרה ש"עם כל הכבוד, אי אפשר לצפות ממני לנקות את הטינופת הזאת" - ואני לא אמרתי כלום.
לא אמרתי דבר, אבל חשבתי לעצמי כמה ניקינו וגם צבענו דירות שכורות לפני שנכנסנו אליהן.... וגם שאלתי את עצמי אם אולי היא פשוט חייבת חדר נקי כדי לטנף אותו.
אבל באמת שלא אמרתי כלום, כי מה זה היה משנה?
גם כי לאורך כל הכמעט שנה שהיא גרה אצלנו מעולם לא אמרתי לה לנקות לעצמה את החדר או להחליף לעצמה מצעים...אז מה זה יעזור לומר משהו עכשיו?
ועכשיו אני מנסה להבין איך זה מרגיש לקבל את הבית שלי בחזרה.
וגם כאן
