(שעון) חורף

ביום חמישי ירד כאן גשם זלעפות, גשם שוטף שלא היה מבייש את ימי החורף הגשומים, רק שלא היה קר. גשם טרופי.
למרות הכמויות - הוא עדיין לכלך, והרכבים שלנו וריהוט הגינה מכוסים בטיפות אבק.

לא היתה כאן ארוחת ששי בערב, בתי לא הגיעה עם המשפחה, והסתלבטנו מול הטלוויזיה, חלק מהזמן לבד שנינו וחלק מהזמן עם החיילת.

בששי בבוקר (בהעדר הצורך בבישולים) נפגשתי בבית קפה עם ל', חברה טובה מהעבודה (לשעבר). מזמן לא נפגשנו וזה היה ממש כיף.

בערב החיילת התנדבה להכין פנקייקים, ולכבוד ההתנדבות שלה אני התנדבתי לשטוף את הכלים, וזה היה מאד נחמד.

היא ראתה איתנו טלוויזיה עד שהיתה כתבה על המתלוננת על איבגי, ואז היא ברחה לחדר ולא ירדה שוב.
אני מבינה את הרגישויות שלה. לא פשוט.

בשבת היינו כרגיל בקאנטרי - חדר כושר ואז קפה בדשא על הגבעה עם החבר'ה הקבועים.

החיילת נסעה לבסיס של ידידה שלה שסגרה שבת עם החבר של הידידה שבא לאסוף אותה.

הבוקר נסעה כרגיל לעבודה.

העבודה ממלאה לה את היום, ובינתיים לפחות היא נראית מרוצה.
עדיין טוענת שכואבת לה הרגל - אבל הולכת רגיל, בלי הקביים.

שעון חורף הבוקר וכמובן שהתעוררתי בשש (כי אני רגילה להתעורר בשבע) אבל נשארתי במיטה עד שבע סתם כי אני יכולה.

בפרץ של אנרגיה גם מיינתי את כל זוגות המכנסיים שהצטברו לי בארון, העפתי לתרומה את מה שכבר לא אופנתי או קטן מדי או אפילו גדול מדי (יש לי בכל רגע נתון כמה מידות בארון) - ועכשיו מרווח ומסודר.

לא זוכרת בכלל אם סיפרתי כאן שעוד לפני הנסיעה לרומניה הזמנתי מדרסים חדשים. כבר שנים שאני הולכת עם מדרסים מותאמים אישית, בגלל הקשת הגבוהה (מדי) בכף הרגל (הקטנה מדי) וזה מאד עוזר לי נגד כאבי הגב התחתון (שגם הוא בעל קשת לא מבוטלת - לורדוזה, נדמה לי שקוראים לזה).
בכל פעם אני מזמינה במכון אחר, כי לכל אחד המומחיות שלו. אחד מתמחה בעיקר במדרסים לנעלי ספורט, והשני במדרסים לנעליים אלגנטיות ולסנדלים. הפעם הלכתי למומחה לסנדלים ונעליים אלגנטיות - והתאכזבתי מאד. המדרס לא היה מותאם לרגל שלי בכלל. ניסיתי ללכת עם זה ואחרי שבועיים חזרתי אליו, במחשבה שהוא יתקן / יגביה את הקשת / יעשה חדש לפי הצורך.
להפתעתי הוא אמר שזה מה שיש, זה לא הגיוני לבקש שהמדרס יהיה עוד יותר מותאם לרגל שלי (בעיקר לקשת הגבוהה) וזאת למרות שבעבר הוא כן הצליח לעשות זאת. משהו היה פשוט לא הגיוני בכל השיחה בינינו, ובסוף הוא פתאום החליט להחזיר לי את כספי, בלי שבכלל ביקשתי.
מאד התאכזבתי כי אני זקוקה למדרסים האלה....אבל לא התבלבלתי ומיד קבעתי תור במכון השני.
נראה מה הוא יצליח לעשות עבורי.....

פרט לתור במכון האורתופדי אני חופשיה היום, וכרגע משלימה את קריאת הפוסטים שהצטברו לי בבלוגיה.
השבוע T מתחיל ללמוד בפתוחה, שני קורסים (התנהגות ארגונית ועוד משהו...אולי מיקרו כלכלה). ממש שמחה בשבילו.

קבוצת המנטורינג שלנו מתקרבת לסיומה. נובמבר יהיה החודש האחרון, ואז הוא סוגר את הקבוצה. עוד מישהי פרשה השבוע, וזאת שילדה לא מתכננת לחזור, ועכשיו שלישית הודיעה שהיא פורשת - אז המאמן הבין שהגיע הזמן לסיים.

עוד לא חשבתי מה בא לי לעשות בהמשך, אבל זו הזדמנות למשהו חדש.

מזג האוויר הנעים הזה, שמשי אבל ללא חום מעיק - ממש מיטיב איתי.
T יצא לפגישות עם השותף שלו, עסק הייעוץ שלהם בהחלט ממריא, ואני נהנית להיות שוב לבד בבית עם עצמי, עם המטלות שלי ועם התחביבים שלי.

השבוע אהיה פעמיים עם הנכדים, בשלישי קבעתי להיפגש עם א', חברה שהיתה המאמנת הראשונה שלי.... בזכותה בעצם הגעתי לאימושיין.
מסתמן שיהיה שבוע ממש כיפי.

שבוע נהדר ☺

וגם כאן

על כוונות טובות, אחריות ותוצאות

דווקא אחרי השיחה הטובה עם החיילת....
אחרי ש-T קצת נרגע....
אחרי שהיא עצמה עשתה מאמצי על להיות בסדר, להציע לעזור, לצנזר בחפירות על החבר, לפחות בנוכחות T, לבשל לעצמה וגם לשטוף כלים ואת השיש אחרי כן.....
אחרי שהיא קיבלה החלטה ללכת לעבודה ללא הקביים כדי שהבוס שלה לא יכעס....

פתאום התחרפנתי.
פתאום כל החודשים האחרונים חלפו מול עיני והתחלתי לפקפק בכל מה שהיא אי פעם סיפרה לי.
סוג של משבר. משבר אמון.
סוג של ייאוש - האם כל האנרגיות שהשקעתי בה עד עכשיו היו בכלל מושתתות על סידרה של שקרים, פנטזיות, סיפורי בדים?
האם היחסים עם החבר בכלל לא כפי שהיא מתארת?
האם הבוס באמת לא הרשה לה להגיע לעבודה עם הקביים, או שזה היה סיפור כדי "לרדת מהעץ" של להסתובב עם הקביים הכל כך לא נוחים...?

באיזשהו שלב זה כבר הסתחרר לגמרי.
האם היא דוברת אמת לגבי ההתעללות של אביה החורג? נכון, יש משפט - אבל מי שהגישה את התלונה היתה אחותה. היא נחשבת "עדה" בלבד. למה? אולי רק אחותה סבלה מהתעללות, והיא "תופסת על זה טרמפ?"
האם אמא שלה זרקה אותה מהבית בגלל כל השקרים?

ממש התחרפנתי.
התחלתי להתייאש.
התחלתי לשאול את עצמי על מה אני מבזבזת כוחות, אנרגיה, מחשבה ורגש....
שאלתי את עצמי מה אם היא לא תתאפס על עצמה - לא בחודשים הקרובים ולא בשנה ורבע הקרובה - לא מבחינה אישית, התנהגותית ולא מבחינה כלכלית....? מה עשיתי? מה הכנסתי הביתה?

שוחחתי על זה עם T והבנתי שהוא באותו מקום כמוני. מאסת השקרים מוטטה גם אותו.
עכשיו הוא לוקח צעד אחורה, מפסיק להתאמץ כל כך, ממשיך לארח אותה בבית אבל מחכה לראות מה מכל מה שניסיתי ללמד אותה בכלל יתפוס.
בא לו בכלל להגיד לה שאם תוך שלושה-ארבעה חודשים היא לא מראה שהיא משנה כיוון, שהיא מסוגלת לחיים עצמאיים אחראיים....אז אין לה מה לחפש אצלנו בכלל......

נבהלתי. לא. אנחנו לא יכולים "לשנות לה את החוזה" באמצע.
התחייבנו לשנתיים אז נישאר עם השנתיים, No matter what...
לפחות לא נהיה אנחנו עוד חוליה בשרשרת של אנשים שהכזיבו, שבגדו, שלא עמדו בציפיות......

באתי לאימון שלי היום מבולבלת ומיואשת.
פתאום שמעתי את הקול הקטן בראש של אמא שלי שכל חיי מזהירה אותי שלא ינצלו אותי.
פתאום נזכרתי במערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי עם ר', במערכת החולנית שהיתה לי בגיל 13 עם ק'....
אבל לא - אין מה להשוות.
אין לי ציפיות להדדיות במערכת היחסים עם החיילת. אני רוצה לתת....לעזור....אני לא צריכה ממנה כלום.

ואז נפל האסימון.
אני צריכה הצלחה.
אני ממוקדת בתוצאות. הפכתי להיות T.
במקום להישאר בהוויות שלי: בנדיבות, בנתינה, בהקשבה, בהכלה, בקבלה......או בקיצור בכוונות הטובות
התחלתי להילחץ מהתוצאות. האם היא תממש את הרצון שלנו.
האם היא תפנים את מה שאנחנו מנסים ללמד אותה?
האם היא תיישם את העצות ואת השיעורים שהיא מקבלת אצלנו?

ואין לנו דרך לדעת, אין לנו דרך להשפיע על איך היא תגיב למה שאנחנו עושים.
אנחנו מספקים לה את ה"אקווריום".
אצלנו היא "שותה מים" נקיים - היא מקבלת דוגמא לזוגיות טובה ומכבדת, להורות מכבדת ואוהבת ותומכת, להתנהלות כלכלית שפויה, לשיחה ישרה וישירה.....
אצלנו היא מקבלת בית חם, אוכל בשפע, אוזן קשבת...

זה בעצם הכל.
זה מה שחשוב.
היא נחשפת לדברים שלא היתה נחשפת אליהם לולא הגיעה אלינו.

קצת קשה לצפות שהיא "תתנקה" לגמרי מ-19 שנים של "שתיית מים עכורים באקווריום של הוריה" בעקבות "שתיית מים נקיים באקווריום שלנו" במשך שמונת החודשים האחרונים. זה לא הגיוני.

מה היא תעשה עם זה - לא תלוי בנו. לא בשליטתנו. לא באחריותנו.
קשה לי עם זה - אבל אני חייבת לקבל את זה.

היום בתי התקשרה אלי נסערת כי נערה שהיתה מאושפזת אצלם במחלקה בעבודה, השתחררה בשבוע שעבר במצב טוב - והתאבדה.
היא לא היתה מטופלת שלה, אבל עדיין זה היה מטלטל. אתה מטפל בבן אדם ואתה רואה שהוא מגיב ואתה מחליט שהוא מוכן לחזור לביתו ולחייו.....וברגע של ייאוש או צער או מי יודע מה - הוא בכל זאת נוטל את חייו.
עשית כמיטב יכולתך כפסיכולוג, כפסיכיאטר, כעובד סוציאלי, כהורה גם אני מניחה - ובכל זאת אתה לא יכול להשגיח עליו ברגע שהוא יוצא ממך.

וזה קרה בדיוק היום, כשאני עוסקת - לא עלינו - בתהיות על מידת היכולת שלי להשפיע על חיי הבחורה הזאת שנכנסה בסערה ובתזזיתיות לחיי.....
וקשה לי להפנים זאת אבל אני לא אחראית על התוצאות.
ואצטרך ללמוד לחיות עם זה.....

וגם כאן

חיילת במשרה מלאה

או יותר נכון - עיסוק שלנו בחיילת כמעט במשרה מלאה 🙄

בשבת היא הלכה עם חברים ל-I-jump ברעננה והצליחה ליפול ממש לא טוב ולנקוע את הקרסול.

מעבר לכאבים האיומים, היא חטפה פגיעה נוספת: החברים שלה לא האמינו לה שבאמת כואב לה, וסרבו לפנות אותה למיון או לביקורופא או משהו דומה.
היא בכתה בדמעות והם צעקו עליה והעדיפו לשבת בבית קפה ורק אחרי שעתיים להחזיר אותה, צולעת ובוכיה, הביתה.

היא התקשרה לחבר שלה (איתו היא היתה בסוג של הפסקה של כמה ימים - בעקבות השיחה ביניהם לגבי "האם היא מסוגלת לחיות עם העובדה שיש לו את הידידה הטובה ההיא או לא") וגם הוא לא האמין לה, ופחות או יותר אמר לה "יש לי אימון כדורסל, נראה לך שאפספס אותו כדי לקחת אותך למיון?".

אנחנו היינו אצל חברים (השותף של T), כאשר בסביבות עשר בערב היא התקשרה בבכי ואמרה שהתקשרה למוקד אחיות של קופת חולים והם נתנו לה הפניה למיון. חבל שלא התקשרה אלינו לפני שהתקשרה למוקד אחיות, היינו מנחים אותה לאיזה מיון לבקש. הם נתנו לה את לניאדו! ולא הסכימו אחר כך להחליף.

הגענו הביתה ולקחנו אותה למיון. למותר לציין ששהינו שם שעות. היה אורתופד אחד, והוא גם קיבל את עשרות החולים שהגיעו עם פציעות אורתופדיות בדרגות שונות, שלח לצילום, חבש או גבס לפי הצורך - ולמרות שהוא לא קם לרגע מהכיסא, זה לקחת שעות.

בזמן הזה ניצלתי את ההזדמנות גם לדבר איתה. שאלתי אותה מה לדעתה גרם לתגובות של הידידים שלה ושל החבר. היה לה קשה עם השאלה הזאת. בקושי רב היא הודתה שהיא תמיד נוטה להגזים ולנפח דברים, ולכן גם כשעכשיו בכתה והבטיחה שזה באמת, הם כבר לא האמינו לה - סטייל "זאב זאב". היא לא אוהבת כששמים לה מראה מול הפנים. אבל לא היתה ברירה. היא היתה חייבת להבין שדברים לא קורים ככה סתם. לא הגיוני שגם הידיד וגם החברה וגם החבר....כולם הגיבו באותו אופן סתם ככה במקרה. אנשים שאכפת להם ממנה באמת. שעושים המון בשבילה. שלוקחים אותה ומחזירים אותה ומבלים איתה ומקשיבים לה.....זה לא במקרה.

על החבר היא ממש כעסה, והאמת שקצת בצדק, כי גם כשהתברר לו שהיא במיון - שאנחנו לקחנו אותה - הוא היה קצר איתה וניסה לנפנף אותה.
למרות שאני לעולם לא אומרת לה מה לעשות או מה להגיד לו, הפעם התערבתי: ביקשתי ממנה לא לענות לו. לא להתכתב איתו, לא לדבר איתו בטלפון. הסברתי לה שכל עוד היא עונה לו הוא לא מסוגל לחשוב על התגובה שלו ועל העובדה שאולי הוא לא היה כל כך בסדר....
כמובן שזה עבד והוא מייד התחיל לשלוח לה הודעות מפייסות ומתנצלות.....
אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לענייני החבר כי אם לנו כבר אין סבלנות לחפירות שלה אני די בטוחה שגם לאחרים....😉

בכל מקרה בסביבות אחת בלילה היא פתאום אמרה שידיד שלה שנמצא בנסיעה לכיוון המרכז מהצפון (מאיפה היא מביאה את הידידים האלה, אין לי מושג) אמר שהוא יבוא ללוות אותה ויקפיץ אותה אחרי כן הביתה, ושאנחנו משוחררים. וידאתי איתה עשרים פעם שאכן מישהו מגיע, ודי באנחת רווחה חזרנו הביתה. בסוף מי שהביא אותה הביתה זה היה החבר....
איך זה קרה והאם מלכתחילה היה מדובר על החבר ומשום מה היא נמנעה מלספר לי.....אין לי מושג.

היא חזרה הבית בשלוש וחצי בבוקר עם תחבושת אלסטית (שגם ככה חבשתי לה איך שהגעתי הביתה). היא אמרה שזה נקע חמור, שהיא חייבת להיות כל הזמן עם התחבושת (פרט למקלחת), ושהיא צריכה ללכת עם קביים. היא גם אמרה שהחבר לקח אותה על הידיים, ושהוא רצה לעזור לה להעלות עד לחדר אבל שהיא לא נתנה לו כי היא יודעת שאסור לו להיכנס בלילה.

הלב שלי התכווץ מעצב כשהסתכלתי במצלמות האבטחה שלנו וראיתי אותה מדדה לאורך קירות הבית בשלוש וחצי בבוקר, החבר הולך כמטר וחצי לפניה עם הראש תקוע בתוך הפלאפון, בכלל לא מתכוון להיכנס איתה הביתה.....

בראשון על הבוקר נסענו לנתניה ל"יד שרה" והבאנו לה קביים.

והבוקר, כשהתברר שהבוס שלה לא מוכן שהיא תגיע לעבודה על קביים, משום מה, נפלט לה שלא ממש אמרו לה בבית החולים שהיא חייבת קביים.....
בשלב זה קצת איבדתי את השלווה שלי. שאלתי אותה באיזה שלב היא שיקרה לי, כשהיא אמרה שאמרו לה שהיא צריכה ללכת על קביים, או עכשיו כשהיא אמרה שלא?
ברור שהיא כמעט פרצה בבכי. לא רוצה לגרום לה לבכות, אבל אם יש משהו שמשגע אותי זה כשמשקרים לי.

השיחה שהיתה לנו איתה ביום ראשון אחר הצהריים התחלקה לשלושה חלקים.
בחלק הראשון T ישב איתה על ההכנסות הצפויות שלה, ההוצאות שלה היום לעומת ההוצאות שלה בעוד שנה ורבע, כשתצא מכאן, והראה לה איך היא גם סוגרת את החובות שלה, גם חוסכת סכום יפה כל עוד חיה כאן, וגם ממשיכה לחסוך קצת גם כאשר תגור לבד.

השיחה היתה טובה והוא עשה כמיטב יכולתו לעודד אותה ולהרגיע אותה, שהיא במצב טוב עכשיו ושהיא יכולה לצפות ליציאה לעצמאות בשמחה ולא בחרדה. אני לא יכולה לומר שהיא לגמרי הפנימה את זה, כי נראה לי שכל הישות שלה כרגע זועקת "תחבקו אותי, תטפלו בי" אבל היא הבינה שמצבה הרבה יותר טוב ויציב ממה שהיא חשבה, והיא גם מבינה שעם כל החמלה והאהבה, אי אפשר באמת להחזיר לה את הילדות האבודה.

בחלק השני של השיחה הוא ביקש ממנה מאד יפה לחוס עליו בכל הקשור לדיבורים על החבר, כל החפירות על "הוא אמר לי ואני אמרתי לו". הוא הסביר לה שהוא מבין שעבורה זה כל מה שמעניין כרגע, אבל ביקש שהיא תתחשב ותמנע ממנו את כל ה"חפירות" האלה, כפי שהיא עצמה קוראת להן. אמר שהיא חשובה לו ושעבורו באמת החלק הראשון של השיחה - הדרך שלה לקראת עצמאות אישית וכלכלית זה מה שחשוב, וכשהוא שומע אותה נסחפת כל היום עם רכבת ההרים של מערכות היחסים שלה הוא משתגע מזה.
גם את זה היא הבינה, ואני מניחה שהיא תשתדל ושהוא יצטרך להזכיר לה מידי פעם.

החלק האחרון של השיחה היה הקשה ביותר, כי הוא שוב העלה בפניה את נושא השקרים שלה. הוא אמר שהוא מבין שזו דרך הישרדות שלה, שהיא למדה לשקר כדי להגן על עצמה, שהיא למדה לשקר כי שיקרו לה כל החיים, אבל שוב - שהוא עצמו לא מסוגל לסבול את זה, ושברגע שהוא קולט (והוא מייד קולט) שהיא משקרת או סתם מספרת סיפור מצוץ ומיותר - זה גורם לו לא להאמין למילה שהיא אומרת בכל שאר הזמן.
הוא אמר לה שהוא יודע מתי היא משקרת והוא לפעמים בכלל לא מבין מדוע היא בוחרת לספר את מה שהיא מספרת כי זה נראה לו לגמרי מיותר.....וביקש ממנה לחשוב פעמיים לפני שהיא אומרת משהו, לבדוק האם זה באמת הכרחי לומר אותו.
הוא הזהיר אותה שלמרות שלדעתו היא באמת מהסוג שמשקר מתוך פחד, כדי שלא יכעסו עליה או כדי שיחשבו עליה דברים טובים - יש סכנה שהיא תגיע למצב שבו היא תתחיל להאמין לשקרים של עצמה, ומשם אין ממש דרך חזרה.

לא ממש התערבתי בשיחה ביניהם אבל ישבתי שם והקשבתי, מנטרת את שניהם.
לא רציתי לומר ברגע ההוא שלדעתי לפעמים היא באמת מאמינה לשקרים של עצמה, ושאני באמת חוששת שזה לא הרגל שהיא באמת תצליח להיגמל ממנו.

בכל מקרה היא קיבלה יפה את כל מה שהוא אמר וענתה שתשתדל.
ובסוף היא שוב הודתה לנו על כל מה שאנחנו עושים בשבילה - ולי קצת התכווץ הלב כי חשבתי שהיא חושבת שאנחנו מצפים לשמוע את זה......

נראה שכל מה שקורה איתה מאד מאד מטריד אותי, ולכן אני שופכת כאן יותר מהרגיל. יש לי גם צורך לתעד לעצמי ביתר פירוט את התהליך שאנחנו עוברים איתה....ואני כל כך מקווה שאקרא כאן בעוד שנה, שנתיים, ואחייך לעצמי בנחת ואומר לעצמי "כמה דאגנו, והכל בסדר"........הלוואי

וגם כאן

לטפל בגוף, להיערך מחדש

נראה שהמשבר הקטן שחווה T מול החיילת נרגע, הוא עדיין לא ישב לדבר איתה אבל קבע איתה למתישהו בסופשבוע.
היא כרגיל נבהלה כשהוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה, ושהוא רוצה שהיא תקדיש לעניין כשעתיים, ומייד שאלה "מה עשיתי?" ואז מייד צחקה על עצמה ואמרה, תמיד אני חושבת שעשיתי משהו לא בסדר כשאתה רוצה לדבר איתי.
הוא אמר לה שהוא רוצה לשבת איתה באופן מסודר על התכנון הכלכלי שלה בחודשים הקרובים, וגם מזה היא נלחצה כמובן כי היא התחילה לעבוד רק השבוע והיא עדיין לא יודעת בדיוק כמה תצא המשכורת החודשית הקבועה שלה. הוא אמר שזה לא יפריע, והם קבעו לשבת.

בינתיים ראיתי שהיא בכל מקרה הבינה שהתעצבנו עליה ביום ראשון, ולקחה לתשומת ליבה.
היא הפעילה את המדיח על דעת עצמה כשחזרה הביתה, הודיעה לנו בבוקר שהיא ערה ושלא נדאג שהיא תאחר לעבודה, אמרה לי תודה כשראתה שכיבסתי לה וקיפלתי לה.

כשהיא חזרה מהעבודה אתמול היא התיישבה לדבר איתנו, והתחילה להביע את חששה מהעדות שהיא אמורה לתת בבית המשפט בחודש הבא.
אני כל כך מבינה את הפחד הזה.
זאת תהיה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שהיא תראה אותו, את האב החורג.
עורך הדין שלו יעשה הכל כדי לערער את עדותה, לפגוע בה, להשפיל אותה.
היא לא סומכת על השופט או על הפרקליטה שיגנו עליה שם.
וממה שאנחנו שומעים בחדשות חדשים לפרקים, היא צודקת.

היא התחילה לומר שלא בא לה להעיד.
היא התחילה לספר שהיא בכלל לא יזמה את התלונה הזאת, שאחותה ואמא שלה לחצו עליה. שהיא לא הלכה ביוזמתה למשטרה, וששוטרים הופיעו במקום עבודתה ולקחו אותה לתת עדות בתחנת המשטרה. שהיא נכנסה לסטרס מטורף מזה.
ואני חושבת לעצמי, ברור. אני מדמיינת את האימה, את הסבל של לדבר על זה בכלל ועם זרים בפרט.

ואני אומרת לה שאני מבינה אותה ואת הפחד שלה, ואת הרצון לבטל את כל העניין - ובכל זאת.
האם היא תוכל לחיות עם עצמה אם אולי בגלל העדר העדות שלה הוא לא יקבל את העונש המגיע לו?
האם בכך שהיא תשתוק היא לא תנציח את היותה קורבן חסר אונים?
הרי כאן בבית המשפט יש לה סוף סוף אפשרות להאשים - קבל עם ועדה - להאשים אותו בכל מה שעשה לה לאורך השנים. נכון זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל היא תעשה את זה לא כקורבן, אלא כאישה צעירה שכבר לא חסרת אונים ונותנים לה קול ונותנים לה במה.

בנוסף - מרגע שהיא נחשבת לעדה, אפשר להביא אותה בכוח לבית המשפט. כמו שעשו אז עם המשטרה. לא עדיף להגיע בכוחות עצמה (אנחנו ניקח אותה ונחכה לה בחוץ), עם ראש מורם - מישהי ששינתה את חייה, שנחלצה מהבית הזה, שכבר סוף סוף  לא נותנת שיעשו לה דברים כמו שהוא עשה לה....שנלחמת בחזרה....?

בסוף היא נרגעה. ללא ספק בחודש הקרוב עד למתן העדות היא עוד תעבור אינסוף תהפוכות שכאלה. יש לה מפגשים מתוכננים גם עם עורכת הדין הפרטית של אמה ואחותה, גם עם הפרקליטה, וכמובן עם הפסיכולוגית שלה. כמה זה ירסק אותה? מי יודע. איך היא תרגיש תוך כדי ואחרי? לא פשוט לעבור את כל זה שוב. לבי יוצא אליה.

בסוף השיחה היא נרגעה קצת, אבל כמו שאני מכירה אותה ייתכן שזה היה סוג של ריצוי, כדי לגרום לנו להרגיש פחות רע.
יש לה את הקטע הזה - כשהיא רואה שאנחנו מתאמצים בשבילה. כמו כשעשיתי לה קלירווי לקראת האזרחות והיא ממש התלהבה מזה אבל כיומיים אחרי כן פתאום נהיה לה כבד והיא לא הרגישה מזה כל כך טוב ופחדה לומר לי.

היתה שיחה טובה. שאלתי אותה חצי בצחוק אם היא שמה לב שמאז שהראיתי לה איך מנקים את הטוסטר-סנדוויץ' ואת הכיריים היא הפסיקה לטגן שניצלים או להכין לעצמה טוסטים. היא צחקה ואמרה שזה במקרה יצא ככה. אני שמחה שהוצאתי את זה, שתיקח בכל זאת לתשומת ליבה.

היא שמה לי ראש על הברכיים ואמרה שבא לה לפעמים להיות קצת תינוקת. ליטפתי לה את הראש ואמרתי שאני לגמרי מבינה את זה, ושבאמת מידי פעם זה סבבה להתפנק אצלי ולקבל ליטופים וחיבוקים.

ואז T עלה להתקלח והיא העלתה את השאלה שמתבשלת אצלה כבר כמה זמן והיא פוחדת לבטא אותה.
האם יש סיכוי שגם אחרי פברואר 2018 אם היא עדיין לא תהיה מוכנה לגמרי לעצמאות, נסכים שהיא תישאר כאן, אפילו תשלם שכר דירה כלשהו.

לפני שהיא הצליחה להוציא את השאלה בשלמותה היא עשתה סיבובים שלמים. אמרה שהיא מתה לשאול אותנו משהו אבל פוחדת שנכעס, מבקשת שלא אענה מייד וכו וכו.

אמרתי לה שאני לא אענה לה עכשיו בכלל, שנדבר על זה בעוד כחצי שנה כשהיא תדע טוב יותר מה קורה איתה, ואיך חייה החדשים נראים. אמרתי לה שבכל מקרה זה לא עניין של שכר דירה, אלא בעיקר שמתישהו נרצה את חיינו בחזרה כזוג לבד בלי ילדים.

ואז היא שאלה אם גם כשהיא תעזוב היא תוכל להמשיך להגיע לארוחות ששי ודברים כאלה.

זה באמת נגע ללבי, הצורך להשתייך, להיות רצויה, להיות אהובה.
ואמרתי שאין דרך לדעת היום איפה נהיה כולנו בעוד שנה וחצי (כבר שנה וארבעה חודשים בעצם) אבל לא נראה לי שהיא תעבור מלחיות איתנו כבת משפחה ללהיות זרה ומנוכרת. זה באמת לא נשמע הגיוני.

אמרתי לה עוד שייתכן מאד שהרבה לפני פברואר 2018 היא כבר תבין שהיא עצמאית ומסוגלת להסתדר לבד. שכרגע לא ניתן עדיין לדעת כלום.

ושלחתי אותה לישון. והבוקר היא קמה בזמן והלכה לעבודה.

ובאותו נושא אבל משהו אחר: רציתי לומר משהו על הבחירה שלנו בחייל/ת בודד/ת ישראלי לעומת מישהו מחו"ל שמגיע ארצה לשרת בצבא או עושה עלייה לבד.
בתיאוריה חייל תוצרת חוץ עם משפחה נורמטיבית שמחכה לו בחו"ל בתום השירות נשמע כמו "תיק" יותר פשוט מאשר חייל בודד ישראלי שברור שמגיע שרוט ומסובך.
אבל כשחברתו ללימודים של T קישרה בינו לבין בית בנג'י, היא סיפרה לו שבינתיים היא כבר אימצה שלושה חיילים בודדים, שניים ישראלים ואחד תוצרת חוץ, והחוויה שלה ושל משפחתה היתה שהישראלים גם היו זקוקים לאימוץ הזה יותר וגם היו יותר מוקירי תודה והשתלבו טוב יותר בחיי המשפחה. החייל מחו"ל התברר כמפונק וכפוי טובה והיו יחסים מאד בעייתיים בינו לבין ילדיה הביולוגיים.
כמובן שזו היתה החוויה הפרטית שלה, וזה תלוי גם במזל כמובן. וזו הסיבה שהיא לחצה כל כך על T לקחת ישראלי.....והשאר כבר היסטוריה

וגם כאן