קפה של בוקר עם מרפי

עם כל הבלגנים והאירוח שיש סביבנו מפתיע שעד עכשיו הכל הלך יחסית חלק
עד ששי בבוקר
ששי בוקר התחיל בכך שמכונת הקפה שלנו מתה. פשוט מתה.
מכונת קפה של נספרסו, עם הקפסולות (החלופיות כמובן, למה לשלם כל כך הרבה לנספרסו אם יש תחליפים טעימים בחצי מחיר לפעמים?).....
שבקה. נפחה את נשמתה.
טוב, אז מה אם אנחנו באמצע בישולים, וגם חייבים לצאת לסידורים - נעבור בטרקלין החשמל או משהו דומה, בדקנו באינטרנט היכן המכונה הכי פשוטה במחיר הכי זול (ואגב - בחנויות נספרסו עצמן זה סתם יקר) - ונקנה חדשה.

בינתיים, אמרתי לעצמי, יש לי בפריזר צנצנת של טייסטרס צ'ויס, שאני שומרת למקרה שיש אורחים שלא רוצים הפוך או אספרסו.
פשפשתי בפריזר ומצאתי את הצנצנת ושלפתי אותה......
רק שמישהו לא סגר היטב את המכסה לפני שהחזיר לפריזר, ו......כל הגרגרים התפזרו בתוך הפריזר, על כל הקופסאות והשקיות והקרקעית של הפריזר (יש לנו פריזר תחתון) ועל הרצפה.....
והשילוב הזה של הקור המקפיא של הפריזר, ולחות מסוימת על חלק מהשקיות....המיסו חלק מהגרגרים והם נדבקו.....
בקיצור - חווייה "מרנינה" במיוחד.

נשמתי עמוק, ובעוד T מכין סופלה שוקולד (כי אין כבר מספיק קינוחים עם עוגות הגבינה והתפוחים שהוא כבר אפה אתמול) אני רוקנתי את הפריזר, ניקיתי אותו, ניקיתי אחד אחד את כל המוצרים והחזרתי למקום......בשמונה בבוקר כבר הזעתי כאילו עשיתי חדר כושר שעה.

ורק אז התעוררו האורחים שלי, והתזזיתית שלי - שנסעה למצעד הגאווה - ולולא הייתי מספרת להם מה קרה, הם לא היו יודעים בכלל.

פרט לעובדה שלא היתה מכונת קפה.....

וגם כאן

קשה לי

זה מה שבתי אמרה לי בטלפון. קשה לי. והיא התכוונה לתזזיתית.

היא לא פרטה, וקבענו שניפגש ארבעתנו (בהתחלה אמרתי שלושתנו - והתכוונתי היא, T ואני, ואז היא תיקנה - ארבעתנו, כולל חתני כמובן). ונדבר.
ומאז מתחוללת לי סערה בבטן, בחזה, בגרון......

וכרגיל אני מנסה להבין מה זה עשה לי. מאיפה התחושות האלה ולאילו רגשות הן מתפרשות לי.
ברור לי שאני נסערת, חוששת, דואגת - אבל ממה?

האם אני גם כועסת? האם אני מזהה כעס בתוך כל סערת הרגשות הזאת?

ואם כן, האם זה כעס עליה - שקשה לה, שהיא אומרת שקשה לה?

או כעס על עצמי - שמא אני עושה משהו לא בסדר בהתנהלות עם התזזיתית - ביחס לבתי?

או כעס על עצמי - שמא לא הייתי צריכה בכלל להיכנס להרפתקה הזאת עם אימוץ חיילת - ישראלית - עם כל הכרוך בכך?

האם הייתי צריכה להתעקש עם T על אימוץ חייל מחו"ל, מישהו שיש לו משפחה אוהבת שמחכה לו שם שיחזור אחרי השירות הצבאי? מישהו קרבי שמגיע רק בסופי שבוע, לא כל שבוע?

מישהו שלא זקוק לי באופן הנואש שבו זקוקה לי התזזיתית?

או כעס על עצמי - ש"הפלתי" את העניין הזה על הילדים שלי בלי לדבר איתם יותר, להכין אותם יותר, להתייעץ איתם אולי?

או כעס על זה שכרגע כנראה שכבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור?

או כעס על זה שבתי אומרת מילה אחת - קשה לי - ואני כבר בטלטלה כאילו מי יודע מה?

וגם כאן

עוד כמה עדכונים

דיברתי עם העוזרת שלי והסברתי לה בגילוי לב את ההתלבטות שלי. הצעתי לה לעבוד יחד עם מישהי, אולי בת הדוד שלה, כך היא תוכל להפחית במספר השעות, להתעייף פחות, אבל לשפר את השירות שהיא נותנת ללקוחות (לפחות לי).
זה לא נראה לה.
היא הציעה לבוא עוד פעם בשבוע, אחת לשבועיים - להשלים ניקיונות ולעשות חלונות למשל.
אמרתי לה שעם כל הכבוד, זה יגדיל באופן משמעותי את ההוצאה שלי. זו לא היתה הכוונה.
הכוונה היתה שהיא תספיק לפחות את מה שהיא היתה מספיקה פעם.
אז נכון שאם שתיים יעבדו 4 שעות, אשלם יותר מאשר אם אחת תעבוד 6 שעות - אבל זה עדיין לא כמו לשלם על עוד יום ניקיון שלם.
היא תחשוב על זה, ואני מאמינה שהיא גם תעשה מאמץ לחזור לקצב המקורי שלה.
מעבר לעייפות, נראה לי שהיא מרגישה בנוח מדי, זה קורה לכל עובד בכל מקום עבודה.
הוא מתחיל להרגיש יותר מדי נוח, ומתחיל לזייף.
היו לי גם עובדים כאלה וגם עמיתים כאלה בכל מקום עבודה - גם בתחום המחשבים.
אם תהיה לי מחליפה ראויה ואם זאת לא תראה שהיא מתאמצת לשפר - לא תהיה לי ברירה אלא לפטר (עם פיצויים כמובן). כבר פניתי לביטוח לאומי לקבל את הדוחות על כל שנות התשלומים שבצעתי עבורה כי אני ממש לא זוכרת באיזו שנה היא התחילה אצלי.

החתונה היתה נהדרת. בני הזוג הצעיר היו מתוקים ויפים ברמות, והיה ממש שמח.
המפגש עם כל בני הדודים, הדודה הקשישה (בת 91, האחרונה שנשארה מהדור של ההורים), וגם חלק מהדור הצעיר (הדור של הנכדים שלי) - היה מרגש וכיף גדול.
הבאתי את התזזיתית והכרתי לה את כל המשפחה. הם קיבלו אותה מאד יפה והיא מאד נהנתה.

למחרת היה לה טיול בצבא ואיכשהו היא הצליחה לצאת מהבית בשש בבוקר אחרי החתונה (היתה אמורה לצאת בחמש אבל עדיין הצליחה להגיע בזמן לבסיס לפני שהם יצאו לטיול, כי ממילא  היה גם להם איחור).
הבנתי שהיה טיול נהדר, אבל בסופו היא נסעה לאמא שלה, להיות עם אחיה הקטנים, והבנתי שזה היה מפגש נוראי. כנראה שאמא שלה "מתהפכת" עליה כל הזמן, והיא לא יכולה אף לדעת לאיזו תגובה לצפות ממנה בכל פעם שהיא באה. היא קיטרה לנו בוואטסאפ, ואמרנו לה שתחזור הביתה עוד בלילה אבל זה מושב קטנטן ברמת הגולן ולא היתה לה דרך לצאת משם. היא אמרה שהיא תבוא הבוקר.

האורחים שלנו עושים מאמצים להיות כמה שיותר מחוץ לבית, וכשהם בבית להיות כמה שיותר בחדר - כדי שהילדים לא יפריעו לנו. אני מאד מעריכה את זה, כי במעט שהם כן מסתובבים כאן - מעבר ליללות ולצעקות הם גם מצליחים ללכלך ולבלגן תוך שתי דקות את הספות, הקירות, הכסאות....הכל. אני מחייכת ומנקה אחריהם - היא עדיין מרגישה נורא עם האוזן וממש חבל לי עליה - משתדלת להיות חביבה עם הילדים, נושמת עמוק ומחכה שהכל ייגמר.
לא נראה לי שנארח כאן ילדים בזמן הקרוב, אם בכלל, ובטח לא ליותר מיומיים-שלושה. מבוגרים - זה סיפור אחר.
כנראה שעברנו את השלב הזה. נגמרה הסבלנות והסובלנות. צריכים את השקט ואת הסדר ואת הניקיון שלנו.
מספיק יש לנו להכיל את התזזיתיות של התזזיתית.

T התחיל לבשל לקראת מפגש בני הדודים (30 איש) שיהיה כאן בשבת. רק מבוגרים.
הסיכום היה שניקח קייטרינג וכל אחד ישלם.
בפועל T מבשל את הכל, ובשבת יהיה כאן טבח ועובדת ניקיון כדי שנוכל אנחנו להיות עם האורחים.
לא אכפת לי לעזור עכשיו ולשטוף ולקצוץ  - אנחנו מתורגלים ועושים את זה בנחת. העיקר שלא נהיה בלחץ של אירוח בשבת.

יאללה, ההפסקה נגמרה - חוזרת למטבח

וגם כאן

התלבטויות לגבי עוזרת

היא עובדת אצלי כבר המון שנים
בהתחלה היא הגיעה דרך חברת ניקיון, שבייאושי שכרתי כי לא הצלחתי למצוא עוזרת שתחזיק אצלי מעמד.
מכל מי שהם שלחו אלי (והיו הרבה, זאת היתה אחת הבעיות איתם) היא היתה הכי מוצלחת.
אבל כמה שביקשתי אותה, לא תמיד הם הביאו לי אותה.
הם טענו שהיא פשוט לא התייצבה לעבודה.
אחר כך היא סיפרה לי שהיא התחילה לעבוד ישירות בבתים של לקוחות.
השאירה לי את מספר הטלפון שלה.
כשהחברה פשטה את הרגל, התקשרתי אליה. הסידור היה מצוין עבור שתינו.
אני שילמתי לה פחות ממה ששילמתי לחברה, והיא קיבלה ממני יותר ממה שהם שילמו לה.
היא נחמדה, אמינה ומהימנה - מעולם לא גנבה דבר וכמעט תמיד הודיעה אם לא עמדה להגיע לעבודה.
המלצתי לכל חברותי ושכנותי עליה, ואצל חברה אחת היא עדיין עובדת.
אני משלמת עליה ביטוח לאומי, הבראה וחופשה (פעם בשנה) וכל חודש מפרישה לה לקרן פנסיה.
היא עברה איתי דירה מרעננה ליישוב בו אני גרה כעת, וכיוון שאין בשעות הבוקר המוקדמות אוטובוסים שנכנסים ליישוב, אני אוספת אותה מתחנת האוטובוס פעם בשבוע.

בשנתיים האחרונות היא התחילה לזייף.
אני מבינה את זה. מתעייפים. מתבגרים. היא כבר עברה את גיל 50.
הבית שלי גדול וגם ככה אני לא מבקשת ממנה להספיק בכל שבוע את כולו - אנחנו מחלקות אותו למשימות לפי הצורך.
ובכל זאת, גם במשימות החלקיות האלה היא כבר לא לגמרי עומדת.
יש ימים בהם היא מגיעה עם מרץ, מזכירה לי את הזמנים הטובים.
אבל רוב הזמן ההשלמות שאני גם ככה עושה אחריה, הולכות ומתרבות.
וגם אני לא נהיית יותר צעירה או יותר חזקה. וקשה לי.

פעם בשנה בערך היא נוסעת לחודש לקובה לבקר אצל אמא שלה.
בחודש הזה אני צריכה להסתדר לבד, לעיתים רחוקות היא מצליחה למצוא חברה או קרובת משפחה שתמלא את מקומה זמנית. בחורף שעבר, בחתונה של בני, כשהיו כאן בני דודים וגם הורי וגם בני וכלתי - היא נעדרה כל החודש. טוב, העיתוי שלה לא באשמתה, אבל עדיין - זה היה קשה. איכשהו היא הפנתה אלינו בת דודה צעירה שבדיוק עלתה גם היא ארצה מקובה, זה לא היה אידיאלי אבל לפחות מישהו עזר לי לנקות את הבית.
יש לה גם המון העדרויות לא מתוכננות. בחופשות של הנכדים מהגן.
כל מיני מחלות מיסתוריות - כאבי ראש, סחרחורות - בסופן של בדיקות הכל יצא שלילי, אבל היא חולה המון, גם סתם בהתקררויות.
אמנם היא בדרך כלל מודיעה לי יום קודם אם היא לא מתכננת להגיע, אבל יש מספיק מקרים שהיא מודיעה בבוקר, ברגע האחרון.
כשהיא מבקשת להחליף יום אני תמיד נעתרת - אין לי קיבעון על יום מסוים בשבוע.
כשהיא מבקשת תשלום מזומן באמצע החודש (אני עושה לה העברה בנקאית פעם בחודש) אני תמיד נעתרת.

אחרי שבמשך כל אפריל היא לא היתה (היתה חולה 3 שבועות, ואני גם הייתי בחו"ל אז אמרתי לה לא לבוא בשבוע הרביעי), בשבוע שעבר פתאום היא הודיעה ערב קודם שהיא לא תגיע. שאלתי מה קרה, כי בדרך כלל היא אומרת את הסיבה. כלום.
היא ענתה לי רק למחרת. בעלה חזר מחו"ל (כנראה גם הוא נוסע לביקורי משפחה בקובה), הם הלכו לישון מאוחר, לא בא לה לקום בבוקר. אוקיי, לפחות היתה ישרה.
ואני לקראת האירוח של המשפחה, עם החיילת (שאפשר לדמיין בקלות איך החדר שלה נראה)....לא התאים לי.
 בצר לי פניתי לאותה בת דודה צעירה שעבדה אצלי בחודש שעבר. היא היתה פנויה (במקרה, אמרה לי שהיא באיזשהו קורס - כנראה סיעוד, אני דוברת ספרדית אבל את הקובנים קשה לי לפעמים להבין - ולכן הרבה פעמים פנויה לעבודות).
זה הציל אותי, אבל משום שהיא לא מכירה היטב את הבית היא היתה איטית מאד והספיקה עוד פחות מהקבועה שלי. בלית ברירה ניקיתי חלק מהחדרים בעצמי.

התחלתי לחשוב שאולי הגיע הזמן למצוא תחליף יותר קבוע.
מצד אחד - היא אצלי כבר שנים, ומצד שני - זה בית גדול, אני מארחת המון, ואני לא מסוגלת באופן קבוע לנקות, אפילו לא חלק מהבית. גם ככה אני עוברת במהלך השבוע גם על המטבח וגם על השירותים.
וזו התלבטות.
יש מישהי ממש מצוינת שגרה ביישוב ליד, אבל היא מאד מאד עסוקה. חברה שלי מנסה לשכנע אותה לזרוק לקוחות ממש מגעילים (לא מדליקים לה מזגן, לא נותנים לה לשתות) אצלם היא פעם בשבועיים ולעבור אלינו.
אם היא תסכים אני אצטרך להחליט - האם לפטר עוזרת שהיתה מצוינת אבל גם נעדרת המון וגם חלה ירידה ברמת עבודתה, או ש"לא נעים". אני כבר ממש לא ב"לא נעים" כך שזה מוזר לי לחשוב ככה.
אבל אני גם מעסיקה הוגנת....
אז כרגע אני בהתלבטויות.
וגם כאן