יום ראשון, 12 במאי 2024

מישהו מכיר מכשפה טובה?

כי יש לי הרגשה ששמו עלי ועל T "נאחס" גדול, או "שחור" או "עין הרע" או איך שכל תרבות קוראת לזה. 

אז אולי אנחנו צריכים לחפש איזו מכשפה מקצועית שתסיר את זה. 

זה התחיל עם כל מיני עניינים כספיים, דירה מושכרת שהעיריה התחילה לעשות עליה בעיות, רשויות מס שמערימות קשיים (כאשר כמובן זה קורה דווקא לאנשים שמדווחים ומשלמים עד השקל או הדולר האחרון)

ואז פרצו לחשבון "עלי אקספרס" של T והוסיפו שם שתי כתובות חדשות למשלוח (אחת בארה"ב ואחת בקולומביה) וקנו לעצמם כמה דברים (קטנים אמנם)... 

ואז בהליכת הבוקר אתמול נפל לי אחד העגילים ש-T קנה לי, אחרי שהוא שכנע אותי לקנות עגילים חדשים לאחר שגם לפני חצי שנה אחד העגילים (שהוא קנה לי לחתונה) נפל לי.....

לשני העגילים יש ערך סטנימנטלי עצום ולצערי גם ערך כספי לא קטן...ואני פשוט לא מבינה מה הקטע. 

אז עם ענייני העיריה והדירה אנחנו מתמודדים באמצעות עורך דין, עם ענייני רשויות המס (האמריקאים) אנחנו מתמודדים באמצעות רואה חשבון.

את הרכישות ב"עלי אקספרס" T הצליח לבטל, אבל לאחר שלא הצליח לבטל את כתובות המען החדשות למשלוחים הוא פשוט ביטל לגמרי את חשבון ה"עלי אקספרס" שלו.

את העגיל חיפשנו לאורך כל מסלול ההליכה שלי וגם גייסתי את השכנים ותושבי היישובים בסביבה (דרך כל מיני קבוצות) ליצור איתי קשר אם יימצאו אותו, ומחר בהליכת הבוקר אשחזר את אותו המסלול ואמשיך לחפש אותו, אבל אני לא מאד אופטימית. 

בקיצור - מישהו מכיר באמת מכשפה טובה? 


יום שישי, 10 במאי 2024

למדור השרביט החם - שורה משיר

 במדור השרביט החם ביקר טליק לספר על שורה משיר שחקוקה בזכרוננו.

הוא גם היה "לארג'" ואיפשר לתת כמה שורות מכמה שירים. 

מייד קפצו לי לראש שלושה שירים, אחד מאד מאד אישי ושניים דווקא יותר לאומיים...משום מה. 

השיר האישי הוא של לאה גולדברג מאוסף "אהבתה של תרזה די מון" :

מַה יִּשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר

מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל,

מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל

רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר.

 

מִי יַאֲמִין בְּהֵעָלֵם הַגַּל

בְּעָצְמָתוֹ אֲשֶׁר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת –

לוּ גַּם נוֹתָר בִּכְסוּת-חוֹלוֹת חִוֶּרֶת

סִימָן שֶׁל מַגָּעוֹ, רָפֶה וָקַל?

 

פָּלְטָה אַהֲבָתִי אֶת אַלְמֻגֶּיהָ,

וְדַיָּגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ בַּחוֹף

אָסְפוּ אוֹתָם וַיִשָּׂאוּם הַרְחֵק,

וְזָר מִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם נוֹגֵעַ,

 

וּבְעוֹלָם חוֹפֵז וּבֶן-חֲלוֹף

הַזְּמַן בָּהֶם כְּיֶלֶד יְשַׂחֵק.


בכלל אני מאד מאד אוהבת את לאה גולדברג, את שיריה וגם את סיפוריה (קראתי בעיקר סיפוריה לילדים). בשיר הזה השורה שחקוקה לי היא "מה יישאר? מלים, מלים כאפר". אולי זה מה שלגמרי לא במודע דוחף אותי כל הזמן לכתוב......


השיר השני שקפץ לי הוא דווקא "ירושלים של זהב" מאת נעמי שמר. 

בפזמון היא חוזרת על 


ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שירייך, אני כינור


בלי קשר לסנטימנט שמאחורי השיר, בלי קשר לימין ושמאל, אני מתחברת לתחושה הזאת של המשוררת, האהבה הגדולה שהיא חשה, שיש לה את העונג ואת הכבוד להוות ליווי מוסיקלי לישות הזאת שהיא קוראת לה ירושלים ושיש לה משמעות גדולה עבורה. 


והשיר הלאומי השני הוא דווקא "התקווה". 

והשורה היא "להיות עם חופשי בארצנו".

מעולם, מעולם לא לקחתי כמובנת מאליה את העובדה שאנחנו כאן במדינה משלנו. שיש לנו מדינה עבור כל יהודי שרוצה בכך. שאנחנו חיים בחופש ובדמוקרטיה, ואנחנו יכולים לחיות כיהודים באופן גלוי ואנחנו גם יכולים לבחור איך - אם בכלל - לבטא את יהדותנו.  שאנחנו מגינים על עצמנו ובונים את העתיד של עצמנו ושל ילדינו ונכדינו... לא מובן מאליו בכלל. 

ויש מי שמעמיד את כל זה בסכנה - גם מבחוץ, תמיד, אבל לאחרונה גם ובעיקר מבפנים. וזה מטלטל אותי עד עומק הנשמה. ואעשה כל שביכולתי להגן על המקום הלא מובן מאליו הזה שנולדתי לתוכו ושירתתי בצבא, ושהורי הגיעו אליו ועזרו לבנות במו ידיהם וגם נלחמו עליו כשהיה צורך...שבעלי שירת וילדיי שירתו וכנראה גם נכדיי יישרתו. 

יום שני, 6 במאי 2024

יום השואה ושאר הימים

השנה יום השואה הרגיש קשה מתמיד. קרוב מתמיד. שייך מתמיד.

ולא, אני לא מאלה שחושבת שמה שקרה לנו בשבעה באוקטובר אפילו התקרב להשמדה ההמונית והמערכתית שהתנהלה נגד עמנו במהלך השואה. 

אבל גם קצת כן. 

כי בדומה לפוגרומים ופרעות אחרות שקרו לבני עמנו בעולם במשך כל הדורות וגם כאן בארץ, יהודים (וכל מי שלרוע מזלו היה איתנו, כמו עובדים זרים, בדואים, תיירים ועוד) נרצחו ועונו ונאנסו ונחטפו ובתיהם נבזזו והופצצו ונשרפו.....אך ורק משום שהם יהודים. וישראלים. 

הרג לשם הרג. הרס לשם הרס. התעללות לשם התעללות. ללא אבחנה בין אזרחים לחיילים, בין קשישים לילדים לנשים....כלום. מתקפה שמצד אחד היתה מתוכננת היטב והרבה זמן מראש, ומצד שני שחררה את כל היצרים המרושעים והאפלים שיש באדם. 

ויש, לצערי, בבני אדם יצרים כאלה בשפע. כן, גם אצל חלק מבני עמנו, לצערי. רק שכאן אני מתפללת שנצליח לרסן אותם. ושם - שלהבו אותם ועודדו אותם ושחררו אותם לטרף.

אז יום השואה לופת את הקרביים יותר מתמיד. ויש לי הרגשה שבשבוע הבא אני פשוט אציין שני ימי זיכרון. לא מרגישה שום דרך שבה אוכל לחגוג יום עצמאות. לא השנה. 

בענייני דיומה - את  ארוחת ששי השבוע קיימנו בלי הבנים, נשמותק וחכמוד, שברגע האחרון התברר כי יש להם תכניות אחרות. זהו, הם רשמית מתחילים להתבגר השניים האלה. 

הם חסרו לנו מאד, ולא רק כי T הכין לכל אחד מהם את המנות שהם הזמינו במיוחד - שניצל בקר לנשמותק ושניצל בציפוי קורנפלקס לחכמוד. אבל כמובן ששלחנו אליהם עם ההורים ועם שרי הביתה את כל השאריות הטעימות.

T גם הכין פנה קוטה, עם "שטרויזלשטרויזל" למעלה, לאחר שנשמותק כל כך התלהב (בעיקר מהשם) מהשטרויזל שהיה חלק מהקינוח (הלא מוצלח) שקבלנו במסעדה כשיצאנו איתם בחודש שעבר. 

ואני בעוונותי ניסיתי לאפות להם "אלפחורסאלפחורס" אחרי בערך ארבעים שנה שלא ניסיתי שוב את המתכון - וחירבשתי אותו לגמרי. בעיקר רשמתי לעצמי עכשיו באותיות מודגשות: צריך להכין וללוש את הבצק רק ידנית, בלי לערב מערבל מזון. בנוסף, אמנם הגדלתי ראש והכנתי את דולסה דה לצ'ה בעצמי מפחית של חלב מרוכז, אבל הוא היה דליל מדי וניתן היה למרוח בין העוגיות שכבה דקה מדי. בקיצור - יהיה מתי שהוא מקצה שיפורים. בינתיים כולם נהנו מהעוגיות (פשוט עוגיות!) הדי טעימות שיצאו לי שלא דמו בכלל לאלפחורס. 

סיימתי את הספר THE WOMEN שהתברר כמרתק, וסיפר את סיפורן של אחיות אמריקאיות שהתנדבו לצבא ארה"ב בויאטנם בתקופת מלחמת ויאטנם והמשיך את סיפורן גם בשנים שלאחר המלחמה. עד כמה שידוע לי הוא עדיין לא תורגם לעברית. 

כרגע אני קוראת בהנאה רבה מאד את הספר שדכנות למתחילים מאת מדי דוסון בהמלצתה של אמאל'א. ממש ממש נהנית. תודה אמאל'א. 

היה לי תור לעיסוי הבוקר, שקבעתי מזמן ומשום מה לא שמתי לב שזה יום השואה. הצפירה כמובן התרחשה באמצע, והמעסה מייד יצא מן החדר לשתי דקות, כך יכולתי לעמוד לבדי בפרטיות מוחלטת ולהתייחד עם ששת המיליונים ללא מבוכה. בכל מקרה הגוף שלי מודה על הטיפול, כל סנטימטר וסנטימטר שבו. כבר קבעתי תורים גם לסוף החודש הבא וגם לזה שאחריו. 

במקביל, ומאד מאד לאט (כפי שאופייני לי) התחלתי לעבוד על מפת הלידה (באסטרולוגיה) של בתם של 'שותפנו' ו'שריתה'. היא ביקשה ואני הסכמתי בהיסוס רב, בעיקר כי זה תמיד לוקח לי הרבה זמן ואנרגיה, ואני כבר כמעט שלא מנתחת מפות לאנשים. 

בכל פעם אני ניגשת לניתוח המפה בדרך אחרת, והפעם היתה לי הרגשה שכדאי לי ללכת מן הכבד אל הקל. מה זה אומר? 

בדרך כלל אני מתחילה מהכוכבים "האישיים". שמש, ירח, מרקורי, וונוס ומארס. הכוכבים "הקלילים", אלה שמאפיינים אותנו אבל תכל'ס - אם נעשה עבודה רצינית ואמיתית עם עצמנו, יש הרבה מאד דברים שנוכל לעבוד עליהם באישיות שלנו ולתקן ולשנות, ומה שמופיע במפה הוא לא "סוף פסוק" כמו שאומרים. 

מצד שני, יש השפעות במפת הלידה שהן "כבדות" יותר, קארמתיות יותר, כאלה שקשה עד בלתי אפשרי להילחם בהשפעה שלהן עלינו, ורק אם אנחנו מאד מאד מודעים ומאד מאד מוכנים לעשות את העבודה ההתפתחותית הנדרשת, אפשר לפחות לבחור במודע כיצד להגיב אליהן כך שחיינו יהיו טובים וקלים יותר. 

אז עם 'בת-של' החלטתי שהכי קל יהיה לי להבין את הרעיון המרכזי של המפה שלה דרך הכוכבים הכבדים ומיקומם בבתים. בעיקר פלוטו, שאמנם המזל שלו במפת הלידה משפיע על דור שלם, אבל כאשר הוא ממוקם בבית כלשהו - הוא מאד מאד אישי ומשפיע עוד יותר מאשר הכוכבים האישיים. ונראה שהחלטתי נכון, כי כבר שם, בפלוטו שלה, קבלתי תיאור מתומצת מדהים ומדויק של הבחורה (בת 24 סטודנטית שנה שלישית לרפואה שהתגברה על סרטן העצמות בברך בגיל 12), ומכאן אפשר להתחיל להתעמק. לאט לאט....בסוף אשלים את הכל, אני מקווה. 

אז אולי היום נקיים את המסורת שנקטעה במהלך הפסח ונקפוץ לבקר אצל בתי, ואולי נזכה לבלות קצת זמן איכות עם נשמותק וחכמוד, אם הם יהיו בבית ופנויים. 

יום שבת, 4 במאי 2024

למדור השרביט החם - שפות זרות

 במדור השרביט החםבמדור השרביט החם מבקש מוטי לשמוע על היחסים שלנו עם שפות זרות.

אני נולדתי בארץ להורים עולים חדשים מארגנטינה, ולמרות שהורי הקפידו מאד לדבר סביבי ואיתי רק בעברית (ועוד עברית צחה וגבוהה, כך שהעברית שלי כילדה היתה מדהימה, ובאיזשהו שלב בגיל ההתבגרות אפילו נאלצתי "לשנמך" אותה קצת כדי שלא יצחקו עלי), היתה זו סבתא שלי שהקפידה שבמקביל לעברית אלמד גם ספרדית.

כל מילה חדשה שלמדתי בעברית היא לימדה אותי גם בספרדית. 

הורי גם לימדו אותי לקרוא בגיל מאד צעיר (שלוש או ארבע) ובד בבד עם קריאה בעברית, סבתא שלי לימדה אותי גם לקרוא בספרדית.

כך בעצם מגיל אפס הייתי דו לשונית.

אגב מגיל צעיר מאד (ארבע או חמש) גם לימדו אותי לקרוא תווים, וניגנתי על הרמוניקה עוד לפני שיכולתי לקבל שיעורי מוזיקה פורמליים (שהתחילו עם חלילית והמשיכו עם פסנתר, צ'לו ולבסוף לימדתי את עצמי גם קצת גיטרה). 

לדעתי זו עוד שפה שלמה, שפת המוזיקה, שכאשר חושפים ילדים אליה בגיל צעיר מעשירה אותם מאד. 

כשהייתי בת תשע הורי התכוננו להגר לארצות הברית. אני כמובן לא ידעתי זאת בזמנו, הורי סיפרו לי שאנחנו "נוסעים בשליחות" רק לא היה ברור של מי, אבל בפועל הם התכוונו אז לרדת מהארץ. לקראת הנסיעה הם שלחו אותי ללמוד אנגלית. היינו אז חברים בי.מ.ק.א (גרנו בירושלים) והיתה שם מורה אנגליה שהעבירה קורס אנגלית למתחילים לילדים. האנגלית שהיא לימדה היתה כמובן אנגלית בריטית, מה שעזר מעט אבל לא באמת כשהגעתי בפועל לארצות הברית חצי שנה לאחר מכן. 

כך או אחרת ילדים הם ילדים, ולי גם היה כשרון לשפות כנראה וגם עזרה הספרדית שכבר ידעתי (שבכל זאת היא שפה לטינית, וחלק ניכר מהאנגלית גם הוא מקורו בלטינית) ותוך שלושה חודשים די "שחיתי" בשפה האנגלית, ותוך שנה כבר דיברתי וקראתי וכתבתי ברמה של שפת אם. 

בסופו של דבר הורי (כלומר אבא שלי) החליטו לחזור לישראל אחרי ארבע שנים, ובמקום לחזור לירושלים הם שכרו דירה ברמת אביב, כי אבא שלי עבר לעבוד בסניף התל אביבי של אותה החברה בה עבד לפני שעזבנו. 

הייתי אז בת שלוש עשרה וחצי ולמדתי בחטיבת הביניים בכיתה ח', ומי שגר ברמת אביב הלך לבית הספר "אליאנס - כל ישראל חברים", שבו השפה הזרה העיקרית היתה צרפתית, ולא אנגלית. 

לי זה היה מצוין, כי את האנגלית ברמת שפת אם כבר היה לי, וכך הוספתי לרפרטואר השפות הזרות שלי גם את הצרפתית, אותה לימדו באליאנס ברמה מאד גבוהה. בתיכון גם למדתי במגמה דו לשונית הומאנית (ששילבה גם שפות וגם ספרות ברמה גבוהה - אז עוד לא היתה שיטת היחידות) כך שלמדתי ספרות צרפתית וקראתי הרבה בצרפתית במקור, ולמרות שאינני משתמשת בה כמעט ואני די חלודה, צרפתית לגמרי נחשבת לאחת השפות בהן אני בקיאה.

היו לי הרבה מאד כוונות ללמוד שפות נוספות אבל בינתיים לא יצא מהן כלום.

אחת השפות שלדעתי חשוב מאד להבין כאן בארץ היא ערבית. באליאנס לא היתה אופציה של ערבית בכלל, וגם אם כן - סביר להניח שלא היתה זו השפה המדוברת שהיא בעצם מה שחשוב ללמוד. 

עוד שפה שהיתה יכולה להיות לי מאד שימושים היא הרוסית, גם בגלל השימוש הנרחב שלה בארץ מאז העלייה הגדולה של שנות התשעים, וגם כי כלתי ומשפחתה דוברי רוסית וזה היה יכול להיות נחמד לקשקש איתם בשפתם.

אני קצת מבינה איטלקית, פורטוגזית וקטלונית - אבל פחות כשמדברים אותן ויותר כשכותבים אותן. כי על הכתב הן מאד דומות לספרדית ואני יכולה להבין בגדול את פשר הכתוב, אבל ההיגוי שונה לגמרי. 

היה יכול להיות נפלא להבין סינית וגם יפנית תמיד ריתקה אותי.........אבל אלא אם באמת ארשם לקורס או אוריד את אחת האפליקציות שכולם מדברים עליהן....זה כנראה כבר לא יקרה.