עדכונים של אחרי החג

באופטימיות זהירה אני יכולה לראשונה לדווח על שיפור קל שבקלים אצל אבא. אולי אולי יש אור בקצה המנהרה, קצת פחות משבועיים מאז שסיים את ההקרנות. מקווה שעד יום הולדתו (לקראת סוף החודש) יחזור כבר לעצמו. 

בדיוק שמעתי בזמן הספורט פרק בפודקסט של שירלי יובל יאיר עם מאיר שלו (שהוקלט ביוני אשתקד), ואז הודיעו על פטירתו. מצמרר. הוא אמר בפודקסט שהוא מתקרב לגיל שבו אביו נפטר....אבל לא הזכיר שהוא חולה בסרטן. לא יודעת אם כבר ידע. 

אהבתי את הראיון, למרות שלא אוהבת בכלל את הספרים של מאיר שלו - לא למבוגרים ולא לילדים. 

לא זוכרת אם כבר כתבתי שיש לי דלקת בגב כף הרגל - בגיד או משהו כזה. יש לי הרגשה שזה קרה בגלל שכיבסתי זוג נעלי ספורט במכונת הכביסה ושכחתי להקפיד על מים קרים (לחלוטין) והם התכווצו. הכאבים התחילו תוך כדי הליכה לפני מעל לשבוע כבר, ואת שני הקילומטרים האחרונים צלעתי. מאז כואב לי כאשר אני הולכת (הפסקתי לנעול את זוג הנעליים הזה) - לפעמים יותר, לפעמים פחות. מקווה שזה יעבור מעצמו. 'שריתה' המליצה לי לעסות את המקום, לא ללכת עם כפכפים (גם לא בבית, זה מעמיס על כף הרגל, לדבריה) וכמובן להקפיד על נעליים נוחות. 

בינתיים כאשר חדר הכושר פתוח (לא בשבתות וחג) אני מנצלת זאת כדי להתעמל על האליפטיקל במקום לעשות הליכות (ואז זה לא כואב בכלל). אבל כשהוא סגור אני לא מוותרת על ההליכה, ורק שמתי לב שעדיף שאלך עד ששה קילומטר גג, אחרי כן הכאב מתגבר מדי. בינתיים קבלתי מ'שריתה' שתי המלצות חשובות. האחת, לא ללכת עם כפכפים, רק עם נעליים נוחות וסגורות שתומכות בכל הרגל, גם מאחור. אז בבית התחלתי ללכת עם הקרוקס הקלאסי (זה שיש לו רצועה כמו סנדל מאחורה). יחפה אני לא יכולה ללכת לאורך בגלל הקשת הגבוהה בכף הרגל. 

ההמלצה השנייה היא לעסות את גב כף הרגל, ממש לחדור פנימה לגידים. יש לי מן "אקדח עיסוי" שקבלתי מתנה ליום הולדת מבתי וחתני בשנה שעברה, אז התחלתי לעבוד איתו, בתקווה שזה יעזור ולא יזיק. ליתר ביטחון אקבע גם תור אצל אורתופד. מקסימום אבטל אם זה יעבור עד אז.

סיימנו לראות בנטפליקס סידרה ממש טובה (לאוהבי הז'אנר) - סוכן הלילה והתחלנו סידרה מוצלחת חדשה (בקודי, לא יודעת איפה זה משודר) - RABBIT HOLE.

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שסיימתי עם ה"נתניהו'ז" שקבלתי מתנה מבן דודי. 

היו ל-T כמה ימים יחסית טובים והיום הוא שוב לא מרגיש כל כך טוב. לא שזה מונע בעדו לבשל לששי בערב. כמו שגיסתי אמרה, זו תרפיה בשבילו. היום תוך כדי הקניות בסופר, בירקן ובקצב היו לו התכווצויות במעיים, והוא נהיה חלש - בקושי שמעתי כשהוא דיבר. אוף. 

התברר שיש "הזמנות" לארוחת ששי. נשמותק הזמין שניצל בשר, חכמוד הזמין חריימה (הוא מאד התאכזב כשלא היה חריימה בליל הסדר) ובתי הזמינה גפילטע פיש, אחרי ליל הסדר נשאר לה טעם של עוד. T הכין את זה מסלמון (כי לא השגנו קרפיון) וזה היה מעדן. אז גם את זה וגם את החריימה הוא מכין מסלמון, שוב. הוא גם העמיד שני סירי מרק בשר - שיהיה לנו לשבועיים הקרובים (זו ארוחת הצהריים שלנו). בקיצור - חולה, חולה, חלש, חלש, אבל מבשל. זה הבעל שלי.

"אחרי חג" שמח. 

חג נחמד ביותר (בתוספת מעט שיבושים)

לקראת ליל הסדר אירעו כל מיני שיבושים קטנים שאיימו לקלקל את החג.

זה התחיל מהפסקת חשמל ענקית שאירעה כאן בכל האזור כאשר מסוק אזרחי התרסק באזור נתניה, כנראה פגע בתשתית של חברת החשמל. מסכן הטייס נהרג. אני הייתי במספרה כשזה קרה, וברור שלא היה להם גנרטור. אבל הספר הגאון שלי התעשת מהר, נזכר שהמספרה שלו צמודה לחדר הבטחון של הקניון, שבו יש חשמל בכל מצב, התקשר מהר אל אשתו שתביא לו כבל חשמל מאריך, וכך יכול היה באור החיוור של נורות החירום להמשיך לתת שירות מלא ללקוחותיו. 

אחרי כן נסענו לירקן ולסופר, גם עבור ערב החג וגם עבור האירוח המשפחתי של חול המועד, וכאשר סידרתי את המצרכים נפל ונשבר לי בקבוק תירוש - שגם פיזר את המיץ האדום והדביק על פני רוב המטבח, וגם פיזר המון המון זכוכיות שחדרו לכל מיני מקומות ולקח לי המון זמן למצוא ולנקות. בסוף כמובן גם הצלחתי להיחתך קצת. 

הפסקת החשמל הגדולה הקפיצה את מכשיר חימום המים בגז, ונראה היה שגם כאשר הדלקנו אותו בחזרה הוא לא חזר מייד לפעול. למזלנו יש לנו גם דוד חשמל לגיבוי, וכך התקלחנו בערב החג, אבל למחרת נראה היה שהמכשיר חזר לתפקד. נקווה שהוא בסדר. הפסקות החשמל האלה פשוט הורסות מכשירי חשמל!

בעת הליכת הבוקר שלי באותו היום פתאום בשני הקילומטרים האחרונים התחיל לי כאב מוזר בכף הרגל. לא כאב בכרית כף הרגל כמו שהיה לי לפני הטיסה לניו זילנד אלא בגב כף הרגל, כאילו הגיד נדלק או משהו דומה. זה עדיין כואב לסירוגין, לא ברור לי מה זה. מעצבן. 

עוד כשהיינו בסופרמרקט התקשר בן דודי, שהיה אמור לשהות יומיים אצל בת דודה אחרת שלו, לספר שבתו חטפה בלילה התקף אלרגיה קשה אצל בת הדודה - כנראה השמיכות שהיא נתנה להם היו מלאות בקרדית האבק - היא במצב לא טוב והם מחפשים רופא שייתן לה ונטולין או משהו אחר כי הם שכחו את המשאף שלה בשיקאגו והמרשם האמריקאי שלה לא תופס בבתי מרקחת כאן. כך גיליתי כבדרך אגב שהוא כלל לא עשה ביטוח נסיעות ובדומה לכל בני משפחתו של אבא שלי, התקמצן לקחת אותה למרפאה בתשלום. הם יצאו מהבית וככל שהסתובבו בחוץ מצבה הוטב, אז הוא החליט שכל הטיפול סובל דיחוי כי ממילא בסוף השבוע הם חוזרים הביתה כבר, ושאל אם זה בסדר שיחזרו אלי יום קודם, כי לא רצו להמשיך לישון אצל בת הדודה. 

הם הבטיחו שלא יסתובבו לנו בין הרגליים בעת הבישולים וההכנות לליל הסדר, ויעזרו עד כמה שאפשר. ברור שאמרתי שזה בסדר.

הילדה התעקשה להכין קינוח די "מושחת" שכלל מצה טבולה ב"טופי" תוצרת בית (בעצם סוכר חום מומס מעורבב עם חמאה) ושוקולד מומס, ועל זה פיזרו מלח גס או פיסטוקים. זה נשמע די נורא אבל בפועל היה מאד טעים. 

הורי הודיעו שהם לא מגיעים לליל הסדר כי אבא ממש חלק ולא מרגיש טוב וסובל מעוד כל מיני תופעות לוואי ידועות של פוסט הקרנות. זה היה צפוי אבל עדיין הצטערתי מאד. גם למחרת, כשהיינו מוזמנים לצהריים אצל אחי וגיסתי, הם הודיעו שהם לא מצטרפים אלינו. 

ביום של ליל הסדר עצמו T הרגיש  מאד לא טוב. במהלך הבוקר הוא חטף התקף כאבים חזק ואחר כך הרגיש חלש. יותר מאוחר הוא חטף גם התקף אלרגיית אביב, ו"לקינוח" רוב היום היו לו כאבי בטן.

כל זה לא מנע בעדו לבשל ולערוך ליל סדר למופת. תופעת טבע הבעל הזה שלי. 

ליל הסדר עצמו היה נחמד וטעים מאד וכולם היו במצב רוח טוב. חכמוד מצא את האפיקומן תוך שניות, וכל הילדים קיבלו "דמי חג". 

בתי ומשפחתה נתקעו בפקקים בדרך אלינו לליל הסדר, כך שאמנם קיימנו אותו כהלכתו עד ל"שולחן עורך", אבל אחרי הארוחה לא היה להם כוח אפילו לשירים. בסוף "הכרחנו" אותם לשיר לפחות את "אחד מי יודע", שהיה מאד נחמד, והתברר שאפילו בן דודי זכר אותו מימי התיכון הפרטי היהודי שלו, ואז הם נסעו הביתה עם שרי. חכמוד ונשמותק נשארו לישון אצלנו, ובבוקר שיחקנו כולנו עם בת בן דודי מונופול שוב. היה כיף ממש. 

למחרת חתני הגיע לאסוף את הנכדים ואנחנו נסענו עם בן דודי ובתו להתארח אצל אחי. גיסתי - שלא מארחת כמעט מפאת תחלואיה השונים - התעלתה על עצמה והכינה ארוחה לתפארת. היה טעים והיתה אווירה טובה ונהנינו כולנו מאד. אחיינית2 אפתה עוגה כשרה לפסח שיצאה מאד מוצלחת. 

בערב בן דודי ובתו היו מוזמנים לבת דודה נוספת לארוחת הערב, כך שהיה לי ול-T ערב נינוח בבית. 

בששי בבוקר הם טסו בחזרה לשיקאגו, ואנחנו התחלנו להיערך למפגש המשפח-טי הרב דורי שארחנו כאן בחול המועד.  

בערב הוזמנו אל בתי וחתני יחד עם אמו ואחותו הצעירה ומשפחתה, והיה ערב טעים ונעים ביותר. 

סיימתי את הספר THE NETANYAHUS של JOSHUA COHEN - וכמו שבן דודי הגדיר זאת לא רע, כל המחצית השנייה של הספר הרגישה לי כמו "לצפות בתאונת דרכים". מצד אחד זה נורא ומצד שני אי אפשר להפסיק להסתכל. ברור שזהו אינו ספר ביוגרפי וברור שחלק מהפרטים מומצאים, וברור עוד יותר שהסיפור המאד קטן הזה של המפגש בין הפרופסור היהודי האמריקאי עם בן ציון נתניהו ומשפחתו הצעירה אינו באמת בעל איזו חשיבות היסטורית. אבל הוא כן נותן הצצה לתוך המשפחה הזאת והאמת - מסביר הרבה מאד דברים לגבי מי שעומד בראש ממשלתנו ומשפחתו הנוכחית. 

אגב כל החלק הראשון של הספר, בו עדיין לא מופיעים כלל הנתניהו'ז, היה אף הוא בעל ערך, מבחינתי, והיווה הצצה אל חייהם של יהודים ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", "ארץ החופש"....שגם במאה ועשרים וכפי הנראה גם היום, נגועה בסוג של אנטישמיות סמויה וגלויה, שמי שנולד וחי כל חייו בישראל לא מסוגל כלל לתאר לעצמו. 

הספר, אגב, כתוב באנגלית כל כך גבוהה, שאפילו אני נאלצתי מידי פעם להיעזר במילון עבור מילה או שתיים. מסקרן אותי איך טיפל בכך המתרגם ארז וולק ובאילו מילים עבריות הוא בחר.

המפגש המשפח-טי היה הצלחה מסחררת. הגיעו כמעט כל בני הדודים של T על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כמעט שבעים איש. נדיר למצוא משפחות שמקיימות ביניהן קשר שכזה, ולמרות שנכדי בני הדודים בקושי מכירים אלה את אלה, בין חלקם נוצר בכל זאת קשר כלשהו במפגש הנדיר הזה, והשאר הסתדרו בינם לבין עצמם וזרמו ואכלו היטב ושיתפו פעולה עם ההורים. 

נשמותק וחכמוד נשארו לישון ולמחרת לקחנו אותם לקולנוע - ראינו את "האחים סופר מריו - הסרט", שהיה מצחיק מאד והזכיר לקטנים "שלבים" במשחק הוידאו המוכר, ולנו ה"זקנים" הזכיר את בני ובתי הקטנים יושבים בסלון עם משחק ה"מגסון" (תואם 'נינטנדו') שלהם וממציאים לדמויות השונות שמות משלהם............

היום יצאנו לבית קפה עם 'שותפנו' ו'שריתה' ואנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן לנוח מכל האירוח וכל הבישולים....ונחים בערב החג ובחג. ביום ששי כבר נחזור לשיגרת האירוח הרגילה. 

חג שמח לכולם. 

למדור השרביט החם - עבודות זמניות

 במדור השרביט החם ביקש השבוע מוטי שנספר על עבודות זמניות שהיו לנו. 

ואם אבחר לספר על עבודותיי, אתחיל דווקא בסדר כרונולוגי הפוך. כי, כפי שמוטי עצמו ציין, לפעמים הזמני הוא הקבוע. 

עבדתי בתחום המחשבים (אז עוד לא קראו לזה היי טק) מאז שירותי הצבאי בממר"מ (כפי שקראו לזה אז) ופחות או יותר ברצף (למעט שתי חופשות לידה והפסקה של כחצי שנה בין עבודות כאשר פשוט קרסתי נפשית ומנטלית מהעומס והלחץ) עד גיל 53, בו פרשתי סופית מהמקצוע וממקום עבודתי האחרון. 

בניגוד לנהוג היום בתחום, ברוב החברות בהן עבדתי, נשארתי למעלה מחמש שנים ובאחת מהן נשארתי 13 שנים. ועדיין, אפשר היה לומר שעבורי זו היתה עבודה זמנית - כי בראש ובלב לא באמת רציתי לעשות את מה שאני עושה. הטרגדיה של המקצוע שלי היתה, שלמרות שהייתי כנראה מאד טובה במה שעשיתי ובפירוש היו מרוצים ממני ומעבודתי, הסיבות שהביאו אותי לבחור בתחום ולהישאר בו שנים רבות כל כך לא היו קשורות למקצוע הזה בכלל. 

הראש שלי והנשמה שלי תמיד נטו לעסוק במה שאני בעצם עושה היום - תחום הטיפול, ההקשבה, ההתפתחות האישית, התמיכה הנפשית, עבודה עם אנשים. לתחום המחשבים הגעתי כאשר קיבלתי זימון מצה"ל לקורס התכנות של ממר"מ, לקראת סוף כיתה י"ב, ובחישוב מהיר הבנתי שאם אלך לכיוון הזה, תוך שנתיים אכנס לקבע ואהיה עצמאית ואוכל לעזוב את בית הורי. אלה היו סדרי העדיפויות שלי באותה התקופה, לעזוב כמה שיותר מוקדם ולא להיות תלויה בהם משום בחינה, כלכלית או אחרת. 

נשארתי בתחום מסיבות דומות - זו היתה פרנסה טובה, והעבודה היציבה שלי וההכנסה הקבועה שהיא הניבה, איפשרה ל-T להתפתח במקצוע שלו, להתנסות בעסקים שונים, להתחיל ולהיכשל ולנסות שוב כמה וכמה פעמים ובמשך כמה שנים טובות עד שלבסוף מצא את דרכו והביא אותנו למצב שבו יכולתי לקום ולעזוב את עבודתי כמה שנים טובות לפני גיל הפרישה. בעצם הביא אותנו למצב שבו אנחנו נמצאים היום. 

אז למרות שלא אהבתי את המקצוע, אני לא נורא מצטערת על הבחירות שלי. ובכל זאת אפשר לקרוא לכל התקופה הזאת עבודה זמנית.

תוך כדי עבודתי בתחום המחשבים התנסיתי בכמה עבודות נוספות. למשל מילצרתי במשך תקופת מה באחת המסעדות ש-T פתח. המסעדה היתה חדשה ועדיין לא היו לו מספיק עובדים, וגיס-טי ואני התנדבנו למלצר בערבים. מוכרחה להודות שלא הייתי טובה כמלצרית. השיא היה כאשר שפכתי בטעות מגש שלם של קוקטיילים על גבו של אחד הסועדים. למזלי הוא היה נחמד מאד ולא התרגז, ולמזלו היתה ל-T חולצה נקייה עבורו וחולצתו נשלחה לניקוי יבש. זו היתה הפעם האחרונה בה התייצבתי למלצר במסעדה. 

בנוסף אי אז בשנות התשעים החלטתי ללמוד עיסוי שבדי ועסקתי בזה כמה שנים כמקצוע נוסף, מחוץ לשעות העבודה, ולאחר כמה שנים הוספתי לכך גם רפלקסולוגיה. את הטיפולים הפסקתי כמה שנים לאחר מכן כאשר התחילו להתפתח אצלי דלקות קשות בכתפיים ונאלצתי לפרוש מהתחום. 

לפני כן באמת עבדתי בכמה עבודות זמניות. 

עשיתי הרבה מאד עבודות שמרטפות. חלקן היו "רגילות" - כלומר לשמור על ילדים בשעות הערב כאשר הוריהם יצאו לבלות.

גרתי בהרצליה פיתוח מול בית מלון, אז הרבה פעמים נקראתי על ידי המלון לשמור על ילדים של תיירים - עבודה שהניבה הכנסה גבוהה הרבה יותר מאשר שמרטפות רגילה אצל משפחות ישראליות.

בנוסף בתקופת התיכון היתה לי עבודת שמרטפות קבועה פעם בשבוע בשמירה על פעוט של אם יחידנית, עולה חדשה מצרפת, עליו הייתי שומרת בשעות אחר הצהריים, משחקת איתו, מקלחת ומאכילה אותו ומשכיבה אותו לישון - ועוד מספיקה ללמוד לבחינות ולהכין שיעורי בית לאחר שנרדם עד שאמו היתה חוזרת הביתה. 

ולבסוף, באותו המלון בו שמרתי על ילדי תיירים גם עבדתי כפקידת קבלה זמנית בחופשים. במלון התארחו בדרך כלל תיירים דוברי אנגלית וצרפתית, שתי שפות שדי שלטתי בהן (האנגלית בזכות ילדותי בארה"ב והצרפתית בזכות בית הספר בו למדתי) ובזכותן התקבלתי לעבודה בקלות. 

אגב בכסף שהרווחתי בעבודות הזמניות האלה השתמשתי כדי לקנות לעצמי ספרים ותקליטים אבל גם בגדים - כי הורי הפסיקו לקנות לי בגדים באיזשהו שלב (כי הפסקתי לגדול....??), וגם כדי ללכת למספרה (הורי לא רצו שאסתפר אז סירבו לממן זאת) וגם כדי לנסוע לטיולים עם חברים ברחבי הארץ. כנראה שבשנות נעוריי הבנתי שעדיף שאהיה עצמאית כלכלית כמה שיותר מוקדם......ובכך אני בעצם סוגרת מעגל עם תחילת הפוסט.

מועדים לשמחה והלוואי שיהיה שקט

ימים קצת עמוסים

נדמה שהימים הופכים פתאום יותר אינטנסיביים. 

מנסה להיזכר מתי כתבתי. 

נזכרת שהורי הודיעו שהם לא יגיעו אלינו לארוחה בששי, שאבא עייף ואין לו כוח לצאת מהבית. ברור שקפצנו מייד לביקור קצר אצלם בששי בבוקר. אבא באמת נראה חיוור וחלשלוש. בלי קשר, אמא נראתה דו מימדית ממש, ירדה עוד יותר במשקל. היא כבר שנים בתת משקל, אבל עכשיו זה עוד יותר גרוע, ואף אחד לא מצליח לשכנע אותה שאו שתשרוף פחות קלוריות או שתצרוך יותר קלוריות. כן, די ברור מהיכן הגיעו השריטות שלי... מצד שני אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש לנו כאן אישה בת 91 שעדיין עושה ספורט בטירוף ומתפקדת כמו בת שבעים ומשהו. 

בשלב כלשהו גם בתי הודיעה שהם עדיין לא החלימו וגם להם אין כוח אז גם הם לא יגיעו. 

ידענו שהנכדים הגדולים רוצים לבוא לישון כאן, אבל בשלישי לא הסתדר להם וברביעי לא התאים לנו, ועל חמישי אף אחד מאיתנו לא דיבר - וחבל, כי זה היה יכול להיות רעיון מצוין. לא קרה. ואולי טוב שלא קרה, כי שרי נשארה בבית מהגן עם דלקת בעיניים והגדולים שמרו עליהם בזמן שבתי בכל זאת הלכה לעבודה בקליניקה. 

כיון שהבנתי שרק בן דודי ובתו יהיו אצלנו בסופ"ש, ליתר בטחון הזמנתי שולחן במסעדה סמוכה כדי לקחת אותם לארוחת ערב כשיחזרו בששי מהטיול בדרום. 

המסעדה היתה עמוסה כבכל ערב ששי, על אחת כמה וכמה בימי הרמדאן, והשירות היה קצת צולע, אבל התאים לנו שמישהו אחר בישל ושטף כלים, האוכל היה ברובו טעים (הילדה לא אהבה את הסטייק שהזמינה לאחר שאמרנו שזו לא מסעדה של סטייקים אבל התעקשה בכל זאת). אכלנו בזריזות וחזרנו הביתה לגלידה הביתית הטרייה ש-T הכין. כולם היו מרוצים.

בשבת לקחנו את אורחינו לטיול ביפו, כאשר גולת הכותרת מבחינתם היתה מאפיית אבולעפיה. 

היה יום יפה ויפו היתה מלאה בתיירים. התהלכנו ב"שטח הגדול" ובשוק הפשפשים (שהיה ברובו סגור כמובן) וגם נכנסנו לחלק מהגלריות, והיה נחמד מאד. התכנון היה ללכת לאורך הטיילת גם לכיוון תל אביב, אבל בתו של בן דודי לא מסוגלת ללכת לאורך זמן, אז קיצרנו את הטיול, הכנו ארוחת צהריים זריזה בבית והספקנו אפילו לשנו"ץ. 

היתה מחשבה שבתי ומשפחה יקפצו אחר הצהריים, אבל אז התחילה לבתי מיגרנה ששוב שינתה את התכניות, ואז התקשר נשמותק שהוא וחכמוד רוצים לבוא לישון אצלנו. שמחנו מאד כמובן, אז התפצלנו - T נסע לבדו להפגנה בקפלן, בעוד בן דודי ואני נסענו להביא את הנכדים אלינו. הם הסתדרו לא רע עם האנגלית ועם בת הדוד - שהיא בגילו של חכמוד - והיה לכולנו כל כך נחמד ביחד, שהוחלט שהם ישנו אצלנו גם הלילה.  

כל כך התגעגעתי לחמודים האלה בשבועות בהם בכל פעם מישהו אחר אצלם היה חולה, וכל כך כיף לנו לבלות איתם, לשוחח איתם, לצחוק איתם. בלי להתכוון לכך יוצא גם שאני משווה בינם לבין ילדים אחרים, למשל בת בן הדוד - וכל כך שמחה שהם הנכדים שלי. בטוח שהחתולים שלי מעדיפים את הנכדים שלי. הילדה הזאת כל הזמן מציקה להם, ונראה לי שהחתולה ל' במיוחד נכנסה קצת ללחץ - באחד הימים היא חירבנה בקומת הסלון ליד המדרגות במקום בארגז החול. ביקשתי מבתו של בן הדוד שתשמור ממנה מרחק קצת. הסברתי שקשה לה שיש אנשים בבית שהיא פחות מכירה. אני מקווה שהיא לא נפגעה, אבל יש גבול....

אתמול הקפצנו אותם לכמה שעות הביתה כדי שיוכלו ללכת לחוגים שלהם, וכי לא רצו להתלוות אלינו לטיול בירושלים. נסענו אל הכותל ולשוק בעיר העתיקה, שם בין היתר קיבלה הילדה שיעור במיקוח. היה מעניין לראות את הכל דרך העיניים שלהם, תיירים אמריקאים שמתקשים עם הסגנון של המוכרים בשוק. בסוף הם קנו כמובן כל מיני דברים, כמו חמסות וסימניות וקטורת ושטויות. 

ישבנו לאכול צהריים בממילא כשכבר היה מאוחר והייתי ממש מורעבת. ושוב זה בערך כל מה שהספקנו, כי לא היו לילדה כוחות להסתובב בעוד מקומות. עשינו סיבוב מהיר עם הרכב ליד הכנסת ובית המשפט העליון, ובן דודי הפגין בקיאות מחאתית כאשר פתח את חלון הרכב וצעק החוצה "בושה, בושה!" וגם "לא ניתן, לא ניתן". מצחיק האיש הזה. 

בדרך חזרה מירושלים אספנו שוב את הנכדים מהבית, ובערב שיחקנו כולנו מונופול - תוך שאנחנו מתרגמים את הדורש תרגום לאורחים האמריקאים. בסך הכל העברנו את הזמן בנעימים. 

עכשיו הנכדים כבר בבית שלהם. בן הדוד ובתו יצאו על הבוקר לתל אביב, ומתכננים לבלות את היומיים הקרובים עם בת דודה שלהם מצד אמו, ואז הם יחזרו אלינו רק בערב החג ויעשו את הסדר איתנו. 

עדיין לא ברור אם הורי יגיעו לסדר - אמרנו להם כמובן שהם יכולים להחליט ברגע האחרון אם אבא מרגיש מספיק טוב. למחרת אנחנו מוזמנים אל אחי וגיסתי וגם לזה הורי יגיעו רק אם יהיה לאבא כוח. 

אז היום סוף סוף התפניתי לקצת סידורים וביורוקרטיה. מחר כבר צריכים לעשות קניות גם לליל הסדר וגם לאירוח המשפחתי בחול המועד. אין רגע דל. 

אני ממשיכה לקרוא בספר THE NETANYAHUS. זהו ספר די מטריד. לולא נכתב על ידי סופר יהודי, שלכאורה מספר סיפור אמיתי, שסופר לו מגוף ראשון על ידי האיש שמגלם את הדמות הראשית, הייתי נוטה לקצת לייחס לו אנטישמיות. אולי בעצם כולנו קצת אנטישמים. או שבן ציון נתניהו ומשפחתו באמת היו כאלה נוראיים. ואגב אם התיאורים של צילה מדויקים, לא פלא שביבי מסתדר מצוין עם שרה. הוא רגיל מהבית.